השינוי מתחיל מבפנים

>> אם בוחנים את תכנון הדירה הישראלית ואת החומרים שמהם היא מורכבת, נגלה שינויים משמעותיים. נכון שמחיר הקרקע עלה, אבל גם הריצוף, החלונות ואפילו האסלה שניתנים כיום כסטנדרט על ידי הקבלנים, השתנו במהלך השנים, ולכן כשאתם רוכשים היום דירה חדשה, אתם משלמים גם על המרכיבים האלו.

פרויקט מיוחד של themarker יחד עם ארכיון אדריכלות ישראל שהקים אדריכל צבי אלחייני וממוקם במגדל שלום בתל אביב מציג את ההתפתחויות בעיצוב הפנים הישראלי מאז קום המדינה. אתם מוזמנים לטיול קצר עם קצת נוסטלגיה, מהדירות "של פעם" לדירות של היום. מה השתנה והאם זה אומר משהו עלינו.



שנות ה-40-50 פונקציונאליות וסטנדרטיות



"ק 53". כך נקראה הדירה הסטנדרטית של תחילת שנות המדינה, בטפסים של משרד השיכון. הק' בשביל "בית קומות" כשהמספר 53 הוא מספר המטרים הרבועים באותה דירה שהספיקו לסלון קטן, שני חדרי שינה, מטבח פצפון ושירותים.



בשנותיה הראשונות של המדינה היו הדירות צנועות ופרקטיות. חלוקת החללים היתה שונה מזו שאנחנו מכירים היום. לאחר שפתחתם את הדלת, זכיתם להיכנס ל"הול" הכניסה - חלל צר שאירח את מתלה המעילים ואיפשר מעבר הדרגתי מהחוץ לבית. "בדירות המצומצמות של ימינו אשר בהן אין אפשרות פיסית להרחיק את המטבח מרחק של ממש, משתדלים לפחות לסלקו אל החצר האחורית מול פחי האשפה וצינורות סניטריים. שוכחים, משום מה, שהמטבח שוב אינו מנוהל על ידי משרתות ושפחות, אלא על ידי עקרת הבית עצמה", כותב האדריכל אבא אלחנני בסדרת מאמרים שהתפרסמה בשנת 1955 בעיתון "הארץ" תחת הכותרת "דע את הדירה".



פרופסור רן שחורי, מרצה במכללה למינהל במסלול האקדמי בחוג לעיצוב פנים, מסביר ש"הבנייה הקבלנית בנתה שיכונים בורגניים, בדרך כלל ארבע קומות עם שני דיירים בקומה. הבנייה היתה בעלות נמוכה ויצרה בית סתמי - עם הול כניסה, סלון והפרדה בין שטח פרטי לציבורי בתוך הבית. עד שנות ה-50 הבית היה בנוי ממסדרון כשהמטבח היה בקצהו המרוחק. המטבח הפך לחלק מהחלק הציבורי של הבית והתקרב לכניסה, רק בשנות ה-50".



כדוגמה לתכנון פנים מוצלח של אותם שנים, נותן שחורי את מעונות העובדים שתיכנן האדריכל אריה שרון. "הדירות היו סטנדרטיות אבל מרווחות וכללו מטבח ושירותים קטנים, שניים או שלושה חדרים שהיו מחוברים בדלת, כך שבעת הצורך אפשר היה לחבר אותם לחלל גדול יותר עם אוורור מצד לצד".



את האיפוק של אותם ימים ניתן לשמוע מתוך דבריו של אלחנני: "וכאשר ישאלונו איך אנחנו מתארים לעצמנו חדר אורחים נאה ומרוהט בהצלחה, נתארו כך: חדר שהבאים לתוכו לא יפרצו בקריאות התפעלות או שריקות הפתעה, אך זה יהיה חדר שנתכנס בו ללא היסוס... החדר כולו, היינו אומרים, חייב לקבל אותך באותה לבביות כמו בעלי החדר" (מתוך המאמר "כיצד לא תרהט דירתך").



בשנות ה-50 התפתחה בישראל תרבות של צבע בדירות, בניגוד לתפישה שלנו של דירות לבנות ומודרניות, שהתבססה כנראה בגלל צילומי השחור לבן. כך מתייחס אלחנני לנושא במאמר "על האופנה הצבעונית" שפורסם אף הוא ב"הארץ": "בשנה האחרונה הננו עדים לקדחת צבעונית שאחזה ביישוב והיא מופיעה בבתים, על קירות, רהיטים, מכוניות, בגדים ואפילו על ציפורני הידיים".



לדעתו של אלחנני מצטרף האדריכל צבי בוקופצר, "בשנים האחרונות הננו עדים לתופעה שאפשר לכנותה כ"השתוללות הצבע". מקורה בריאקציה שלילית או חוסר הגישה לצבע ששררה בשנות ה-40 ואשר השתקפה בעניות מוחלטת וחד גוניות בצבעי חלל הפנים. מקובל כיום אצלנו לצבוע את הקירות והתקרות בצבעים רועשים, המשוללים כל שיקול הגיוני והבנה במהות הצבע ותורת ההרמוניה עד כי מתקבלים אפקטים מגוחכים ולעתים מעוררי בחילה". (אפקטים והיעדר אפקטים בעיצוב הפנים, מתוך עונות השנה, כתב עיתים עברי אמנותי, 1959).



-1 חדר מגורים בקיבוץ הזורע, שנות ה-50. אדריכל: שמואל מסטצ'קין



2 - דירת 2 חדרים בשיכון, שנות ה-50



שנות ה-60-70 מתחברים לחומרים המקומיים



שנות ה-60 וה-70 הביאו לישראל משב בורגני מארצות רחוקות. לאחר הסגפנות של העשורים המוקדמים, תכנון הבית עובר שינוי. הדגש הוא על הסלון, חלל האירוח, כשהמטבח גדל ומתקרב לסלון ובהמשך, בשנות ה-70, אף מתחבר אליו וזוכה לכינוי "מטבח אמריקאי".



באותן שנים מתגבש מערך סידור הדירה המוכר לנו כיום. הכניסה מובילה לאזור הציבורי בבית, הסלון והמטבח. חדרי השינה נמצאים בעורף הבית ולצדם חדרי השירותים והאמבטיה. לעתים יש חדר שירותים נוסף הנמצא ליד הדלת. באותן שנים החדרים יחסית מרווחים ובדירה יש פחות חדרים מהיום, בעיקר משום שבאותן שנים זה לא נראה נורא שילדים יחלקו חדר גם בתיכון.



תיאור של הבית החדש המתהווה בשנות ה-60 מוצג במאמר של האדריכל ד. שלר "הדיור והדירה" מתוך המגזין "עונות השנה, כתב עיתים עברי אמנותי": "בשנים האחרונות עבר חדר המגורים על גדותיו והסיג ב'אורח דיקטטורי' תחומים זרים ומוגדרים כיאות - חדר האוכל, הטרקלין, חדר הכניסה ולעתים אפילו המטבח. התהוותה יחידת חלל אחת גדולה, המשמשת כמעט את כל הפונקציות של הדירה בכללותה. לעומת היתרון החזותי, שאין לערער עליו, נגרמות על ידי תכנון זה מגרעות אחרות: רעש, ריחות וכיוצא באלה, ההופכים לבעיות מעיקות".



במאמר "הבית הקבלני המשותף בישראל" מתאר הסוציולוג עוז אלמוג את הבתים שנבנו באותן שנים כמטופחים ומרווחים יותר בהשוואה לשיכונים (מטבח, סלון גדול, 3-4 חדרי מגורים, שירותים וחדר אמבטיה). התקרות הגבוהות שהיו מקובלות בבנייה של ראשית המדינה נעלמות מנוף הבתים החדשים, "בזכות" תקנה חדשה שקובעת שגובה המינימום לתקרה הוא 2.7 מטר. כצפוי, הגובה שנקבע כמינימום נהפך לסטנדרט. בשנות התשעים ייקבע המינימום על 2.55 מטר ושם יישאר עד היום.



שנות ה-70 הן השנים שבהן זוכים הירידים של "אדם ומעונו" לעדנה. הירידים הם בעצם המשך של יריד המזרח והירידים העולמיים של המאה ה-19. "יריד אדם ומעונו היה אטרקציה שרבים הגיעו אליה. הוא היה ראייה להתפתחות בתרבות הדיור ובעיצוב הפנים. בזכות הנדירות שלהם הם היו הפנינג מקומי, בניגוד לירידים של היום שהם בעצם קניון לרגע", אומר אדריכל צבי אלחייני, מרצה בטכניון ומקים ארכיון אדריכלות ישראל (אאי).



השינויים במגמות תכנון הבית באותן שנים לא היו רק מקומיים אלא חלק ממגמות עולמיות. "בשנות ה-70 החלה התרחקות מהמודרניזם. מבחינת חומרים, עוברים לשפריץ וגרנוליט לעומת הבטון החלק של המודרניזם. פני השטח של הבניין יותר חושניים ופלסטיים כחלק מרוח זמן בינלאומית של שחרור מחומרה מודרניסטית", מרחיב אלחייני.



בשנים אלו, בעיקר לאחר מלחמת ששת הימים, מתחילה מגמה של חיפוש המקומיות גם בעיצוב הדירה, לאחר שנים של נטייה לבינלאומיות. אלו הן השנים שבהן לא היתה דירה שלא התהדרה בתרמיל פגז עם זר קוצים.



"בשנות ה-70 המוקדמות הריהוט בבית היה כבד", מספר האדריכל אילן פיבקו, הבעלים של פיבקו סטודיו. פיבקו, שרק סיים באותן שנים את לימודיו, שמע בסוף שנות ה-60 מחבר איטלקי על האופנה של רהיטי הקש. בעזרת השקעה של אותו חבר פנה פיבקו ליצרני ריהוט קש בעזה ויצר איתם רהיטי קש שהוצגו בחנות שהקים - גזיבו. "זה היה להיט שכולם רצו וגם התחילו לחקות. מבחינתי אלו היו הניסיונות הראשונים להתחברות למקומיות - לחומרים מקומיים, עבודת יד מקומית ואדריכלות מקומית, התחברות שהמשיכה אצלי אחר כך גם בבתים שתיכננתי ביפו", מספר פיבקו.



"המקומיות היא נושא שהולך וחוזר באדריכלות ועיצוב הישראלי. בתחילת המאה יש את האקלקטיות, אחר כך התרחקות עם הסגנון הבינלאומי. לאחר 67' הקהל הישראלי מתחיל לגלות את העיר העתיקה בירושלים ולהביא רהיטים ואביזרי נוף שהפכו את הדירה הקבלנית חסרת ההשראה לדירה עם אופי מקומי", מסביר אלחייני.



-3 סלון ביתו של דוד בן גוריון בקיבוץ שדה בוקר



4 - סלון בקיבוץ שדה נחמיה



שנות ה-80 מטבח פתוח ושיש באמבטיה



בשנות ה-80 מחליף הפסיפס הקרמי את השפריץ. הניסיון למצוא חומר גמר איכותי שמסוגל להתמודד עם השנים ועם האקלים הישראלי ממשיך. די מהר כשהוא מתחיל לנשור ברחבי ישראל, מתברר שהפסיפס אינו הפתרון.



"חומרי הגמר הם נושא כאוב", טוען האדריכל ערן טמיר טאוויל הכותב בבלוג "ערסיטקטורה". "עברנו במשך השנים מהטיח לטיח שפריץ, לפסיפס ולאבן. חומרים אלה הפכו ליותר יקרים ואמורים להיות יותר עמידים אבל בגלל שהביצוע תמיד לוקה בחסר, העמידות שלהם נמוכה. הטיח התפורר, השפריץ צבר לכלוך, הפסיפס נפל והאבן היא מאסיבית ויוצרת סכנה אמיתית כשהיא מתחילה לנשור מהבניין", מוסיף טמיר טאוויל.



לדעתו של טמיר טאוויל המפתח לבעיה טמון ברצון הישראלי למצוא את המוצר האולטימטיבי: זול, נוח להצבה ועמיד לאורך שנים. "כל עוד לא משקיעים באחזקה, החיפוש הזה זהה לחיפוש אחרי אבן החכמים", ממשיל טמיר טאוויל.



אלחייני מציין את שנות ה-80 כשנים של עלייה ברמת החיים והתפתחות של תרבות הצריכה. "נפתחים הקניונים הראשונים ובהתאם נוצר ניסיון לתת לכול ניחוח בינלאומי". תרבות הצריכה משפיעה גם על מראה הדירה. בדירות בשנות השמונים יש חופש רב יותר למשחק ולשימוש בחומרים: טפטים של דקלים, כלים מפלסטיק, ספות עור, לבני זכוכית, קרמיקות בצבעים שונים ואביזרי יוקרה כמו ג'קוזי.



המטבח הפתוח לסלון זוכה למראה "מעוצב". נעשה שימוש בקנטים מעץ בצבעים שונים מצבעי הדלתות שהיו מפורמייקה או מעץ כהה. היחידות העליונות, מעל השיש, שולבו בכל המטבחים ונתנו להם מראה כבד. אביזרי החשמל למטבח, כמו מדיחי הכלים, הופכים ליותר נפוצים.



היוקרה, לכאורה, נכנסת גם לאמבטיות. משטחי אבן החברון מוחלפים במשטחי שיש או דמוי שיש. השימוש בגבס נהפך לנפוץ יותר, לא רק בחדרי האמבטיה אלא גם להנמכות תקרה מקומיות שלהן מוסיפים את התאורה השקועה, מראה שיזכה לכינוי תקרת קפולסקי במשך השנים.



לדירות הישראליות נכנסת האופנה של ריצוף קרמיקה: "ריצוף הקרמיקה נכנס לשוק רק בשנים האחרונות. הריצוף הקרמי מגוון ביותר. ניתן לקבלו בצבעים ובגדלים שונים וליצור פסיפס של אריחים גדולים וקטנים ביותר מצבע אחד", נכתב במאמר "שיפוצים בבית", מתוך המגזין "בניין ודיור".



הישראלי מתחיל להעז, לא תמיד במה שייחשב היום טוב טעם, אבל בעיקר כקישוט. החשיפה לחו"ל, לטלוויזיה ולמגזינים הביאה לישראל את השטיחים מקיר לקיר. למזלנו ולמזלם של האסמטים, מדובר היה בסיבוב קצר.



הטלוויזיה נהפכה ליותר ויותר מרכזית בחיי הבית. "יש מתקנים שנועדו במיוחד למערכות האלקטרוניקה, הקסטות והתקליטים. הטלוויזיה תוצב על מתקן בגובה הנכון, כ-40 ס"מ מהרצפה, כשאמצע המסך נמצא נמוך מעט מציר העיניים. זאת בניגוד לגובה הרשמי המגוחך שהוכתב על ידי העגלות המכוערות שהובאו לישראל עם עליית הטלוויזיה", מייעץ משה קסטיאל בשנות ה-80 במגזין "בניין ודיור". גם ריצוף הבטון, הטרצו, זוכה בשנים אלה לצבעים חדשים. לזכותו ייאמר שהפרקטיות עזרה לו לשרוד את השנים ואופנות שונות.



-5 מטבח של חברת נוי מטבחים, מתוך "בניין ודיור", גיליון 16



6 - ארונות אמבטיה של חברת נוי מטבחים, מתוך "בניין ודיור", גליון 16



שנות ה-90 הדירה כסמל סטטוס



אלו הן השנים שבהן מתרחש השינוי הגדול בתרבות הבנייה בישראל. ההפרטה בענף הבניין מעלה את התחרות. מושג היוקרה נהפך לנוסחת שיווק, הדירות הן סמל סטאטוס וחומרי הגמר והתכנון מושפעים בהתאם. עוז אלמוג מתאר את השינוי במאמרו על הבית הקבלני בישראל: "הקמפיינים הנדל"ניים עוצבו למכור לישראלים את הדירה, הבית או השכונה באמצעות חבילת אסוציאציות של עושר (לעתים מדומה), מוניטין ואיכות חיים".



השינוי בתפישה גרם גם לשינוי בכמות החדרים והעדפה ליותר חדרים, גם אם המשמעות היא חדרים קטנים מאוד. "כולם רוצים שיהיה רשום שיש הרבה חדרים ולכן הדירה אמנם גדלה, אבל החדרים קטנו. פעם החדרים היו גדולים כי הם שימשו להרבה מטרות והרבה אנשים. היום עם האינדיבידואליזם והעובדה שנמצאים הרבה בבית, רואים הרבה חדרים קטנים, בגודל המינימאלי הקבוע בחוק", טוען טמיר טאוויל.



לדעתו, למרות הרצון להתהדר במספר החדרים עדיין השימושיות מנצחת. "בדירה הישראלית רק מתחילים להיות מאפיינים של לוקסוס. עדיין לא התנתקנו מהאתוס של השימושיות. עוד חדר ועוד חדר ועוד שירותים ועוד שירותים. זה דבר שנעים לספור וקל לכמת אותו. הרי הסלון הישראלי לא גדול מאוד והתקרות נמוכות, בעיקר כשמשווים למגדלים שבהם דירה יכולה להשתרע על שטח של קומה שלמה", מוסיף טמיר טאוויל.



רחלי בריזל, מנהלת השיווק של חברת אשדר מסבירה שאמנם הדירות גדלו באותן שנים אבל רמת המפרט שהציעו הקבלנים היתה נמוכה. "הקבלנים הציעו ריצוף כמו טרצו רויאל, מוצר שכיום לא קיים על המדף ושלפעמים היה מתפרק והאבנים היו יוצאות ממנו. כיום הלקוחות מחפשים מרצפות של גרניט פורצלן עם גודל אריח של 60 על 60 או 80 על 80 - מאוד רחוק מהמרצפות של 20 על 20 שהיו נהוגות בשנות התשעים".



שנות ה-90 הן השנים של נישות הגבס שהופיעו בדירות רבות. הגבס איפשר ליצור מראה נקי יותר ולהוריד את העומס שיוצר השימוש בהרבה חומרים.



זו התחלת הניסיון ליצור עיצוב נקי יותר - ארונות בנויים בחדרי האמבטיה, צבעוניות אחידה יותר ובהתאם גם המטבחים מתוכננים בצבע אחיד עם פחות ארונות עליונים.



בריזל מוסיפה שאלו הן השנים שבהן מתחיל להופיע הפרקט ולהחליף את השטיחים מקיר לקיר בחדרי השינה. "אנשים כבר מחפשים את הנראות של הדירה ולא רק את הפרקטיות". ההשקעה בנראות הגיעה בשנים אלה גם לחללים הציבוריים בבניין ובעיקר בלובי. "לפני עשרים שנה, חלק מחדרי המדרגות לא היו סגורים ואם הקבלן היה סוגר את חדר המדרגות עם דלת אלומיניום ומתקין אינטרקום זה היה נחשב סטנדרט גבוה", מספרת שרון בן שם, מנהלת שותפה בחברה לניהול פרויקטים וקסמן-גוברין-גבע.



7 - חדר אמבטיה בפרויקט דמרי על הפארק בתל אביב של חברת י.ח דמרי



-8 מטבח בדירה בזכרון יעקב בעיצוב יעל זמרוני, שנות ה-90. מתוך הספר "יובל לאדריכלות בישראל"



שנות ה-2000 דירה בעיצוב אישי



זהו העשור שבו תרבות הצריכה הגיעה במלוא עוצמתה לשוק הדיור ותכנון הדירה. איקאה עושה עלייה ומביאה בשורה של עיצוב במחירים נוחים לכל אחד. בשנים אלו השינויים במפרטים, בהרגלים ובתכנון הבית הם מהירים ויש הבדל רב בין תחילת העשור לסופו. "עד שנת 2000 הדירות בישראל היו מאוד דומות. הם תוכננו על סמך כמה עקרונות ושוכפלו ברחבי ישראל. ההבדל היה בגודל החדרים", מסביר פיבקו שבחר לנסות לתכנן משהו אחר, במגדל שיזם על דרך האיילון. "הרגשתי שלא יכול להיות שכל הדירות יהיו משעממות מאותו סוג. ניסיתי לעשות וילה צפה בשמיים, כי במדינה צפופה כמו שלנו, חייבים לבנות בנייה עם איכות אחרת לגובה. היום אחרי העשור של המגדלים, יש טיפוסי מגורים שונים עם איכויות שונות, עם נוף ומרחבים. מסיבה זו המגדלים הפכו להיות אפשרות מקובלת גם לכל מי שחלם על בית עם גינה", מוסיף פיבקו.



"כל התרבות הצרכנית השתנתה ויש יותר מודעות לעיצוב פנים. פעם היתה חרסינה ברבור לבן וזה מה שקיבלו. היום הרבה אנשים מגיעים עם מעצב הפנים לתכנון. כמעט לכל רוכש דירה שלישי יש מעצב פנים. משנים חומרים, מוסיפים נישות", מסביר עמוס דבוש, מנהל השיווק של חברת י.ח דמרי.



האדריכל גיל שנהב, שותף במשרד כנען-שנהב אדריכלים, טוען שבעשור האחרון יש דגש על מיתוג בניינים, "אדריכלים מחו"ל, כמו פיליפ סטארק וריצ'ארד מאייר, מלווים פרויקטים. כבר אי אפשר להביא חומרי גמר מכל מקום, צריך למכור ללקוחות מי הספק של המטבח ומהיכן קונים את הקרמיקה".



בדירות הקבלן של היום כבר לא מוכרים לכם "מטבח קבלן". את המטבחים מספקת חברה מוכרת וכך גם את חיפוי הרצפה, חיפוי הקירות והכלים הסניטריים. האסלות תלויות, הברזים מניקל והמותגים נהפכו לסטנדרט בשוק הבנייה.



"הלקוחות מחפשים יוקרתיות. במהלך השנים הייתי מעורבת בשיווק פרויקטים לעשירונים השביעי ושמיני וגם הם מעדיפים ערך מוסף למפרט הטכני שהופך את מלאכת המכירה לפשוטה יותר", טוענת בריזל.



כל השינויים בסטנדרט הבנייה משפיעים מאוד על מחירי המוצר הסופי. חשוב לזכור את הפרט הזה כשמדברים על העלייה במחירי הדיור. נכון ששוק הנדל"ן בוער בשנים האחרונות, אבל מחיר הדירה נגזר גם ממחירי חומרי הגמר. השינוי המשמעותי של סוף העשור הוא התוכנית החופשית: "לבעלי הממון מוכרים שטח ומאפשרים להם לעשות בתוך הדירה מה שהם רוצים. אין יותר סטנדרטיזציה של הדירה אלא המון אפשרויות בחירה ומקסימום הבעה אישית בתוך האפשריות האלו", מסבירה המעצבת כרמלה יעקבי וולק, ראש החוג לעיצוב פנים במסלול האקדמי של המכללה למינהל.



שנהב מצטרף לטענה: "אם פעם, בשנות ה-70, היה סוג אחד של דירת ארבעה חדרים וסוג אחד של מכונית, היום יש אלף סוגי מכוניות ואלף סוגי דירות. כל אחד קונה דירה מיוחדת שמתאימה למצב האישי שלו ולביטוי האישי. כיום כל לקוח משנה את הדירה בפרמטרים רבים. האתגר שלנו הוא לתכנן דירה שיכולה להתמודד עם שינויים. כל הנושא של שינויים של דיירים מול הקבלנים והספקים השתכלל. הזזה של קירות ושינוי בגמר, כולם שינויים מקובלים. כבר לא מביאים ערימה של מרצפות לפרויקט אלא נותנים ללקוחות לבחור אצל הספק".



את חגיגת החופש המלא מנפצת מעט יעקבי וולק, כשהיא מזכירה ש"מקומות רבים עדיין בונים חדרים קטנים עם תקרה של 2.6 מטר; דירות צפופות שמנצלות את המטבח הפתוח כדי ליצור מטבח בלתי אפשרי ותכנון שלא מאפשר חיים משפחתיים אלא מכניס כל אחד לתא קטן".



-9 הדמיה של דירה בפרויקט של חברת אשדר "אשדר וקאונטרי" בנתניה



10 - לובי כניסה בפרויקט של חברת אשדר "אשדר וקאונטרי" בנתניה