חשבון נפש סוציאליסטי-קפיטליסטי

>> איך נגדיר אדם שחושב כי שכר המנהלים הבכירים מופקע ולעתים תלוש מהמציאות? איך נקרא לאיש הסבור שלממשלה יש זכות מלאה לדאוג לכלל אזרחיה בניהול משאבי הטבע של המדינה? מה נאמר על אזרח הקורא להגביר את התחרות בענף הסלולר ולצמצם עלויות מוגזמות שמשלם הצרכן? ואיך נציג צרכן שהגיע למסקנה כי יש לבחון את מידת הסכנה בפירמידות השליטה הגדולות במשק?



סוציאליסט שמחזיק בדעות אלה פטור מהשאלה. אבל מה יעשה קפיטליסט, שמוצא עצמו שוב ושוב מחזיק בדעות מנוגדות לאלה המכונים "ראשי המשק"? מה יעשה כשהוא שרואה שוב ושוב איך מוציאים שם רע לשיטה? בתור התחלה, כדאי שיעשה חשבון נפש - ואין זמן מתאים יותר לכך.

בשיח הכלכלי-אינטרסנטי שמתנהל בשנה האחרונה במשק הישראלי, זוכים האנשים המצדדים בעמדות אלה לתואר סוציאליסטים. רבים יראו בכך מחמאה, אבל בקרב אנשי כלכלה וחסידי השוק החופשי המונח "סוציאליסט" הוא שם גנאי ונועד לתאר אדם שמתנגד לכל הדברים החיוביים בשיטה הקפיטליסטית: הישגיות, תחרות, חדשנות, יוזמה, יצירה - ובעיקר חופש כלכלי. כשמטיחים במאן דהוא שהוא סוציאליסט, מתכוונים בעיקר להיבטים השליליים של השיטה, שבה הפיקוח וההכוונה הממשלתית של השווקים חונקים כל יוזמה חופשית ואינם מעודדים הישגיות וחופש כלכלי.



השנתיים האחרונות הוכיחו כי כמה מאבירי הקפיטליזם בישראל ובעולם נוטים לאמץ רק את הצדדים הנוחים להם במשוואה; הם קפיטליסטים ברווחים - וסוציאליסטים בהפסדים. המעורבות הממשלתית היחידה שהם מקבלים היא זאת שמקדמת את מטרותיהם, גם אם על חשבון הצרכנים, העובדים או המתחרים שלהם. הם לא יהססו לדרוש התערבות ממשלתית שתחלץ אותם מההרפתקאות הכושלות שלהם, אבל ברגע שמישהו ינסה לפעול כדי לשפר את מצב הצרכנים או המשקיעים ויאיים עליהם, הם יזעקו: הלאמה!



השיח הציבורי שהתפתח בישראל ובעולם אחרי המשבר הפיננסי הגלובלי עוסק בשאלות לגבי מידת הצורך בפיקוח על השווקים, תפקידי הממשלות והבנקים המרכזיים בהצמחת המשק ומערכות התמריצים וניהול הסיכונים בעולם הפיננסי. לכל שאלה יש היבט שמתכתב עם שאלות היסוד של המודל הכלכלי הנכון: קפיטליזם? סוציאליזם? קפיטליזם עם נגיעות של סוציאליזם? קפיטליזם מבוקר? סוציאליזם מתקדם?



הדיון הזה יימשך שנים רבות וכל אחד יוכל לבחור לו את התמהיל הנכון והמתאים להשקפותיו. אבל בינתיים אפשר לערוך את חשבון הנפש סביב אמירות שמושמעות במסגרת הדיון הזה וזקוקות לבדיקה. הנה כמה מהן:



1. "המשק זקוק לחברות גדולות"



סביב שאלת הריכוזיות והדרכים הנכונות לטפל בה, מושמעת טענה שאסור להגביל את פירמידות השליטה הגדולות - "המשפחות" או "הטייקונים" - משום שהמשק זקוק לחברות גדולות ויציבות. אין ספק בכך, אך מי שתומך בצמצום הריכוזיות לא סבור שיש לצמצם את גודלן של החברות.



לראיה: יש חברה אחת ענקית בישראל שהשווי שלה עולה על השווי המצרפי של כל פירמידות השליטה הגדולות, ואיש אינו חושב לצמצם את גודלה או למנוע ממנה להתפתח. מדובר בחברת התרופות טבע, שהשווי שלה כיום מגיע ל-191 מיליארד שקל. המדיניות העסקית של טבע היא פשוטה: לייצר ולמכור כמה שיותר תרופות, להרוויח ולצמוח כל הזמן. היא עושה זאת באמצעות מדיניות רכישת חברות ברחבי העולם, שהביאה אותה למעמד של מובילת שוק התרופות הגנריות בעולם. החברה מתמקדת רק בתרופות, ולמרות עוצמתה הפיננסית, היא מעולם לא ניסתה לרכוש בנק, חברת ביטוח, חברת סלולר, חברת דלק, חברת נדל"ן או בית זיקוק. אין לה עניין בפיתוח מוטת שליטה על מגוון ענפי משק.



השווי של טבע עולה על השווי של כל הקבוצות העסקיות הגדולות בישראל לרבות החברה לישראל, בנק הפועלים, אי.די.בי, קבוצת דלק של תשובה, אפריקה ישראל של לבייב, עסקי הנדל"ן של אליעזר פישמן ופז-הבינלאומי של צדיק בינו. אחד המאפיינים הבולטים של פירמידות השליטה הוא שבראשן יש חברת החזקות, שלעתים קרובות השווי שלה נמוך בהרבה מהשווי של הנכסים שמוחזקים על ידה. אי.די.בי נסחרת בשווי נמוך מזה של ארבע החברות העיקריות בקבוצה (כלל ביטוח, שופרסל, מכתשים אגן וסלקום); החברה לישראל נסחרת בשווי נמוך מזה של כימיקלים לישראל שבה היא שולטת; וזה המצב גם בקבוצת בינו ואצל שרי אריסון. המשמעות היא שליטה בפירמידה עסקית באמצעות אחוז החזקה קטן יחסית. בחברת טבע אין שרשור כזה, ואין מגוון כזה של החזקות ואינטרסים. הנה חברה גדולה וענקית שאיש לא מתכוון לעצור או לבלום את התפתחותה. אנחנו צריכים עוד כמה חברות כמו טבע.



2. "הלאמה, הלאמה, הלאמה"



כל אימת שהממשלה או הרגולטור בודקים את מצבה של תעשייה מסוימת כדי לשפר את מצבם של הצרכנים, זועקים מנהליה ובעליה של חברה המשתייכת לתעשייה זו כי מדובר בהלאמה. כך היה כששר התקשורת, משה כחלון, פעל להורדת דמי הקישוריות בשוק הסלולר. כך קורה כעת לאחר ששר האוצר, יובל שטייניץ, הורה להקים ועדה כדי שתבחן את מדיניות הממשלה בנושא תמלוגי המדינה מהפקת גז טבעי.



הטוענים להלאמה כופרים בזכותה של המדינה לפעול למען האינטרס הציבורי הכללי. הם מוכנים לקבל אותו רק כאשר הוא משרת את האינטרס שלהם. אם ההתערבות הממשלתית היא לטובתם - מתן מענקי השקעה, תקציבי המדען הראשי, הטבות מס שונות והנחות - זה בסדר. אין כאן הלאמה. אם המדינה נדרשת לחוקק חוק שיאפשר דחיית פירעון של חובות - זה מעולה, זה עידוד התעשייה והמשק. אבל אם חלילה המדינה מזהה מצב שבו הצרכנים והמשקיעים נפגעים והיא פועלת לתיקון המצב, מיד היא מואשמת בהלאמה בנוסח המשטרים המרקסיסטיים. אבל ככה זה כשאתה מקבל שכר של מיליוני או עשרות מיליוני שקלים בשנה. משלמים לך גם בשביל הספינים האלה.



3. "זה שוק חופשי - אל תגבילו את שכר המנהלים"



מנהלי החברות הציבוריות ששכרן גלוי מצאו עצמם במתקפה בעולם וגם אצלנו בעקבות ההתנפחות חסרת הרסן בשכרם. שכר מופקע תמיד עורר תחושות לא נוחות, אבל לאחר המשבר הוא עורר התנגדות קשה יותר, מכמה טעמים. שוב התברר שיש קשר חלש בין שכר לבין ביצועים, ושתמריצים גבוהים מדי גורמים למנהלים לקחת סיכונים גדולים מדי. התברר שבעוד שהמנהל נהנה מהרווחים, המשקיעים הם אלה שסופגים את ההפסדים, ובמקרים מסוימים מי שנושא בהפסדים הם משלמי המסים. כך היה בארה"ב ובאירופה, כשעשרות מוסדות פיננסים ניצלו מקריסה הודות לכספי משלמי המסים.



מי שטוען שתמריצים גבוהים הם חלק בלתי נפרד משוק חופשי, מוטב לו שישאל את עצמו אם השוק שבו הוא פועל הוא אכן חופשי. כי גם כאן יש דואליות מקוממת: המנהלים מושכים שכר של שוק חופשי, אבל הצרכנים תקועים בענף שבו אין להם אפשרויות בחירה אמיתית, עם חסמי מעבר ומלכודות צרכניות שהדבר האחרון שאפשר להגיד עליהן הוא שמדובר בשוק חופשי.



נ.ב.



בכל הסוגיות הכלכליות המרכזיות שנדונו כאן ובשנה האחרונה תמיד עולה שאלת החקיקה: אם לחוקק חוק להגבלת שכר המנהלים, חוק לצמצום הריכוזיות וכו'. הפתרון החקיקתי אינו רצוי, אך כנראה אי אפשר בלעדיו. בלי הצעות חוק קשה להניע תהליכי בדיקה של סוגיות כלכליות-חברתיות כבדות משקל. אם יש לקח שכדאי לחברי המגזר העסקי ללמוד מהשנה הזאת, הוא הצורך לבחון את האופן שבו הם מנהלים את מערכות היחסים שלהם עם כל בעלי העניין בחברה: לקוחות, עובדים, בעלי מניות. ברגע שהמוקד הוא רק בצד אחד של בעלי העניין, מתחיל להתגלגל כדור השלג של החקיקה. אפשר למנוע אותו, אבל כדי שזה יקרה צריך לתת הרבה יותר כוח למערכות האיזונים והבלמים בתאגידים הגדולים ופרמידות השליטה. יותר כוח לדירקטורים, יותר כוח למשקיעים מהציבור הרחב - והרבה יותר כוח וחופש לצרכן. ואז נוכל להגיד שאנחנו קפיטליסטים גאים.