מסע מחוף אל חוף בתמונות: הפסיפס האנושי שממלא את הטיילת בתל אביב

14 ק"מ. שעה או שעתיים של הליכה מהירה וחצי שעה של רכיבה על אופניים (תלוי בקצב), ייקחו אתכם ממדרון יפו ועד חוף תל ברוך בצפון תל אביב - וכל זה בזכות גשר חדש המחבר את טיילת רידינג עם קו החוף של תל ברוך. בדרך, אם תתעכבו לרגע ותביטו סביב, תגלו מגוון אנושי מרתק. תמצאו שם חספוס וקושי, לצד אסקפיזם מהסוג הצפון תל-אביבי המוכר; תפגשו דייגים לרגע לצד בליינים, הורים טריים וזוגות החוגגים את יום חתונתם. אלה הדמויות שפגשנו לאורך הדרך, בשלוש גיחות אל הטיילת במקטעים שונים ובשעות שונות של היום: יפו בשעת בין ערביים; חוף הילטון בשעת בוקר מוקדמת; וחוף תל ברוך בשעת צהריים. באמצעותם מתקבלת תמונת מצב עכשווית של החברה הישראלית, על שלל גווניה, בפתח השנה החדשה.











התמונה: במרינה של יפו כבר מתחיל להחשיך אבל גלינה בגין ובנה יצחק, שהגיעו כדי לדוג לארוחת הערב, לא מתכוונים לקפל את הציוד כל כך מהר.



הסיפור שלה: גלינה כמעט לא מדברת עברית ולכן מבקשת מבנה, שנראה בן שמונה לערך, לשמש כמתורגמן. אני חוששת כי יצחק צעיר מכדי לעמוד במשימה אך הוא מתגלה כמתורגמן מיומן. "עליתי לישראל מאוקראינה", מספרת גלינה בעזרתו של יצחק, "כרגע אני לא עובדת, אבל באה לכאן לדוג. זו כבר מסורת". גלינה ויצחק מגיעים ברגל מבת ים למרינה פעם-פעמיים בשבוע. היא שולפת סל המונח לצדה, ומתגאה בשלל מרשים: חמישה דגים שמנמנים מקפצים בו.







התמונה: איך חוגגים בת מצווה? אפשר לשכור אולם ודי-ג'יי - ואפשר לצאת לסיור בשכונת נווה צדק ובנמל יפו, בעקבות הרב קוק.



הסיפור שלה: בנמל יפו ילדים עוטים תחפושות ומציגים את סיפורו של הרב. רננה, 25, מירושלים, מסבירה כי טיולי בת מצווה הם עניין נפוץ בסביבתה, ולאחר הסיור תיפגש המשפחה, שמונה כמה עשרות אנשים, במסעדה לארוחה טובה ולהרמת כוסית. אחיה הצעיר של רננה, דוד, 14, משתעשע עם בתה, כלילה, בת 11 חודשים. "יפה כאן, אבל לא הייתי גר פה", הוא מסכם את הביקור בעיר. "הים הוא סיבת הקיום של תל אביב", מציינת רננה עם קורטוב של ביקורת, רגע לפני שהיא ממשיכה עם הקבוצה ליעד הבא. "הוא מוסיף לה שאר רוח".











התמונה: לקראת ערב, כשהשמש מתחילה לרדת אל הים, זוגות רבים יוצאים ממחבואם הממוזג. במרחק מטרים בודדים אלה מאלה, מתהלכים בטיילת של יפו שני זוגות המצפים ללידת ילדם הראשון ומתגוררים בעיר.



הסיפור שלה: נאד ואחמד נטשה, משכונת יפו ד', נישאו לפני שנתיים ("ההורים סידרו את השידוך. יצאנו שנה"), ועברו ליפו משכונת אבו-טור בירושלים, כדי להתרחק מסיר הלחץ המשפחתי. אחמד פתח חנות נעליים ביפו, אך לדבריו העסקים לא טובים כפי שציפה שיהיו: "אנשים לא קונים כמו פעם, אין להם כסף. זה נראה כאילו בכל שנה שעוברת, העסקים רק נחלשים".







לעומת נאד, העטויה כיסוי ראש וצוואר, דופי הרפז - גם היא בהריון - לובשת שמלה לבנה קצרה, ומצטלמת בפוזות שונות עם בן זוגה דוד אוייר לקראת מסיבת החתונה שלהם ב-"honey beach", בר-מסעדה המשקיף לחוף. השניים, בני 34, הכירו לפני יותר משנתיים בבר תל אביבי ("אברקסס") והתאהבו מיד (דופי: "לא התחתנו בגלל ההריון, ידענו מהרגע הראשון שנתחתן"). הם נישאו לפני כמה חודשים באיים הקריביים, וכעת מקיימים אירוע צנוע בישראל לבקשת הקרובים. בני הזוג גרים ביפו ואוהבים אותה, לכן בחרו לערוך בה את המסיבה. הם קיוו להגיע ברגל, אך החום הכריע אותם ("באנו במונית").



דוד הוא סקיפר במקצועו ומשיט יאכטות ברחבי העולם ליעדים שונים. דופי, שעבדה עד לפני כשנה וחצי כמפיקת תוכניות טלוויזיה, הצטרפה אליו במסעותיו כאשת צוות. היא מספרת כי סקיפר מבוקש יכול להרוויח היטב, אבל בחורף העסקים נחלשים מכיוון שהים סוער. לפני כחודשיים וחצי חזרו השניים מהאיים הקריביים, שם שהו במשך שבעה חודשים. הם שוכרים דירה ביפו, ומשכירים אותה בסב-לט (שכירות משנה) כשהם יוצאים להפלגות. "תמיד הייתי בן אדם תזזיתי, עבדתי בעגלות בארה"ב, גרתי ביפן, כל חצי שנה שיניתי אווירה", אומרת דופי. "עכשיו נישאר כאן תקופה, זה חדש בשבילי. יהיה מעניין".



יש תוכניות קונקרטיות?



"אנחנו מתכננים לקנות סירה, ולהפעיל אותה בארץ. חוץ מזה, אולי נטייל עם התינוקת. אומרים שעד גיל שנתיים אפשר לקחת אותם לכל מקום".



התמונה: בין בתי העסק, המסעדות והמחסנים המשוחזרים בנמל יפו, מסתתרת "שכונת רציף 6". הסיפור שלה: יניב רז, 32, מתגורר כבר שלושה חודשים ביאכטה שלו בנמל יפו. בניגוד לכמה מדיירי הרציף, שתקעו בנמל יתד של ממש, עבורו מדובר בתחנה זמנית בלבד. יניב וידידתו ורד, שניהם שזופים ונאים, נראים כאילו חזרו משייט בריביירה הצרפתית. הם אוחזים בכוסות יין אדום ומחליפים ביניהם חיוכים נבוכים. כמה מטרים מהיאכטה ממוקם העסק שלו, מרכז השייט, המציע שירותי הוראה עבור מי שמעוניין להוציא רישיון לאופנוע ים או לסירת מנוע. רז, במקור מהוד השרון, רכש את היאכטה לפני חמש שנים. אחרי שיצא מקשר ארוך, החליט להשתקע בסירה. "לא חשבתי שאגור בה. בינתיים זה כמו לגור במלון, אלה לא החיים האמיתיים. יש גם חסרונות בלגור כאן, למשל הצפיפות", הוא מצביע על החדר שבירכתי הסירה, שבו מיטה זוגית ממלאת את עיקר החלל. "זה כמו לגור בדירת חדר.







"כל מי שיודע שאתה חי פה פשוט מגיע לבקר, לא מתקשרים לפני כן לשאול אם אתה בבית ואפשר לקפוץ. גם החברים רוצים להרגיש חופש. אמרתי להם להגיע רק בבקרים".



איך השפיע הפיתוח של יפו ושל הנמל על העסקים?



"השנתיים האחרונות היו עבורי שנתיים של סבל בגלל השיפוצים פה. זה היה כמו לחיות באתר בנייה. הם אמנם שיפרו את איכות החיים, אבל תנועת האנשים בעסק לא השתנתה".







התמונה: ביום שישי ב-7:00, שעה שאולי נראית לתל-אביבים רבים כאמצע הלילה, מטיילי חוף הילטון כבר היו על הרגליים. אסף שפירא, אבא טרי בן 35, עומד ליד מעקה ולצדו עגלה.







הסיפור שלה: מדי בוקר יוצא אסף שפירא לטייל עם בנו, ליאור בן שלושה חודשים, לאורך הים. הוא מספר כי בסמוך ללידה החליט לעזוב את עבודתו כברוקר בחברת השקעות, והחל לסחור במניות מהבית. "הים מרגיע את ליאור והוא נרדם", הוא מסביר, "גם בשבילי זאת דרך טובה לנקות את הראש. אני עושה מתיחות, קצת יוגה. לפעמים אני בא לכאן בבוקר לגלוש, לא עם התינוק כמובן".



האבהות מוצאת חן בעיניו. "התקופה הזו פשוט קסומה", הוא אומר, "אם לפני כן הייתי רץ כל הזמן ממקום למקום, עם אימונים בחדר כושר, טיסות עסקיות לחו"ל, לימודים, עבודה - אז עכשיו עם התינוק אני לוקח גם זמן לעצמי. בטח בחודש הקרוב אחזור לעבוד. אני יותר מתעניין כיום יותר במסחר מאשר בתיווך, לכן אחפש משהו בכיוון". החיים מחייכים אליו מאז שהחל להסתובב בטיילת עם ליאור: "אנשים מאוד נחמדים אלי פתאום. הם לא היו כל כך נחמדים כשהסתובבתי כאן לבד".



התמונה: הנרי, 20, שרה, 20, והחבר שלה ז'אן, 25 - תיירים מצרפת - חוזרים מבילוי לילי שמסתיים בים.







הסיפור שלה: השלושה מגיעים לתל אביב כבר שנתיים ברציפות, ומתגוררים בדירה ששכרו - לא בבית מלון - כדי לחסוך בהוצאות. הם יצאו בחמישי בלילה לבילוי במועדון ("גלינה"), המשיכו לאחד אחר וקינחו בטבילה בים שהסתיימה בשישי, לקראת 7:00. הם אמנם לא ישנו כל הלילה אך לא נראו מותשים, בדיוק להפך. "בפאריס אף אחד לא נכנס לסן אחרי בילוי", הם צוחקים, "מאוד לא נקי שם". השנה, הם פוסקים, היחס שקיבלו בארץ הוריד להם את המורל: "הישראלים אגרסיבים מאוד. רק רוצים את הכסף שלך".











התמונה: מסעדת "כחול" שבחוף תל ברוך בצפון תל אביב - החוף הביתי של תושבי רמת אביב ואזורי חן - נראית בצהרי יום חול כקלאב-מד. אייל חסיד, מבעליה, משוטט בין מלצרים ואורחים המפטפטים בצרפתית.



הסיפור שלה: חסיד, 35, החליט להמר על תל ברוך לפני ארבע שנים, כשפתח את מסעדת החוף "כחול" עם שותפים. הוא משייך את אורחי "כחול" לחתך סוציו-אקונומי ברור: "מגיעים בעיקר צפונים. הקהל שלנו אוהב לשלם בשביל שירות טוב, בואי נקרא לו נהנתן. הדבר מתבטא בחשבון הממוצע לסועד שהוא גבוה יחסית - בסביבות 80-90 שקל לסועד".



בטח גם הטיפים טובים.



"כן. בשנה שעברה היתה פה מלצרית שיצאה עם 1,000 דולר טיפ, שנתן לה אורח צרפתי. הצרפתים יודעים להשאיר טיפ".



כמסעדת חוף שפועלת בעיקר בקיץ ("עכשיו זה המאני טיים. בחורף, בימים של גשם, אנחנו נשארים מתחת לשמיכה"), חסיד סוגר יותר מ-12 שעות של עבודה במסעדה. הוא עוד לא נשוי כך שבינתיים אין מי שיתמרמר על כך: "בתחום המסעדנות קשה להיות נשוי, אבל אני מניח שגם כשיהיו לי ילדים הם יסתובבו פה בחוף כל היום".



לפני שנים פעלה כאן מסעדת דגים שגם נקראה "כחול", ונסגרה. לא חששתם?



"את המסעדות צריך להשאיר למסעדנים, לא לאנשי היי-טק שמחפשים הרפתקאות. אם אני בתחום כבר 15 שנה אז רכשתי לא מעט ניסיון. שירות ומקצועיות הם הנקודה החשובה ביותר. כל מלצר אצלנו עובר שש התלמדויות, ולאחריו יש מבחן מעשי ובעל-פה. מבחינה עסקית, האידיאל הוא לשמור על החלוקה הבאה: שליש פוד קוסט (עלות המזון), שליש לייבור קוסט (עלות עובדים) והשליש שנותר הוא הרווח. זה אף פעם לא קורה, במיוחד לא במסעדות חוף, כי השכירות פה גבוהה מאוד".



לפחות בעניין הטיילת העירייה היטיבה אתכם.



"בהחלט, אנשים צועדים על הטיילת, מגיעים עד תל ברוך ומתפעלים. חלקם גם נכנסים למסעדה. אנחנו מרגישים עלייה של 7%-8% במספר הלקוחות בזכות הטיילת, במיוחד בסופי שבוע".



התמונה: ככה חוגגים יום הולדת 21: על כסאות נוח, עם ספר או בקבוק מים מינרליים ביד ועם המון חלומות על הטיול הגדול. בינתיים חוסכים כסף.







הסיפור שלה: מיכל, דניאל ורוני הן שלוש חברות טובות בנות 21. שתיים מהן משוחררות טריות, ומיכל תשתחרר בקרוב, ולקחה יום חופש כדי לחגוג את יום ההולדת שלה ושל דניאל בחוף. הן מתגוררות לא רחוק מכאן, בשכונת צהלה, ומדגישות כי שלושתן עובדות: מיכל קצינה בשירות קבע ("אני מקבלת שכר מינימום אבל זה מספיק"), ודניאל ורוני הן מארחות במסעדה ("זה פחות משתלם מלהיות מלצרית, אבל גם פחות מעייף"). מיכל: "אין לנו חברות שלא עובדות ומצפות שההורים ימשיכו לפרנס אותן, אנחנו רוצות להפריך את הסטיגמה הזו".



אז עכשיו אתן בתקופת חיסכון לקראת הטיול?



רוני: "אנחנו משתדלות לחסוך. יש לנו הרבה הוצאות על אוכל ועל יציאות. אנחנו לא רוצות לעצור את עצמנו, אבל בסך הכל אנחנו עם היד על הדופק".



מיכל: "בשק"ם אני חייבת לקנות קולה לפעמים".



התמונה: הם שלושה בסוכה: אחד אוחז במיקרופון, שני מחסל את שאריות ארוחת הצהריים ושלישי מביט במשקפת. ויש להם מוטו: "עדיף ללכת 100 פעם בחינם, מאשר פעם אחת על אמת".







הסיפור שלה: אלי אהרוני, 42, מישל אדרי, 53, ורביב, 34, היו כאן הרבה לפני שמישהו חשב על טיילת מחוף לחוף. "עד לפני שנתיים, אם היית באה לפה, היית רואה אולי 20 אנשים בים", אומר אהרוני. "בעקבות בניית הגשר שמחבר את תל ברוך לטיילת, אנשים החלו לעשות ספורט, וגם מספר המתרחצים עלה. אנשים שלא הכירו את החוף הזה אומרים לעצמם: 'איזה חוף נגלה לנו'".



אתם חיים פה טוב. אומרים שגם המשכורות טובות.



אלי: "דור המבוגרים הרוויח טוב. כיום מציל מרוויח 21-22 שקל לשעה. אנחנו עובדים בקיץ שבעה ימים בשבוע, 12 שעות ביום, כולל שבתות וחגים. מה אתם עושים כשאתם חוזרים הביתה אחרי הים? מתפגרים, נכון? המצילים לא יכולים לנמנם בזמן העבודה - והים מעייף. זה קורה בגלל המלח, המים, הלחות והקרינה".



מה אתם אוהבים בג'וב הזה?



אלי: "אנחנו חולים במחלת הים".



מישל: "הנשים היפות מחזיקות אותנו פה".



אלי: "אל תקשיבי לו. הים ממכר. הוא מרגיע. חלק מהמצילים לא מסוגלים לגור בעיר, בגלל הלחץ. יש אנשים אחרים שבשבילם העבודה שלנו מלחיצה. האמת? בסך הכל רוב האנשים ממושמעים. יש בעיה עם העובדים הזרים: הם לא יודעים את השפה, ונכנסים למקומות מסוכנים".



גם התיירים לא יודעים את השפה.



מישל: "יש להם אותי - יבוא אישי מצרפת (צוחק), אני צועק בצרפתית la mere est dangereuse (הים מסוכן)".



אלי: "התיירים טיפה יותר ממושמעים, אבל אף פעם אי אפשר לדעת לכן הולכים לבדוק".



אתם הולכים לפעמים על הטיילת?



אלי: "בטח. אני גר ברחוב בן יהודה, ולפעמים אני מגיע לעבודה וחוזר ממנה ברגל. טוב שהקטע הזה נפתח כי מדובר באחד המקומות המדהימים לאורך החוף. לשבת עם כוס משקה ולהסתכל על המים - זה נהדר".



החזון: מחוף בת ים עד הרצליה



החזון ליצירת טיילת רציפה בתל אביב - שתקשר את חופיה של יפו עם חופיה הצפוניים של העיר - נולד בתחילת שנות ה-2000 ומומש באמצעות שורת פרויקטים שיזמה העירייה. באזור יפו, למשל, שופץ חוף גבעת עלייה בעלות של חצי מיליון שקל; גן צ'ארלס קלור, שהוקם על חורבות שכונת מנשיה, שופץ בעלות של 30 מיליון שקל; טיילת יפו העתיקה, לרבות נמל יפו ומדרון יפו, שופצה בעלות של כ-10 מיליון שקל. באפריל השנה, נחנך הפארק החופי במדרון יפו, והוקמה הטיילת בעלות של כ-60 מיליון שקל. "התחלנו את השיפוץ כחלק מתפישת עולם שמבינה את הערך העצום שיש לרצועת החוף לעיר", אומר מנכ"ל העירייה מנחם לייבה. "עד לפני עשור הכל היה פגום, הרוס לא מתפקד. היו מפגעים רבים כמו נמל יפו ומדרון יפו, שבו היה הר זבל עם 1,200 טונה פסולת".



באזור המרכזי יותר של החוף הוקם מחדש גן העצמאות בעלות של כ-12 מיליון שקל, חודשה בריכת גורדון בעלות של יותר מ-30 מיליון שקל, ולבסוף במארס השנה נחנך הגשר שהוקם מעל מעגנת תחנת הכוח רדינג, ומחבר את חוף תל ברוך לטיילת. העלות הכוללת שלו ושל הפארק החופי באזור היא כ-12 מיליון שקל במימון משותף של חברת חשמל (60%), ועיריית תל אביב. "בבריכת גורדון לא היתה טיילת, היה מגרש חנייה", אומר לייבה. "נמל תל אביב, שיושב על אחד הנכסים החשובים בעיר, היה אזור מוזנח עלוב ולא מתפקד. אמרנו שלא יכול להיות דבר כזה - הרי הים של תל אביב הוא מותג. לאט לאט החיים הכלכליים החלו להתהוות, עם עוד מסעדות, עוד בתי קפה ועוד פעילות. מדובר בהשקעות כספיות אדירות - יותר מ-100 מיליון שקל. אלה נתחים משמעותיים מתקציב הפיתוח".



מה מתוכנן להמשך הדרך?



"מכירה את שיר הגלשן - מחוף בת ים עד הרצליה? זה התכנון. להמשיך לסלול את הטיילת עד חוף הצוק. זו בעיה כי ישנם מחנה צבאי ומצוק, אבל נסתדר. אחר כך, נרצה לקחת את אחד המקומות הקלאסיים לבניית מרינה, היכן שנמצאת זו של חברת חשמל, שכפולה בגודלה מהמרינה הנוכחית. לא יכול להיות שרצועת חוף כל כך קריטית תשמש את חברת חשמל. אפשר לייצר חשמל באמצעים אחרים".



בכל זאת, אזורי הבילוי הידועים בתל אביב ממוקמים יותר במרכז העיר.



"זאת סתם אמירה לא נכונה. כיום, הטיילת משמשת את כולם - גם את ההולכים ואת רוכבי האופניים".



רוכבי אופניים מתלוננים שהולכי הרגל הולכים עליהם ושאין הפרדה אמיתית.



"יש שעות שבהן האינטנסיביות והעומס גדולים מאוד ואז קשה לרכוב. אנחנו לא הולנד, זה נכון, אבל אני משער שבחג הולנדי השבילים באמסטרדם די עמוסים".