לנו אין ברירה

>> בכל פעם שקבוצת בעלי הון, טייקונים או אוליגרכים מקומיים יוצאת להגנה על השוק שלהם ולמתקפה נגד כוונה לבצע בו רפורמה, הם משתמשים באותו טיעון מנצח: "מה אתם רוצים? אנחנו במקום טוב בהשוואה הבינלאומית".



יש לכך אינספור דוגמאות. כשמנהלי הבנקים רוצים למנוע הורדת עמלות, הם מביאים נתונים שמראים כי יש מדינות מכובדות שבהן העמלות גבוהות יותר. כשמנהלי חברות תקשורת וסלולר נלחמים נגד תוכנית של משרד האוצר להכניס עוד שחקנים לשוק, זורמים המנכ"לים שלהם למערכות העיתונים ומציגים טבלאות המוכיחות, לשיטתם, שהתעריפים בישראל נוחים מול מדינות אחרות. כשחברת החשמל רוצה לעצור את הניסיון התורן לפתוח את שוק החשמל לתחרות, היא מיד שולפת טבלאות שמראות כי מחירי החשמל בישראל נמוכים.

כך גם בנושאים החמים שבהם ממוקד עתה הדיון הכלכלי הלאומי. כאשר מדברים על הכנסות המדינה ממאגרי הגז הטבעי, ממהרים היועצים של חברות הקידוחים להראות שהתמלוגים על הגז בישראל דומים לאלה הנהוגים ברשימת מדינות מתוקנות - שהם בחרו. במאבקם נגד הכוונה של הממשלה לצמצם את הריכוזיות במשק מדגישים הטייקונים, בעיקר באמצעות כלי התקשורת שבהם הם שולטים, את המחקרים והדירוגים המראים כי מצבה של ישראל "טוב".



כשהפורום הכלכלי העולמי פירסם בתחילת השבוע דו"ח על התחרותיות של מדינות, מיהר אחד מעיתוני האוליגרכים לפרסם טבלה שממקמת את ישראל במקום 24 מתוך כ-130 מדינות - ולקבוע: "ישראל תחרותית". בתיאור של ממצאי המחקר כותב עיתון הטייקונים כי "למרות העיסוק הרב בנושא הריכוזיות, המשק הישראלי זוכה לציון גבוה בתת-קטגוריה של רמת התחרותיות בשוק המקומי". ועוד ציטוט מאותו דירוג: "הוכחה נוספת לכך שמייחסים לריכוזיות בישראל השלכות מוגזמות היא הדירוג שלה בתת-קטגוריה ?ההתנהלות האתית של הקבוצות'".



בהמשך הדיווח מובאות דוגמאות של מדינות מכובדות שממוקמות מתחת לישראל בפרמטרים האלה. ומדוע לא? הרי כדי לשכנע שאין צורך לשנות דבר במציאות מסוימת, אין טיעון חזק יותר מאשר להציע לבדוק את המצב בחו"ל, ולהראות שאנחנו במקום טוב בדירוג מדינות בינלאומי. מי ירצה לשנות משהו במשק הישראלי אם אנחנו ממילא ממוקמים גבוה, נניח במקום 30 בטבלה של 100 מדינות?



פגם באמינות



אבל יש שתי בעיות יסודיות בשימוש בטבלאות דירוג בינלאומיות במטרה לעצור רפורמות במשק. הבעיה הראשונה היא האמינות של הדירוגים: הרי בכל מחקר ודירוג אפשר לפרש את הנתונים בדרכים רבות. בסטטיסטיקה כמו בסטטיסטיקה, לא קשה לעבד את המספרים ואת ההצגה שלהם לצרכיו של המציג והאינטרסים שלו. מקום 30 בעולם, למשל, זה טוב או רע? אם אתה רוצה להראות שזה טוב ושאין צורך לעסוק בכך, ספר באריכות על כל המדינות המכובדות שנמצאות מתחת לישראל. ולא רק זאת: בחלק מהמחקרים, אפילו אם נעשו בחו"ל, מי שמעביר את הנתונים לצורך קביעת הדירוגים הבינלאומיים הם גורמים מקומיים - שמלכתחילה עשויים להיות נגועים באינטרסים.



בעבודה הטרייה של הפורום הכלכלי העולמי, לדוגמה, השותף הישראלי למחקר הוא לא אחר מהתאחדות התעשיינים, ארגון המייצג את התעשיינים ואילי ההון.



אלא שזו רק הבעיה המשנית. היא גם די צפויה: במלחמה כמו במלחמה, כל אחד עושה לנתונים מסאז' על פי האינטרסים שלו. הבעיה הגדולה יותר היא שבניגוד לרוב המדינות, ישראל פשוט אינה יכולה להרשות לעצמה להיות סתם בשליש העליון של הטבלה. אנחנו, מה לעשות, לא נוכל לשרוד לאורך זמן אם נמשיך לשהות במקום 24 או 30 בדירוג של חוסן כלכלי.



מדוע? האיומים שעמם תידרש מדינת ישראל להתמודד בשני העשורים הקרובים גדלים והולכים. זה לא סוד שישראל מוקפת אויבים שאינם חפצים בטובתנו: יותר ממיליארד מוסלמים שחיים סביבנו היו מעדיפים לראות אותנו חלשים יותר, וחלקם רוצים לראות אותנו ביבשת אחרת. למרות זאת, הצלחנו מאז קום המדינה להתמודד עם האיומים ובתקופות מסוימות אפילו לצמוח יפה. איך? בזכות שתי סיבות מרכזיות.



הראשונה היא היתרון האיכותי. במשך חמישה עשורים היה לכלכלת ישראל ולצבא הישראלי יתרון איכותי מובהק על פני מדינות ערב, והוא עשה את ההבדל כאשר היה צורך להילחם. אלא שהיתרון הזה נעלם והולך. בעזרת רווחי העתק ממכירת נפט, מצטמצמים והולכים פערי החינוך והאיכות בין ישראל לשכניה: בקטאר בונים אוניברסיטאות מפוארות ובסעודיה מאבזרים את הצבא במערכות הנשק המתקדמות ביותר שבנמצא. בכל המדינות האחרות צומח דור לוחמים מתוחכם ויעיל יותר. הביצועים של אנשי חיזבאללה מול חיילי צה"ל במלחמת לבנון האחרונה הם ראיה כואבת לכך. ומאחר שמדינות המפרץ מחזיקות בחלק מרכזי ממלאי הנפט בעולם - אין סיבה לחשוב שהמגמה הזאת תיעצר.



הסיבה השנייה לעמידות שלנו מול האיומים היתה התמיכה של ארה"ב, ה"פטרון" הגיאו-פוליטי שלנו ב-40 השנים האחרונות. בעידן ההוא אמריקה היתה השריף של העולם, מעצמת-על שהשכילה לנצל הצלחה כלכלית כדי להכתיב חלק ניכר מהתהליכים הפוליטיים בעולם בכלל - ובאזורנו בפרט. ארה"ב תמכה ועדיין תומכת בישראל בכסף, בכסף של יהודים שהתעשרו שם, במענקים צבאיים, במערכות נשק מתקדמות, בברית צבאית ובדרך כלל גם במתן גב פוליטי. אלא שגם אם עידן האימפריה האמריקאית עדיין לא הסתיים, לאיש אין ספק שארה"ב כבר לא תחזור להיות המעצמה הגדולה שהיתה לפני המשבר.



גם זה עניין כלכלי: ארה"ב שקועה בחובות עצומים כלפי כל העולם, היא צומחת לאט מאוד, היא מוכת אבטלה, היא סובלת מתשתיות ומאוכלוסייה מזדקנות - ואילו במזרח צומחים במהירות ענקים חדשים כמו סין והודו. כמה סמלי: לפני כשבוע עברה הכלכלה הסינית את יפן, והוכרזה רשמית כמשק השני בגודלו בעולם - שני רק לארה"ב. מול סין, הודו, ברזיל ומדינות אחרות שצומחות בקצב שמתקרב ל-10% בשנה, משקלה הכלכלי היחסי של ארה"ב בעולם קטן והולך - ועמו גם העוצמה הפוליטית והצבאית שלה. סין לא תעניק לישראל את היחס שהתרגלנו לקבל מאמריקה.



השכנים מצמצמים פערים



הסיכום הוא כזה: חוזקה היחסי של ישראל מול הערבים יירד וילך, מפני שהשכנים מצמצמים את פערי האיכות בינינו, וגם מכיוון שהידידה, ארה"ב, תיחלש. לפיכך אין לישראל ברירה: היא חייבת להתקדם ולהשתפר במהירות בכל פרמטר של המשק והחברה - רק כדי לעמוד במקום היחסי שלה מול אויביה.



אנחנו לא ארגנטינה, שאם תיקלע שוב לתרבות של שחיתות, כלכלת הון-שלטון וחנק ביורוקרטי - נו, אז לא יהיה זה סוף העולם. אז אזרחיה לא יחיו כמו השווייצים, אבל יהיה להם כדורגל. לארגנטינה אין אויבים והיא תמיד תוכל לגדל בקר, לנצל אוצרות טבע ולמכור את הכל לכוכב הכלכלי התורן - למשל סין.



המשק הישראלי לא יכול להיות עוד משק "בסדר", עם כיסים עצומים של חוסר יעילות, חוסר תחרותיות וחוסר תמריצים ליזמות ולהצלחה באמצעות הישגים אמיתיים. ישראל לא יכולה להיות עוד מדינת מרכז טבלה שנשלטת על ידי בעלי הון וראשי המערכת הביורוקרטית, המעוניינים בעיקר לשמר את המציאות הנוכחית הנוחה להם. בעשר עד עשרים השנים הבאות, כדי לשרוד מול האיומים, ישראל צריכה להיות אחת משלוש המדינות המצליחות בעולם בכל טבלה ובכל דירוג. היא חייבת לעשות מהפכות מיידיות בחינוך, בשילוב המיעוטים והדתיים בשוק העבודה, ובתפקוד של המערכת הציבורית. כדי לשרוד בעוד 15 שנה, ישראל חייבת להיות אחת משלוש המדינות בעלות הכלכלה התחרותית, הבלתי-ריכוזית, היעילה והדינמית ביותר בעולם. לנו לא מספיק להיות במקום 24. כל טייקון מנוסה יודע את זה: בשוק תחרותי - והתחרות עם השכנים שלנו הרי מחריפה והולכת - אם אתה לא במקום הראשון, השני או השלישי, אין לך זכות קיום.