כשאוהבים את העובדים החלשים

>> יש לי חלום: בחלומי הנוסעים שהגיעו לנתב"ג וגילו שטיסתם עוכבה, מבררים על מה שובתים עובדי רש"ת. הנוסעים מגלים שהסיבה היא שכל חסכונותיהם של העובדים לעת זיקנה עלולים להימחק, משום שהם מעורבבים עם הכסף לתשלום פיצויים ליישובי הסביבה הנפגעים מרעש המטוסים.

ואז, בחלומי, הם ניגשים לשובתים, לוחצים את ידם ומאחלים להם הצלחה בשביתה, וגם ניגשים אל מצלמות הטלוויזיה ובמקום לזעוק על העוול שנגרם להם, מסבירים למה השביתה מוצדקת ואפילו מציינים שהם מוכנים לספוג את האי נוחות כדי ש-1,000 עובדים לא יישארו בלי פנסיה לעת זיקנה.



מירב ארלוזורוב מתארת "(שביתה - כלי הנשק של העובדים החזקים בלבד", themarker, 15.9) תמונת בלהות של מדינה מושבתת. בפועל, מאז ינואר 2006 היו במשק שלוש שביתות כלליות בלבד, שתיים מהן אכן היו של עובדים חזקים. אבל לא בשביל עצמם, אלא למען עובדי הרשויות המקומיות העשוקים ששכרם הולן בניגוד לחוק. קוראים לזה סולידריות והגנה על החלש. השלישית היתה של המגזר הציבורי, שעובדיו רחוקים מלהיות חזקים. עובדים סוציאליים, מטפלים במוסדות לחוסים, סניטרים בבתי חולים ממשלתיים. הם חזקים? בסופה של השביתה חילצה ההסתדרות 60 אלף עובדים עניים מהשלמת הכנסה ו"הזניקה" אותם לשכר המינימום. על חשבון הציבור? וכי מיהו הציבור, העובדים האלה אינם הציבור?



השביתה ברש"ת, שאותה כינתה ארלוזורוב "פראית", היתה חוקית לגמרי ולא פגעה בשירותים חיוניים. היא פגעה בצרכים החיוניים של חברים שלי ושל מירב לעשות שופינג בניו יורק או עסקים בלונדון. ולו היתה פורצת מלחמה, מיד היו מפסיקים אותה. גם ההתעקשות של הכבאים שלא לשלול מהם את זכות ההתאגדות מוצדקת לחלוטין. אין בעולם ולו מדינה אחת שמהכבאים שלה נשללת הזכות להיות מיוצגים בוועד. ובכל זאת, אצלנו הם סובלים קיצוצים והתעמרות מתמשכת ואינם שובתים.



גיא רולניק דיווח בעבר ב-markerweek על הסכמה בין הנהלת בנק הפועלים לבין הוועד בדבר בונוסים שיחולקו לעובדים בתשואות של 7.5%. רולניק מתח ביקורת חריפה על ההטבה, ציין לגנאי שהסדרים דומים קיימים לגבי כלל 45 אלף עובדי הבנקים בישראל, גרס שההטבות לעובדים הן על חשבון הציבור והן ניתנות רק משום שמדובר באוליגופול.



אני דווקא שמחתי על ההטבה לעובדים. לא מדובר בבעלי הון ולא במנהלים עם שכר מטורף של מיליון שקל בחודש, אלא ב-45 אלף אנשים עובדים, שמפרנסים את משפחותיהם באופן סביר. גם רולניק הלין על כך שההטבה היא "על חשבון הציבור". ובכן, זה לא על חשבון הציבור, אלא בשביל הציבור. כי גם פקיד הבנק הוא הציבור. עובד יחיד מול מעסיק הוא לרוב לא כלום. עובדים מאוגדים הם יחידת מיקוח חזקה שמשנה את מטוטלת הכוח לטובה, משום שהיא יוצרת חלוקה יותר הגיונית של הרווחים.



במקרה של הבנקים, במקום שההתעשרות תיעצר אצל קומץ בעלי שליטה ומנהלים, זולגים ממנה כמה פירורים לעוד אלפי עובדים רגילים. מאוד קל לרחם על עובדי הקבלן ולהצטער על עוניים וניצולם. אבל דווקא כמי שרוב החוקים שלה נחקקו לטובת החלשים ביותר, אני יודעת כי אם יינטל הכוח מהעובדים המאורגנים, גם הם יהפכו לעובדי קבלן. אז בואו נוותר על החמלה והאהבה, ונדאג לכך שכל העובדים יהיו מאורגנים, ממאבטחי חברת השמירה ועד עובדי קומברס, במקום לקעקע את מעמדם של אלה שעוד יכולים להילחם על הפנסיה שלהם. רק כך נצליח לגונן על מעמד הביניים הקורס מפני תאוות בצע ושגיאות ניהוליות שמתבצעות על גבו.



יש לי הערכה גדולה מאוד לקו האמיץ והעקבי של themarker במערכה נגד ריכוז ההון בידי מעטים. אלא שאני מתנגדת לחלוטין לתפישה כי בעל הון ומנהלו העשיר, ועובד מאורגן שמביא הביתה משכורת נורמלית - חד הם. ההתבוננות בבעלי ההון ובוועדים כשני מוקדי כוח המונעים ביזור של ההון היא שגויה לחלוטין. עבודה מאורגנת היא התרופה, ולא המחלה, וכלי אפקטיבי למאבק בריכוזיות. למעשה, העבודה המאורגנת היא חומת מגן החוסמת במידת מה את זרימת ההון מהרבים אל המעטים.



באשר להתייחסות של ארלוזורוב לח"כ חיים כץ, בג"ץ הוא שדחה בינואר 2006 עתירה למנוע ממנו לשמש ח"כ ויו"ר איגוד; ועדת האתיקה אינה יכולה לשמש מסלול עוקף בג"ץ.



הכותבת היא חברת כנסת מטעם מפלגת העבודה וחברה בוועדת הכספים ובוועדת העבודה והרווחה של הכנסת