בין ירושלים לליידי גאגא: "האנשים כל כך יפים, אבל הרחובות מלוכלכלים, לא חבל?

הדרך מאשדוד לירושלים יפה ומרשימה. גם בסוף הקיץ הצמחייה ירוקה, שכונות פסטורליות של בתים פרטיים לצד הדרך נראות כמו פרברים מערביים והכבישים סלולים ומסודרים. למרות הדרך שנפרשת למולנו, הבחור שיושב במושב שלפני, אוזניות תחובות באוזניו, שקוע לכל אורך הדרך באייפון שלו, המציג קליפ של סנסציית הפופ שלא מפסיקה להלהיב את האמריקאים - ליידי גאגא, ולא מפנה לרגע את עיניו אל החלון.



מדריכת הטיול הישראלית-אמריקאית תמרה ממלמלת בזריזות למיקרופון מידע באנגלית על תולדות עם ישראל, ומספיקה לספר על יציאת מצרים, מלחמת העולם השנייה והקמת מדינת ישראל עוד לפני שהגענו לצומת גדרה. מבט לאחור מגלה כי התיירים המזדמנים יושבים בשקט מוחלט ועל פניהם נסוכה בהלה קלה מהארץ הלא מוכרת. רק היושבים בשורות הקדמיות, קרוב למדריכה, פונים אליה מדי פעם בשאלות סקרניות. האם כולם כאן באמת הולכים לצבא? האם יש נישואים אזרחיים בישראל? עד כמה חזקה ההשפעה הדתית על החיים כאן? המדריכה מנסה להסביר ולהצדיק את הפוליטיקה הפנימית שלנו, ובמהלך היום כולו תמשיך להתאמץ ולהציג את ישראל כמדינה נאורה ומודרנית.



"מרשים, יפה וכל כך חם"



לאחר כשעה וחצי של יותר מדי הסברים על נטיעות עצים ("כל עץ ועץ מסביב - מישהו נטע אותו במו ידיו!"), אנחנו זוכים להגיע סוף סוף אל היעד הנכסף - ירושלים. "מי מכיר את השם גלעד שליט?" שואלת המדריכה כשאנחנו עוברים ליד אוהל המחאה הסמוך למעון ראש הממשלה, אבל רק חמישה אנשים מרימים את ידיהם. לאחר שהיא מרעננת את זיכרונם על אודות החייל החטוף, הטלפונים הסלולריים והמצלמות הדיגיטליות הממוזערות נשלפים במהירות, והאוהל זוכה לעשרות תצלומים. "הזריזים שביניכם יצליחו אולי לתפוס את אמו עומדת בצד ימין", היא מוסיפה.



תחנה ראשונה ברגל בירושלים: מרכז הקניות של שדרות ממילא. הקבוצה הולכת בשורה מסודרת, אך לאחר רגעים ספורים נראה כי המפגש הראשוני עם העיר מעביר את אחד התיירים על דעתו, והוא עוזב את הקבוצה בריצה: g-star! oh my god, g-star!"", הוא צועק בהיסטריה ומצביע לעבר חנות בגדים אופנתית. "no way! 70% off!", הוא קורא בששון ונעלם בתוך החנות, בעוד הקבוצה מתקדמת אל עבר שער יפו.



אנו צועדים בסמטאות העיר העתיקה בדרך אל כנסיית הקבר. חנויות התבלינים, התיקים והקרמיקה אמנם פתוחות, אך נראה כי חודש הרמאדן החליש את הסוחרים והם אינם מתאמצים למכור או להתמקח. כשהקבוצה מגיעה אל הרחבה שלפני כנסיית הקבר היא מתערבבת עם קבוצות נוספות שהגיעו מהאנייה והרחבה הקדושה מתמלאת לפתע במאות גברים שריריים, שזופים ומחויכים, שלובשים גופיות צמודות ובגדים ממותגים ומצלמים זה את זה. הם נכנסים בסדר מופתי אל תוך הכנסייה, משאירים מאחוריהם את החום הכבד, ועוטים ארשת רצינית.



בחוץ מחכה המנהל מפרדי מאק לחבריו שייצאו מהכנסייה. "ישראל היתה תמיד ברשימת המטלות שלי", הוא אומר, "אבל בסופו של דבר אף פעם לא מצאתי את עצמי בחופשה כאן. זה תמיד היה לונדון, פאריס או ניו יורק, כך שאני מתרגש מכך שבגיל 50 אני בפעם הראשונה כאן". בשעות הספורות שהספיק להעביר בישראל הוא בעיקר מבולבל מהמראות החדשים. "אני לא מאמין שאני באמת כאן", הוא מודה, "הכל נורא מרשים ויפה, רק שחם פה מאוד. אף פעם לא הייתי במקום כל כך חם".



בשלב הזה אני מחליט לעבור למדריכה של הקבוצה המקבילה, בלונדינית אנרגטית הנושאת את השם עדנה, שעל חולצתה החושפת כתפיים רקומה בגאון המלה "פרינסס" בנקודות מנצנצות. בניגוד למדריכה הקודמת, השיטה של עדנה היא לא להיכנס ליותר מדי פרטים, אלא להחזיק את הבחורים קצר. "תרשו לעצמכם לסמוך עלי, כי אני המנהיגה שלכם היום, ואיזה מזל יש לכם שאני המנהיגה", היא אומרת בקולה הרם. מול הקבוצה מתקרב אדם עם עגלה, התינוקת שיושבת בה אדומה ומעולפת. "שים עליה איזה כובע!", מזדעקת עדנה, "או לפחות קרם הגנה, ישמור השם!, it's horrible".



"וואו, איזה עיר!"



התחנה הבאה היא הכותל המערבי. עובד של עיריית ירושלים משקה את רחבת הכותל בזרנוק אינסופי של מים שהיו יכולים לשמש חממה שלמה, וקבוצת הבחורים מתנדבת להניח על ראשיהם כיפות חד פעמיות, אף שעדנה מסבירה שכובעי המצחייה טובים דיים. בדרכנו לים המלח יש לעדנה כמה הסברים מקדימים לחוויה: "אתם עומדים להיכנס למרק עוף חם, רק בלי העוף", היא אומרת לתוך המיקרופון שממוקם קרוב מדי לפיה. "כשאתם נכנסים לים המלח, אתם צריכים להיכנס לאט, ותראו שהרגליים שלכם יעלו באוויר מעצמם ותמצאו את עצמם שכובים על הגב. בהתחלה זה יהיה קצת מוזר, אולי יהיה קצת כואב, אבל מהר מאוד תגלו שאתם מתחילים ליהנות מזה ואז רק תרצו עוד".



התיאור המפורט גורם לכל חברי הקבוצה לפרוץ בצחוק רם, ולמחוא כפיים בהתלהבות. "ראיתי הרבה פחות יהודים חרדים ביום שלם בישראל מאשר אני רואה בשעה באנטוורפן", אומר לי עורך מגזין התיירות מאנטוורפן, קווין, כשאנחנו נכנסים לחנות המזכרות של ים המלח, "אבל היום הזה גורם לי לרצות לחזור למדינה שמעולם לא חשבתי שאבקר בה".



בחנות אי אפשר למצוא מוכרים שמדברים עברית, והצוות מורכב כולו מרוסים ומערבים שמדברים אנגלית שוטפת. בכל פעם שאני מבקש משהו מאחד המוכרים, ערבי אדיב שמתגורר בכפר עזריה, הוא פונה אלי באיטלקית. המוצרים של חברת אהבה נמכרים כאן במחירים גבוהים במיוחד, אבל זה לא מונע מרבים מבני הקבוצה לערוך מסע קניות שכולל קרמים עם בוץ ומלח לאמבטיה. הקופאית, שמדברת מעט עברית, שואלת אותי בפליאה למה כל הגברים שנכנסו לחנות שריריים כל כך. "הם הגיע היום מאנייה", אני אומר לה. "אה! ספנים!" היא קוטעת אותי, "עובדים כל היום על הסיפון!"



מותשים אך מרוצים מביקורם בים המלח, מגיעים חברי הקבוצה לפנות ערב אל העיר הגדולה תל אביב, שבה יוכלו כבר להסתובב כאוות נפשם, לפני שיחזרו באחת בלילה באוטובוסים אל האנייה. המדריכה נפרדת מהם בחיבוקים, ומאוחר יותר ייערך עבורם ערב שכולל מסיבת רחוב בפאב אוויטה.



העיר העברית הראשונה מצליחה להעיר את חברי הקבוצה מעייפות סוף היום. "וואו, איזו עיר!", אומר אחד מהם, ברזילאי שחי עם בן זוגו בצרפת ויושב כעת לאכול עמו ארוחת ערב. "המון אנשים יפים הולכים ברחוב ויש אווירה כל כך טובה. אני עומד לחזור לכאן בקרוב, והפעם ליותר מיום אחד". "רק חבל שמלוכלך כאן כל כך", מתרעם חברו, "הסתובבנו ברחבי העיר והכל מלא בערימות זבל, כאילו שאף אחד לא מרים אותו אף פעם, וגם הבתים הרוסים ומלוכלכים. האנשים כאלה נהדרים כאן, לא חבל?"