היה קשה לעצור את הדמעות השבוע. גרשון, מהכדורגלנים המוכרים בישראל, כינס מסיבת עיתונאים שבה הכריז כי הוא נאלץ לפרוש ממשחק בשל בעיות בלבו. "אני מתקשה להאמין שזה נגמר", אמר גרשון, "אני לא זוכר את עצמי בלי כדורגל".
גרשון מצטרף לשורה ארוכה של ספורטאי עבר שסיימו את הקריירה - במוקדם או במאוחר - ונאלצו לפתח קריירה שנייה בתחום שונה לגמרי. גרשון עצמו כבר ביצע במקביל לקריירה שלו ככדורגלן כמה גיחות לתחומי התרבות: הוא הוציא אלבום שירים עם רעייתו מלי לוי ואחיו סבי, ופירסם השנה ספר ילדים בשם "סודות הכדורגל של נועם". אך עדיין לא ברור אם הכדורגלן אכן מתכוון ליהפך לכוכב בידור.
הבעיה העיקרית של ספורטאים שפורשים היא כיצד לבצע את המעבר מקריירה ענפה, תחרותית וייצרית, שבמהלכה הם מככבים בכותרות העיתונים - למקצוע אחר במגזר העסקי, שהוא בדרך כלל רגוע ומשעמם יותר. בנוסף, בחלק גדול מהמקרים הספורטאים יוצאים לשוק העבודה בלי הכשרה מקצועית או אקדמית - הרי לא היה להם זמן להשלים תואר בין אימון לאימון.
כמה מהספורטאים בוחרים להישאר בתחום הספורט. איציק קורנפיין, שוער העבר של בית"ר ירושלים, הקפיד במהלך הקריירה ללמוד כלכלה באוניברסיטה וסיים תואר שני במינהל עסקים, ונהפך ליו"ר הקבוצה. אחרים נהפכים למאמנים - כמו עודד קטש, כדורסלן מכבי תל אביב, שכיום מאמן את הפועל ירושלים ואימן בעבר גם את מכבי תל אביב. יש גם כאלה שמקבלים מינוי של חברי מינהלה באגודות, וחלק לא מבוטל נהפכים לפרשנים בכלי התקשורת. אבל כל השאר, אלה שלא התברגו במקצועות בתחום הספורט, מגיעים לגיל 35 בערך ומנסים לפתח קריירה חדשה בתחום שמעולם לא הכירו.
הכדורסלן מאיר טפירו נמצא כיום בנקודת הזמן שבה הוא צריך להכריע לגבי המשך הקריירה. בגיל 35 ואחרי קריירה מקצוענית של 17 שנה, הוא כבר רואה את הסוף. אמנם יש לו חוזה לשנתיים במכבי אשדוד, העולה החדשה לליגת העל, ואולי ימשוך אחר כך עוד שנה, אך מועד הסיום מתקרב והוא מתחיל לחפש קריירה שנייה.
טפירו לא מכחיש שהוא בשלב החיפושים. "ברור שאני כבר חושב על מה אעשה בתום הקריירה", הוא אומר. "יש לי פעילות בנדל"ן ועשיתי גם קורס מאמנים, אבל אני עדיין מחפש מה אעשה בעוד שנתיים. יש לי המון חששות. עד עכשיו עסקתי והרווחתי מכדורסל. אני בודק אופציות ונפגש עם הרבה חברים שהם שחקני עבר שמנסים לתת לי כיוונים חדשים. כולם אומרים לי שייקח לי שנה שנתיים עד שאנחת ואמצא משהו חדש".
אחד מהאנשים שעמם התייעץ טפירו הוא חברו פפי תורג'מן, כוכב עבר בהפועל ירושלים. תורג'מן עצמו הוא כיום זכיין של רשת בתי הקפה ארומה ובבעלותו סניף בדרום תל אביב.
חולצה מס' 9
אם שואלים את כדורסלן העבר מיקי ברקוביץ', הוא מייעץ לספורטאים לפנות לעסקים כבר במהלך הקריירה. "קריירת המשחק היא קצרה. שחקן צריך למצוא מקצוע אחר כבר במהלך הקריירה שלו", הוא טוען.
ברקוביץ' גם מדגים זאת בסיפור חייו. "היתה לי קריירת משחק ארוכה. שיחקתי עד גיל 41 בליגת העל, אבל כבר אז הפעלתי עסקים", נזכר ברקוביץ', משחקני הכדורסל הגדולים שהיו בישראל עד לפרישתו לפני 15 שנה. "הפעלתי רשת חנויות ספורט בשם פוינט 9, בגלל מספר החולצה שלי. היו לי שתי חנויות בתל אביב ועוד חנויות בישראל. זה היה לפני עידן הרשתות. מכרתי חולצות ספורט, נעליים, גרביים וציוד ספורט".
ברקוביץ' לא נשאר הרבה זמן בתחום הקמעונות. "אני מאמין שצריך לשנות תחום כל 15 שנה. למדתי ביטוח ונהפכתי לסוכן ביטוח עם חברה משלי - מיקי ברקוביץ'. מכרתי את החברה לפני חמש שנים לכלל ביטוח". כיום מתעסק ברקוביץ' בתחום יזמות הנדל"ן.
תחום הקמעונות של מוצרי ספורט קרץ גם לספורטאים אחרים. ייתכן שהראשון שבהם היה יענקל'ה גרונדמן ז"ל, שלאחר קריירת משחק בבני יהודה ובמהלך קריירת אימון היה גם היבואן בישראל של פומה.
היו גם ספורטאים שפנו לאפיקים חדשים לגמרי: אחד מהם הוא משה סלקטר, שחתום על שער האליפות הראשון של מכבי חיפה, שעבר לעבוד במשטרה בתום הקריירה.
גם אמיר שלח, שחקן כדורגל שרוב הקריירה שלו היתה במכבי תל אביב והופיע 85 פעמים בנבחרת ישראל, פנה לתחום שונה: אדריכלות פנים. "בתחילת הקריירה חשבו שלאחר שאפרוש אהיה בעל סניף של סמי בורקס או שתהיה לי חנות ספורט", מגחך שלח, הבעלים של עסק לאדריכלות בכפר סבא. "ההתעניינות הראשונית שלי בתחום היתה ב-1995, כשקנינו בית. הייתי בקשר עם הקבלנים והרגשתי שזה מעניין אותי. בגיל 30 החלטתי לקחת זאת ברצינות. חשבתי כבר אז מה אני עושה אחרי הכדורגל. למדתי שלוש שנים עיצוב פנים ואדריכלות - בהתחלה כדי לבדוק אם אני אוהב את התחום - ונשארתי".
שלח עשה את המעבר הסופי אחרי שנפצע בגיל 34. "הייתי חייב לעבור ניתוח. היתה לי תקופה לא קלה, נסעתי לחו"ל כדי ללמוד והתנתקתי לשנה וחצי מהכדורגל הישראלי וזה די עזר לי. כשחזרתי הקמתי את העסק שלי והמעבר מתחום אחד לשני היה חלק", הוא מספר.
השחיין האלמוני
ספורטאי נוסף שעבר בצורה חלקה לתחום העסקים הוא השחיין יואב ברוק, שייצג את ישראל באולימפיאדות ב-1992 בברצלונה, ב-1996 באטלנטה וב-2000 בסידני. לפני עשור, לקראת האולימפיאדה האחרונה שלו, נהפך ברוק למנכ"ל איסתא ספורט, חברת נסיעות ששמה דגש על תיירות ספורט (נסיעות לצורך צפייה במשחקים).
"נכנסנו לתחום שלא היה מפותח ואני שמח שהצלחתי עם הצוות שלי לשנות הרגלים", מתגאה ברוק. "עד אז נסיעה לאירועי ספורט בעולם היתה נחלת עשירים בלבד, והפכנו את זה לאופציה לכולם. מגיל צעיר אני בנסיעות ובתחרויות, אין לי בעיה לדבר כמה שפות. הלימודים שלי במכללה בארה"ב עזרו לי בכך. אני יכול להרים טלפון לאדם בפורטוגל שאני עובד אתו, להסביר לו שיש שביתה ושייתכן שתהיה בעיה לאוהדי הפועל תל אביב כשיגיעו לליסבון, והוא יעזור. בישראל אמנם אני יכול להסתובב וליהנות מאלמוניות יחסית, בגלל שבאתי מהשחייה, אבל בעולם מתייחסים בכבוד למי שהיה בשלוש אולימפיאדות - זה פותח דלתות".
ברוק החל את הקריירה השנייה שלו לפני שסיים להתחרות כספורטאי אולימפי, אך הוא פעל באופן דומה לרוב הספורטאים בענפים הקטנים והאישיים. בענפים אלה הקריירה קצרה ולרוב לא מתגמלת.
הדוגמה הבולטת מכולן לספורטאית שנהפכה לאשת עסקים היא יעל ארד, המדליסטית הראשונה של ישראל, שלאחר שזכתה במדליית כסף באולימפיאדת ברצלונה פרשה ומונתה למנכ"לית של pmi, חברה המתמחה במוצרי פנאי לילדים. ארד מרצה על קריירה וספורט, ועל מצוינות בעסקים ובספורט. היא גם נתנה אפשרויות עבודה לספורטאים נוספים.
גם ברוק מנסה להעניק עבודה לספורטאים אחרים. "אם יהיו מועמדים לעבודה ולאחד מהם יהיה רקע ספורטיבי, אעדיף לקבל אותו". הוא אומר. "לא כולם יכולים להתאים. אני חושב שכל אחד צריך לדעת במה הוא טוב ומה המגבלות שלו. אין שום דבר רע בספורטאי שבוחר להיות שכיר או להיות זכיין, או איש עסקים".
הקשר הספורטיבי
האם ספורטאי יכול להיות איש עסקים מוצלח יותר משאר בני התמותה? האם התחרותיות שליוותה אותו במהלך הקריירה הראשונה יכולה להשפיע לטובה גם על ביצועיו העסקיים? אין תשובה ברורה בעניין.
ברוק חושב שיש דברים שמניעים אותו בזכות הספורט. "הפחד מכישלון הוא גורם משמעותי, אבל הוא משהו שמלווה אותך כספורטאי כל הזמן. הפחד מהפסד רק נותן לך מוטיבציה גדולה יותר במהלך התחרות, וכך זה גם בעסקים. זה רק גורם מניע", הוא אומר.
ברקוביץ' אומר שהפחד מהפסד לא משחק אצלו תפקיד. "אני מעורב בקבוצת רכישה והיו לי עסקות נדל"ן בישראל ובחו"ל, ואני גם נכנס ליזמות של רפואה פרטית באירופה", הוא אומר. "יש לפעמים נפילות, יש לי קרקעות במזרח אירופה והמצב שם לא מזהיר, אבל זה לא משהו שפוגע באוכל. אני מתייחס לזה כאל הפסד אחד, שאחריו מתחיל משחק חדש שבו צריך לנצח".
להיסטוריה הספורטיבית של הקרייריסט החדש - זה שבעיקר עובד מול לקוחות - יש יתרון נוסף: הקשרים שלו כספורטאי יכולים לסייע בעסקיו הנוכחיים. "זה לא תמיד כך", אומר שלח. "אמנם כשהתחלתי עבדתי עם משפחה, חברים, אנשי כדורגל וסלבס, אבל רוב הלקוחות שלי הם אנשים רגילים שרוצים עיצוב לבית. יש כאלה שמעקמים את האף - 'מה, אמיר שלח הכדורגלן יעצב לי את הבית?'. לפעמים זה פותח את השיחה ביני לבין הלקוח, אבל הרבה פעמים כשאנשים פונים אליי ברחוב הם לא מתייחסים אליי כאמיר שלח הכדורגלן. הם רואים אותי כבר יותר כאמיר שלח המעצב".
מתגעגע? ממש לא
ובכל זאת, האם לספורטאים שפצחו בקריירה חדשה יש מדי פעם געגועים למקצוע הקודם? חלק מהספורטאים מצהירים שלא. שלח ניסה במשך תקופה קצרה לשמש עוזר מאמן במכבי נתניה והחזיק מעמד ארבעה חודשים, אך כיום הוא לא מוצא עניין בכדורגל. "הבנים שלי משחקים במכבי תל אביב ואני הולך לראות אותם, אבל יש הרבה דברים בכדורגל שמעצבנים אותי ואני מעדיף כרגע שלא להתעסק בזה", הוא אומר.
ברקוביץ' נשמע פחות חד משמעי בסוגיה זו. הוא היה פעיל כמנהל מקצועי בקבוצות ספורט ואף היה הבעלים של רמת השרון למשך שנתיים, עד שוויתר על התענוג. כיום הוא בעיקר מגיע לאולמות הכדורסל כדי לראות את בניו רועי וניב, המשחקים בליגת העל. "אולי פעם אחזור לזה, אבל אני לא מתגעגע. ביום שבו פרשתי מכדורסל נעלם הרצון לשחק וראיתי את המטרות הבאות שלי. גם ההתייחסות אלי היא כאל איש עסקים. אמנם יכולים לדבר איתי עשר דקות על הכדורסל ומכבי תל אביב, אבל חוץ מזה הכל ענייני ועסקי".
גם ברוק שכח לחלוטין את עברו. "אני ממש לא מתגעגע. חוץ מזה, אל תשכח ששחיין צריך לעבור אימונים מונוטוניים של בריכות ואני לא רוצה לחזור לזה. מה שכן, יוצא לי לשחק הרבה גולף - גם עם חיים רביבו, שנהפך לאיש עסקים אחרי שפרש מהכדורגל - ואני רוצה מאוד להשיג תוצאות יפות בגולף. התחום הזה מאתגר אותי".
תולים את הנעליים: ספורטאים יוצאים לקריירה שנייה
מאת רמי היפש
17.9.2010 / 7:07