ללא מחילה: היהודים שהסעירו את עולם העסקים

יותר מכל עם אחר, העם היהודי מתאפיין באובססיה למעקב בלתי פוסק אחרי ההצלחות של בניו. יש יהודים שכולנו אוהבים להתגאות בהם: לארי פייג' וסרגיי ברין שינו את העולם לנצח כשיצרו את גוגל; מארק צוקרברג, מייסד ומנכ"ל פייסבוק, נהפך למיליארדר בגיל שבו רובנו נמצאים בטיול של אחרי הצבא; נטלי פורטמן משמשת אותנו כדוגמה לכך שהנשים היהודיות הן היפות בעולם; ואלברט איינשטיין כדוגמה לכך שאנחנו חכמים יותר מהגויים.

מיליארדרים, כוכבי קולנוע, יזמי היי-טק וספורטאים - כל אדם עם אף חשוד ואמא יהודייה הוא פוטנציאל לניפוח חזה בגאווה. בכל מוסף חג וגם בסתם סופי שבוע רגילים פרושים סיפורי ההצלחה של יהודים מרחבי העולם על השער. הם משלנו, אנחנו מתגאים, לכן יש לנו משהו מן המשותף. אבל מה קורה עם כל אותם יהודים שאותם היה נוח יותר לשכוח, ואם אפשר, אז גם להעלים אותם מהזיכרון העולמי הקולקטיבי?

הנוכלים, הבוגדים, הפושעים והמאכערים, הברנרד מיידופים, האליוט ספיצרים, המאיר לנסקים - כל אותם אנשים שמביכים את העדה וגורמים לגויים לחשוב שכל היהודים גנבים? עליהם לא כותבים במוספי החג, תמונה מחויכת שלהם לא מעטרת את השער ובכלל, אומרים שאבא שלהם רק חצי יהודי. לכבוד אותם יהודים יקרים, הנה רשימה של אלה שלא גרמו השנה להתגאות בכך שאנחנו בני דת משה.

לויד בלנקפיין מנכ"ל גולדמן סאקס

"החתולים השמנים", "בנקאים מושחתים", "דיונון ערפדי שכורך את זרועותיו סביב האנושות ו"מוצץ ללא רחמים את כל מה שמריח כמו כסף" -אלה הם רק חלק מכינויי הגנאי שגולדמן סאקס, הבנק הרווחי בתולדות וול סטריט, ספג בשנה האחרונה. הוא הואשם בהונאה, נהפך לנבל העיקרי של המשבר הכלכלי, כיכב באינספור תאוריות קונספירציה הזויות יותר והזויות פחות, כולל רב מכר בסין שהאשים את הבנק בכך שניסה להרוס את כלכלת המדינה. אפילו נשיא ארה"ב, ברק אובמה, לעג לו בארוחת הערב המסורתית של כתבי הבית הלבן.

שעה שתדמיתו של גולדמן סאקס נגררה עמוק יותר ויותר אל תוך הבוץ, שימש מנכ"ל הבנק לויד בלנקפיין כפנים הפומביים שלו, ולכן גם של כל הבנקאים החמדנים בוול סטריט. בלנקפיין, שב-2009 נבחר לאיש השנה של "פייננשל טיימס", נבחר גם ל"מנכ"ל השערורייתי ביותר" של המגזין "פורבס". תחת ניהולו, הותיר הבנק את כל מתחריו הרחק מאחור ונהפך לבנק המצליח ביותר בוול סטריט, אך גם למושמץ ביותר. המנכ"ל, בן למשפחה יהודית מניו יורק, היה למלך וול סטריט, שנתון במצור בטירתו שלו.

בלנקפיין, שההחלטה למנותו למנכ"ל גולדמן סאקס ב-2006 התקבלה בלא מעט הרמות גבה כי הוא נחשב לפחות מלוטש מקודמיו לתפקיד, לא נכנס בטבעיות לתפקיד השטן. הוא נוהג להימנע מאירועים ראוותניים ומעדיף לבלות את לילותיו בקריאה של ספרי היסטוריה; הוא פילנתרופ ותומך בולט במפלגה הדמוקרטית; הוא נשוי עדיין לרעייתו הראשונה, עמה התחתן ב-1983; והרקע שלו צנוע בהרבה מזה של רוב עמיתיו למגזר הבנקאי.

הוא נולד ב-1954 למשפחה יהודית ברובע ברונקס בניו יורק. אביו, בן למהגרים מזרח אירופאים, עבד בדואר. אמו עבדה כפקידת קבלה. בצעירותו גדל בשיכונים ציבוריים בברוקלין, ובגיל 13 זכה לעבודה הראשונה שלו: מכירת בוטנים ומשקאות באצטדיון היאנקיס. "משקה קל עלה 25 סנט, וקיבלתי עמלה של 11%-10% עבור כל קנייה. אני זוכר שאנשים היו מרימים את ידיהם מהיציעים העליונים כדי לקבל משקה. הייתי צריך לסחוב את המגש הכבד כשאני חושב לעצמי: 'אני הולך לעלות את כל הדרך הזאת בשביל 2.75 סנטים?' ונחשו מה, עליתי לשם בשביל 2.75 סנטים", סיפר בעבר ל"ניו יורק טיימס". בלנקפיין למד בתיכון ציבורי, והצליח ללמוד באוניברסיטת הרווארד באמצעות מלגה. אביו, שעבד כממיין במשרד הדואר, אולץ לפרוש לאחר שהוחלף על ידי מכונה.

שנים לאחר מכן, ניסיונו של בלנקפיין כסוחר שירת אותו כמנכ"ל, כשהוביל בבנק מהפכה שקטה שהעלתה את מעמד הסוחרים על חשבון בנקאות ההשקעות המסורתית, חטיבות הייעוץ הפיננסי והייעוץ למיזוגים ולרכישות. המהפכה הובילה להצלחה אדירה: ב-2007 הגיעו הכנסות הבנק ל-46 מיליארד דולר. הבונוס של בלנקפיין, בהתאם, היה 54 מיליון דולר, והוא נהפך לאחד המנכ"לים העשירים בוול סטריט. עם זאת, מבקריו טענו כי השינוי שהוביל האיץ את דעיכת האתוס הוותיק של הבנק, ששם דגש על הלקוחות ולא על פעילות המסחר.

ב-2007 קיבל גולדמן סאקס, תחת הנהגתו של בלנקפיין, את ההחלטה שהצילה אותו מהמשבר הפיננסי, אך גם הובילה לאישומי ההונאה נגדו, כשהחליט להמר נגד שוק המשכנתאות בארה"ב. הבנק, שזיהה את בועת הסאבפריים בארה"ב, צימצם במהירות את חשיפתו לשוק והימר על קריסתו. ההימור הניב לו רווח של 11.6 מיליארד דולר ב-2007, לצד בונוס של 68.5 מיליון דולר לבלנקפיין. ואולם בדיעבד התברר כי הבנק המשיך למכור ללקוחותיו מוצרים הקשורים לשוק המשכנתאות, למרות ההימור על קריסתם. באפריל האחרון הואשם גולדמן סאקס בהונאה על ידי רשות ניירות ערך האמריקאית (sec). הבנק הואשם כי הרוויח על חשבון לקוחותיו, שאותם לא יידע על ההימור נגד השוק. אותם אישומים הוסדרו ביוני.

הצלחת הבנק והבונוסים שחילק לעובדיו הפכה אותו עד מהרה לסמל הבנקאות החמדנית בוול סטריט. תדמיתו הציבורית של בנק ההשקעות הוותיק נפלה לשפל חסר תקדים. במקביל, הבנק זכה להצלחה כלכלית מסחררת. ברבעון הראשון של 2010 הבנק כמעט הכפיל את רווחיו ל-3.5 מיליארד דולר. ב-2009 הוא רשם רווח של 13.4 מיליארד דולר - השנה הטובה בתולדותיו. אישומי ההונאה הובילו להידרדרות אדירה בתדמיתו הציבורית של גולדמן, שספגה גם כך לא מעט מהלומות קודם לכן כשחזר לחלק בונוסים נדיבים לעובדיו.

בכיריו, בהם בלנקפיין עצמו, ננזפו בחומרה בקונגרס, אולצו להסביר מדוע מכרו ללקוחותיהם מוצרים שידעו מראש שייכשלו והושפלו בפומבי. בלנקפיין נאלץ להתמודד עם קריאות להדחתו, למרות ההצלחה העסקית האדירה של גולדמן תחת ניהולו. "אני יודע שאנשים רבים ישמחו אם אחתוך ורידים", אמר בלנקפיין בראיון ל"סאנדיי טיימס" בנובמבר 2009. במובן מסוים, הוא לא היה לגמרי רחוק מהאמת.

סטיבן שוורצמן מנכ"ל בלאקסטון

סטיבן שוורצמן, מנכ"ל ענקית ההשתלטויות בלאקסטון ומייסדה, עשוי בהחלט להיות האדם שעליו הומצא הביטוי "החתולים השמנים של וול סטריט". שוורצמן, ילד יהודי טוב מפילדלפיה, אף הוא אחד ממלכי וול סטריט, עם הון שמוערך ב-4.7 מיליארד דולר. הוא גם משמש בשנים האחרונות כסמל החמדנות והאנוכיות של תעשיית הפיננסים האמריקאית.

כשחגג 60 ב-2007, הוא הוציא לא פחות מ-3 מיליון דולר על מסיבת יום הולדת מפוארת במיוחד, אפילו בסטנדרטים של וול סטריט, שכללה גם הופעות מיוחדות של רוד סטיוארט והזמרת פטי לה בל. ב-2008 הוא היה המנכ"ל בעל המשכורת הגדולה בארה"ב, עם חבילת שכר אסטרונומית של 702 מיליון דולר. כתבת פרופיל של ה"וול סטריט ג'ורנל" תיארה כיצד השף האישי שלו מוציא 3,000 דולר על אוכל עבורו ועבור רעייתו בסוף שבוע אחד, וכיצד עובדי אחוזתו העצומה בפלורידה אינם רשאים לנעול נעליים עם סוליות גומי, כדי שלא יפרו את שלוותו. ובכל זאת, זמן קצר לאחר מכן אמר בראיון כי "אני לא מרגיש כמו איש עשיר".

בחודש שעבר, הכריז שוורצמן על מלחמה. האויב: נשיא ארה"ב, ברק אובמה. הסיבה: ממשל אובמה מתכנן להעלות את המסים על רווחיהם של מנהלי קרנות הגידור וקרנות ההשקעה הפרטיות מ-15% ל-35% - פחות, יש לציין, ממה שמשלם מורה בארה"ב. "זאת מלחמה", הכריז שוורצמן, "זה כמו היטלר שפלש לפולין ב-1939". זו לא היתה הפעם הראשונה שבה כשל שוורצמן בלשונו: ב-2007 השווה ניסיון כושל לרכוש בנק משכנתאות בארה"ב לעיר הירושימה, יום אחרי פצצת האטום שהוטלה עליה ב-1945.

את הדברים אמר שוורצמן בנאום לארגון ללא מטרות רווח שבו הוא משמש כחבר דירקטוריון. לאחר שפורסמו בשבועון "ניוזוויק", הם עוררו סערה ציבורית והפכו את שוורצמן, לא בפעם הראשונה בחייו, לסמלם של הבנקאים החמדנים. הכרזת המלחמה המטפורית שלו הושמעה על רקע מלחמה אמיתית שמתנהלת בין הנשיא לבין הקהילה העסקית בארה"ב ובמימון מיליארדרים כמו האחים דיוויד וצ'רלס קוץ' ורופרט מרדוק. אובמה "הסוציאליסט", הם טוענים, מנסה לחלק מחדש את ההון בארה"ב ולקחת להם את המדינה. מנהל קרנות הגידור דניאל לואב, יהודי גם הוא, הצטרף לשוורצמן ותקף בחריפות את מדיניות הממשל.

שוורצמן הבין באיחור את הנזק שלו גרם בהשוואה האומללה בין העלאת המסים של אובמה על מנהלי הקרנות לבין הצורר הנאצי, לאחר שהדברים עוררו תגובות נזעמות בקהילה היהודית. "מה סטיבן שוורצמן חשב לעצמו? התבטאויות חסרות רגישות כאלה מזלזלות בסבל הקורבנות של היטלר ומרדדות את השיח הציבורי בנושא. מר שוורצמן, תתבייש לך - תמצא דרך אחרת להפחית את המסים שלך", אמר אלן סטיינברג, סגן הנשיא של התאחדות ניצולי השואה וצאצאיהם האמריקאית, ל"ניו יורק טיימס". לפחות לכאורה, נראה ששוורצמן הבין את הטעות. "אני מתנצל על ההשוואה הבלתי ראויה שעשיתי", אמר ל"ניו יורק פוסט". לא בטוח שאובמה יקבל את התנצלותו.

עזרי נמבר ואליהו ויינשטיין מיידוף האיראני ומיידוף החרדי

שתי הפרשיות נחשפו אחת אחרי השנייה, בהפרש של פחות מחודש. שתיהן הונאות פונזי הקשורות לשוק הנדל"ן, שתיהן בוצעו על ידי יהודים ובשתיהן רוב הקורבנות היו שייכים לקהילות יהודיות סגורות: האחת פגעה בקהילה היהודית-פרסית בלוס אנג'לס, השנייה בקהילה החרדית בניו ג'רזי. האחד כונה "מיידוף האירני" על ידי העיתונים בארה"ב, והשני "מיידוף החרדי". המלה פונזי, שרבים ביקשו לקבור ב-2008, עשתה קאמבק מרשים ב-2010.

עזרי נמבר, יהודי ממוצא אירני שעשה את הונו בנדל"ן, חשוד כיום בהעלמת 500 מיליון דולר מכספם של בני קהילתו. הוא היגר לארה"ב ב-1969, ולאחר שסיים את לימודיו מיהר להיכנס לעסקים. עד סוף שנות ה-90 כבר בנה לעצמו מוניטין מכובד בקרב קהילת היהודים יוצאי אירן, שהיגרו בהמוניהם ללוס אנג'לס בשנות ה-80 ומאז חיים בקהילה סגורה למדי. במהלך משבר הנדל"ן של שנות ה-90 בארה"ב, מיהר לרכוש יותר מ-150 נכסים, בהם בתי מגורים, עסקים ומשרדים במדינות כמו קליפורניה, ניו יורק, נוואדה ואריזונה. יהודים רבים יוצאי איראן התקשו להסתגל לחיים בארה"ב והיו מוכנים להשקיע את כספם בחברת ההשקעות של נמבר, שנהנה ממוניטין טוב ושייצג עבורם משהו מוכר.

כשהכסף נעלם והמשקיעים החלו להידפק על דלתות האחוזה המפוארת של נמבר בברנטווד, נהפכה הפרשייה לפומבית ויצאה מגבולות הקהילה היהודית-פרסית בלוס אנג'לס, שלרוב שומרת על פרטיות ומלבנת מחלוקות בין חבריה באופן פנימי. היקף ההונאה היה כה גדול, עד שמשרד המשפטים האמריקאי כפה על נמבר ועל חברת ההשקעות שלו להכריז על פשיטת רגל ב-2008 - ומאז מנסה להתחקות אחרי הכספים שלו, דרך יותר מ-400 חברות בע"מ שהקים במשך השנים. עם זאת, למורת רוחם של חברי הקהילה, נמבר עדיין לא הואשם ורישיון הנדל"ן שלו לא נשלל. הוא חי באחוזתו המפוארת, ויוצא וחוזר ללא הגבלה מהמדינה.

בדומה לנמבר, גם אליהו ויינשטיין, לשעבר איש מכירות של מכוניות משומשות, ניצל את קשריו בקהילה החרדית הסגורה של ניו ג'רזי ובמדינות אחרות כמו ניו יורק, פלורידה וקליפורניה, כמו גם ישראל ובריטניה, כדי לשכנע משקיעים חרדים לרכוש נכסים שטען שהוא מחזיק בבעלותו או להשקיע בנכסים שלדבריו התכוון לרכוש. למשקיעיו הוא הבטיח הבטחות שווא, לפיהן יוכלו לגרוף רווחים נאים תוך זמן קצר, על בסיס הבטחות כי הנכסים שהתכוון לקנות יירכשו בעצמם בעתיד הקרוב, על ידי קונים שמאוחר יותר התברר כי היו שותפים בהונאה.

לפי התביעה בארה"ב, ויינשטיין זייף צ'קים, ניסח חוזים מזויפים והסתיר פרטים ממשקיעיו. כשביקשו לפדות את רווחיהם הוא התעלם מהם, או הבטיח להם תשלומים שמעולם לא הגיעו, או שילם להם סכומים קטנים בהרבה מכפי שהגיע להם. כדי להסתיר את ההונאה השתמש ויינשטיין בעסקות נדל"ן ובתרומות לצדקה ולארגונים יהודים. ברווחים הוא רכש כתבי יד וחפצי יודאיקה עתיקים בשווי של מיליוני דולרים, כמו אוסף תכשיטים ושעונים בשווי של 14 מיליון דולר. לא רע, יחסית לצעיר חרדי בן 35 ששנים ספורות לפני שנעצר והואשם מכר מכוניות משומשות. ויינשטיין, נשוי ואב לחמישה ילדים, הואשם בהונאה בנקאית ובהונאה באמצעים אלקטרוניים. אם יורשע, הוא עשוי להישלח ל-50 שנות מאסר; בינתיים, הוא שוחרר בערבות של 10 מיליון דולר.

שתי הפרשיות, הן של נמבר והן של ויינשטיין, חשפו שוב את אופיין הסגור של הקהילות היהודיות בארה"ב, שבהן אמון, ייחוס משפחתי, קשרים אישיים ומוניטין הם מטבעות יקרי ערך שמקלים במידה רבה על נוכלים לבצע את זממם. כשהונאת הענק של ברנרד מיידוף נחשפה ב-2008, היא נהפכה לסמלו של המשבר הפיננסי ושימשה גורמים אנטישמיים כהוכחה שכל היהודים גנבים. אליהו ויינשטיין ועזרי נמבר, שהואשמו שניהם בגניבת מאות מיליוני דולרים, בהחלט לא יעזרו לעם היהודי להפריך טענה זאת.

אדוארד מזווינסקי אבי החתן של צ'לסי קלינטון

לאדוארד מזווינסקי, אבי בעלה של צ'לסי קלינטון, היו את כל התנאים להיות מצליחן: מזווינסקי, 73, נולד למשפחה אמידה, היה כוכב ספורט בתיכון ובאוניברסיטה, נבחר לקונגרס בגיל 36 ונישא לכתבת שלאחר מכן נהפכה לחברת קונגרס בעצמה. עם הקריירה הפוליטית שטיפח לעצמו רכש מזווינסקי גם חברים קרובים במקומות הנכונים, בהם בני הזוג קלינטון. עם זאת, לאדוארד מזווינסקי היו שתי לקויות: האחת, הוא היה חמדן; השנייה, הוא לא היה הנורה הכי בוהקת בבית הלבן.

מזווינסקי תמיד רצה למצוא את המכה שתעשה אותו עשיר כקורח. כשנוכלים הבטיחו לו כי אם יעזור להם להבריח מיליוני דולרים מחוץ לניגריה יזכה בנתח גדול מהאוצר, מזווינסקי האמין להם, משום שמעולם לא שמע על ה"עוקץ ניגרי", אחת מההונאות המפורסמות בעולם. הוא נפל בהונאות דומות לא פחות משלוש פעמים, שבהן הפסיד 3 מיליון דולר ונקלע לחובות עתק.

כשהבין כי נפל להונאה, החליט מזווינסקי לפתור את בעיותיו הכלכליות באמצעות הונאה ניגרית משלו. הוא ניצל את שמו ואת שמם של ידידיו, בהם הקלינטונים, כדי לגייס כסף ממשקיעים לפרויקטים בניגריה ובמדינות אחרות באפריקה. כך גנב, במשך שני עשורים, יותר מ-15 מיליון דולר - כולל מחמותו. כשנתפס, ניסה להצדיק את מעשיו בטענה כי הוא סובל מהפרעת אישיות דו-קוטבית, אך לשווא. הוא הורשע ב-31 סעיפי הונאה ונידון לשמונה שנות מאסר בפועל, מתוכן ריצה חמש. ב-2008 שוחרר מהכלא, אך הוא יהיה במאסר על תנאי עד 2011, והוא עדיין חייב מיליוני דולרים לקורבנותיו.

בינתיים, הוא שומר על פרופיל נמוך ככל שניתן. באלבום החתונה של צ'לסי ומארק, אפשר לשער, הוא לא זכה למקום בולט. בתמונות שפורסמו לתקשורת, בהן נראה הזוג המאושר בחברת החמות והחם, לא היה כל זכר להוריו של החתן.

מרדכי אוריאן מואשם בסחר בני אדם

מדובר בתיק הגדול ביותר של סחר בבני אדם שנחשף בתולדות ארה"ב. 400 עובדים תאילנדים יובאו לארה"ב ואולצו, תחת איומים, לעבוד בחוות בהוואי ובוושינגטון. הם נאזקו, הוכו ודרכוניהם הוחרמו מהם. במקום לקבל חופש ועצמאות, הם נהפכו לאסירים ללא זכויות. במקום העבודה שהובטחה להם, הם נהפכו לעובדים חקלאים בכפייה. נאמר להם שהם בחובות עצומים, ושיגורשו, ייכלאו או ייפגעו אם ינסו למחות. האחראי לניצולם? מנהל חברת כוח אדם ישראלי לשעבר העונה לשם מרדכי אוריאן.

אוריאן, 45, שימש לפי ה-fbi כמנכ"ל חברת גיוס העובדים "גלובל הורייזונס מנפאואר". החברה מואשמת כי ניצלה את תוכנית העובדים הזרים הפדרלית, הידועה גם בשם a2-h, כדי לפתות עובדים תאילנדים להגר לארה"ב, כשהבטיחה להם משרות יוקרתיות ומשכורת נדיבה. העובדים, רובם כפריים עניים, לקחו על עצמם חובות שהגיעו לעשרות אלפי דולרים כדי לשלם עמלות שגבתה החברה בתמורה לגיוסים. לאחר שהגיעו לארה"ב, דרכוניהם נלקחו מהם, הם שוכנו בצריפים רעועים ונאמר להם כי אם יתלוננו הם יגורשו או ייעצרו.

"חשבתי שאמצא פה חופש ועבודה. חשבתי שארה"ב היא מדינה מתורבתת, המעצמה הגדולה בעולם. מעולם לא חשבתי שמשהו כזה יוכל לקרות כאן", אמר אחד העובדים בחווה במסיבת עיתונאים לאחר חשיפת הפרשה. הוא הגיע לארה"ב ביולי 2004, שם גילה כי הוא חייב לחברה עמלה בסך 18 אלף דולר ואולץ לעבוד בצריף. בספטמבר 2005 הצליח לברוח באחד הלילות דרך שדה אננס סמוך. ואם התסריט הזה מזכיר לכם סרט על ימי העבדות בארה"ב, אין פלא: מדובר בעבדות החדשה של המאה ה-21, ומתברר שפניה הנוכחיים הם פניו של ישראלי.

המקרה של אוריאן מצטרף לשורה של מקרים נוספים, שבהם יהודים וישראלים נתפסו לאחר שהובילו רשתות מורכבות ומשגשגות של סחר בבני אדם ובאיברים. בשנה שעברה נעצרו שלושה ראשי ערים במדינת ניו ג'רזי, פוליטיקאים וכמה רבנים בפרשת שחיתות והלבנת הון בינלאומית שכללה גם סחר באיברי אדם של תורמים ישראלים, לצד תיקים מזויפים של גוצ'י ופראדה. באוגוסט נחשפה רשת סחר באיברים שפעלה באוקראינה, שבראשה עמדו ישראלים, ושסיפקה איברים לישראלים לאחר ש"גייסה" תורמים באוקראינה ובמדינות אחרות בבריה"מ לשעבר. עבור כליה קיבלו התורמים 10,000 דולר. הכליות נמכרו תמורת 150-100 אלף דולר לאחת. באפריל התפוצצה גם בישראל פרשה דומה, כשהמשטרה חשפה רשת שסחרה באיברים בהיקפים של מיליוני שקלים, שבראשה עמד לפי החשד תא"ל במיל' מאיר זמיר.

אוריאן הסגיר את עצמו החודש לרשויות הפדרליות בהונולולו, יום לאחר שסוכני fbi פשטו על ביתו בדרום קליפורניה, אך לא מצאו אותו. אם יורשע, הוא צפוי לעמוד בפני עונש מאסר של עד 70 שנה. באופן אירוני, לדיון הראשון שלו בבית המשפט הוא הגיע כשרגליו כבולות בשלשלאות.

דני איילון והשגריר הטורקי, חיילי השייטת שגנבו מפעילי המשט, עדן אברג'יל

שלא במפתיע, אלה היו שלוש מהתמונות החזקות והאיקוניות ביותר של השנה האחרונה. הן החזירו את ההסברה הישראלית שנים לאחור: שגריר טורקיה בישראל יושב מול סגן שר החוץ דני איילון על כיסא מיניאטורי; חיילי השייטת משתלטים על סיפון ה"מרמרה" והורגים "פעילי שלום"; והחיילת עדן אברג'יל מדגמנת תנועות ידיים שונות ליד עצורים פלסטינאים כפותים. הן לא היו, כמובן, התמונות המחמיאות ביותר שיכולנו לייחל לעצמנו: הישראלים נראו בהן דורסניים, כוחניים, גזעניים ובאופן כללי חסרי רגישות. או, בפרפראזה על דבריה של אברג'יל: "לא בוחלים באנשים".

הראשונה שבהן התפרסמה בינואר. שגריר טורקיה בישראל, אחמד אוגוז צ'ליקול, זומן לשיחת נזיפה במשרד החוץ בעקבות דבריו של ראש ממשלתו בגנות ישראל ועל רקע סדרת מתח טורקית שהציגה את אנשי המוסד כחוטפי תינוקות צמאי דם. סגן שר החוץ, דני איילון, ביקש לוודא שהתקשורת מתעדת את המעמד והוסיף לו טוויסט משלו: השגריר הטורקי הושב על ספה נמוכה במיוחד לעומת הישראלים, מה שהפך את המעמד למשפיל במיוחד. "העיקר שיראו שהוא יושב נמוך ואנחנו גבוה ושיש פה רק דגל אחד, ואתה רואה שאנחנו לא מחייכים", אמר איילון לעיתונאים בעברית, כשהשגריר מולו. הפרשה עוררה הדים בעולם ומחאה רשמית מצד טורקיה. משרד החוץ טען בהתחלה כי לא יתנצל, אך התקפל ושלח שני מכתבי התנצלות. הנזק, עם זאת, כבר נעשה.

כיום קשה לזכור, אבל שנים לפני שהיחסים בין ישראל לבין טורקיה נהפכו לסבב בלתי פוסק של האשמות מופרכות והשפלות פומביות, הטורקים היו בעלי הברית החזקים ביותר שלנו באזור. משט המחאה הטורקי שעליו השתלטו חיילי צה"ל ביוני, מעבר לכך שגבה קורבנות בנפש והפך את ישראל למדינה מצורעת אפילו יותר מכפי שהיתה קודם לכן, הסתעף לעוד פרשה מביכה לאחר שמשתתפי המשט דיווחו כי חיילי צה"ל גנבו מהם מחשבים ניידים, כסף מזומן וכרטיסי אשראי. עד כה הואשם חייל אחד בגניבה מפעילי המשט.

וכאילו שצה"ל היה זקוק לפרשה מביכה נוספת, הופיעה לפתע חיילת משוחררת מאשדוד כדי להעלות את המורל. עדן אברג'יל, שהעלתה לעמוד הפייסבוק שלה תמונות שבהן היא נראית מדגמנת כמה פוזות מבודחות לצד עצורים פלסטינאים כפותים, לא תיארה לעצמה איזו סערה תעורר ברגע שהתמונות יימצאו ויועברו מתיבת אימייל אחת לשנייה, עד שייחשפו לעולם כולו. בבת אחת, נהפכה אברג'יל לפניה של האדישות הישראלית והפרשה - למיני אבו-גרייב. לא עזר, כמובן, כשאברג'יל לא הביעה חרטה על מעשיה ואף הגיבה לאחר מכן במילים: "במלחמה אין חוקים!! אני שונאת ערבים ומייחלת להם כל רע ובכיף הייתי הורגת אותם, אפילו טובחת".

שלוש הפרשות היו יכולות להוות גם כל אחת בנפרד חומר נפץ פוליטי, אך כשבוחנים את שלושתן יחדיו קשה להבין מדוע המעטים בעולם שתומכים בישראל עדיין עושים זאת. בשנה שבה האווירה האנטי ישראלית בעולם נסקה לשיאים חדשים, שלושת המקרים חשפו את פניו של הישראלי המכוער דגם 2010: אדיש, כוחני ולא מפחד ממצלמות.