בשורות רעות לחוסכים

>> את שנת תש"ע שהסתיימה אפשר לכנות בקיצור "שנת האג"ח". במהלך שנה זו רשמו אפיקי האג"ח השונים בבורסה המקומית עליות חדות, כשהבולטים בהם היו מדדי תל בונד 20, 40 ו-60 שרשמו כל אחד עלייה של כ-14%.

בעקבות העליות צנחה התשואה לפדיון במדדי התל בונד ובאג"ח הממשלתיות. התשואות הריאליות הנמוכות ששוררות היום בשוק האג"ח, הן בשורות רעות מאוד לחוסכים לטווח ארוך. הן גוזרות על ציבור החוסכים לפנסיה תשואות נמוכות מאוד בעתיד.



נניח שתיק השקעות טיפוסי לטווח ארוך בקרן פנסיה, קופת גמל או ביטוח מנהלים מורכב בערך כך - 33% אג"ח ממשלתיות, 33% אג"ח קונצרניות ו-33% מניות. בעבר תיקים כאלו הניבו לחוסכים - אחרי דמי ניהול של 1%-1.5% בשנה - תשואה ממוצעת שנתית ריאלית של 5%-5.5%, אבל אלו היו זמנים אחרים. באותן תקופות יכלו הקופות והקרנות לרכוש בשוק אג"ח ממשלתיות צמודות בתשואות של 4%-5% לשנה. התשואה של האג"ח הקונצרניות הצמודות נעה אז סביב 5.5%-6% בשנה. את יתרת התשואה השיגו מנהלי הפנסיה בשוק המניות.



ברמת הריביות והתשואות כיום, התשואות שהושגו בעבר הלא רחוק ייראו בעוד זמן קצר כתשואות דמיוניות. החוסכים יצטרכו להסתפק בתשואות נמוכות בהרבה - שמשמעותן היא קצבאות פנסיה נמוכות יותר בעתיד. החישוב הוא פשוט. כאשר שני רכיבי האג"ח בתיק מייצגים ביחד תשואה לפדיון של כ-1.5%-2%, את רוב התשואה יצטרכו החוסכים לפנסיה לקבל משוק המניות. במצב זה, כדי שהתיק יניב תשואה רב שנתית של 4% (אחרי דמי ניהול), יצטרך שוק המניות לספק לו תשואה ריאלית ממוצעת של כ-10.5% בשנה - תשואה שגבוהה בערך ב-2% מהתשואה הממוצעת שהניב שוק המניות הישראלי ב-1980-2009.



כדי שהמצב הזה ישתנה צריך לחול שינוי ברמת הריביות בשוק העולמי כולו. כל עוד הכלכלות מגמגמות, הממשלות לא מעלות את הריביות לטווח קצר - התשואות בכל שוק האג"ח נותרות נמוכות. כל עוד מצב זה נמשך, הדרך היחידה של מנהלי החיסכון הפנסיוני לייצר לחוסכים תשואות גבוהות יותר היא להקצות חלק גדול יותר מהתיקים לשוקי המניות. אם לא יעשו כך, הם יבגדו בתפקידם כמנהלי החיסכון של הציבור לטווח ארוך, ולא יצדיקו בשום צורה את דמי הניהול שהם גובים מאיתנו.