גלובליזציה על חבל דק

>> החיים מלאים הפתעות. הפתעה מעצם הגדרתה היא משהו שלא חשבנו עליו מראש ולא ידענו לחזות אותו, אלא שיש מצבים שבהם מה שנתפש כהפתעה לא באמת צריך להפתיע אותנו, שכן תנאי הבסיס לו נבנו והלכו הרבה קודם.

יש כיום לא מעט מצבים כאלה בשוקי ההון. אף אחד לא באמת צריך להיות מופתע, למשל, אם בשנים הקרובות התשואות באיגרות החוב הממשלתיות בארה"ב, ובעקבותיהן בעולם כולו, יעלו משמעותית. הרמה הנוכחית כל כך נמוכה שעלייה ממנה לא צריכה להפתיע אף אחד. או דוגמה אחרת: הנפילה במחיריהן של שותפויות הנפט והגז בישראל בשבוע שעבר לא אמורה להפתיע אף אחד אחרי מה שקרה בהן בשנה האחרונה.



הדבר היחיד המפתיע במקרים אלה הוא העיתוי, שאותו לא ניתן לחזות - אבל עצם התרחשות האירוע לא צריכה להפתיע. לא פעם, כשתופעה כלשהי נמשכת זמן רב, חושינו נרדמים, ואנחנו נוטים להתעלם מקיומם של לחצים הנבנים מתחת לפני השטח ומניחים באופן אוטומטי שמה שנמשך כבר שנים יימשך לעד. לא פעם ההנחה הזאת הפוכה לחלוטין משמתרחש בפועל.



החבל ונביא הזעם



כשתהליך לא סביר נמשך זמן רב, הרי שהסבירות שיימשך עוד ועוד קטנה והולכת בעוד שאנחנו נוטים לחשוב שהיא ממשיכה לעלות. אם ניקח דוגמה מפיסיקה, הרי שככל שעובר זמן שבו משקל כבד מדי תלוי על חבל דק, גדלה הסבירות שהחבל יתבלה, יגיע לנקודה שבה לא יעמוד יותר בעומס וייקרע. כלומר, הסיכון בסיטואציה הזאת גדל והולך על פני זמן, בעוד שצופה מהצד הנסמך על תצפיותיו ההיסטוריות עלול לטעות ולחשוב שהסיכון יורד והולך, שכן ניסיונו האישי מראה לו שהחבל מחזיק מעמד כבר זמן רב.



אם לא די בכך, הרי שאם כל בוקר יבוא אליו נביא זעם ויחזה שמתישהו החבל ייקרע ולכן כדאי להקדים להחליף אותו, גם אם זה כרוך בעלות כספית, הרי שלאחר זמן מה שבו נבואת הזעם לא תתממש הצופה יפסיק להתייחס לאזהרות. ואולם כמו במקרים שתיארתי, כשיום אחד החבל אכן ייקרע, הצופה לא יוכל להתנהג כאילו הוא מופתע לחלוטין.



מקומות עבודה אבודים



כעת, בואו ננסה לאתר מצב כלכלי הנמשך זמן רב אך תלוי על חבל דק. המצב הזה מתקיים בתחום הסחר העולמי והגלובליזציה. במשך שנים היקף הסחר העולמי עלה והלך, ואילו עוצמתם של מכסי המגן ומגבלות סחר אחרות ירדה והלכה. על התופעה הזאת בירכו כולם, כלכלנים ופוליטיקאים כאחד. עבור הכלכלנים היא תאמה את המשנה הכלכלית הקלאסית, שלפיה סחר חופשי ומנגנוני שוק חופשי ללא התערבות מוסיפים לרווחת כולם. עבור הפוליטיקאים במערב היא היתה טובה, שכן היא איפשרה עלייה ברמת החיים וביכולת הצריכה של האזרחים, ועבור ההנהגות בדרום-מזרח אסיה ובסין בוודאי ובוודאי שהיא היתה טובה, שכן היא הובילה לצמיחה מוטת היצוא הגדולה שהתרחשה שם.



אלא שבמערב, ובמיוחד בארה"ב, התועלת מהסחר החופשי הזה נתקלת בכוח נגדי גובר והולך הנקרא אבטלה, ובמיוחד אבטלה עמוקה, מבנית - כזו הנגרמת מאובדן של מקומות עבודה שלא ישובו עוד, ולא מתנאים של מיתון שיחלוף עם הזמן. כבר שנתיים מנסים הממשל והבנק פדרלי לעודד את הכלכלה האמריקאית באמצעים המיידיים העומדים לרשותם: חבילות הצלה למיניהן, גירעונות תקציביים וכמובן היצע אינסופי של כסף זול מאוד.



את המשבר הפיננסי העולמי הצעדים האלה כנראה הצליחו לעצור, והם מנעו, לפחות בינתיים, גלישה לשפל כלכלי, אבל השפעתם על שוק העבודה בארה"ב היתה קטנה. מקומות עבודה חדשים כמעט שלא נוצרו, ולכן שיעור האבטלה, מספר הבלתי מועסקים, היקף שעות העבודה והשכר הריאלי מראים כולם ששוק העבודה חלש.



רווחה כלכלית נשחקת



קריאת נתונים סטטיסטיים או התבוננות בעליות שנרשמות על מסכי הבורסה לא צריכות להטעות אותנו. מצבם של עשרות מיליוני אמריקאים הורע משמעותית בשנים האחרונות. רבים איבדו את עבודתם בכלל, אחרים נאלצו לעבור למשרות מכניסות פחות, לרדת בהיקף המשרה שלהם או פשוט לראות את שכרם נשחק והולך בגלל כוח המיקוח הפוחת שלהם. את עשרות מיליונים האנשים האלה עלייה בשוק המניות או נתונים סטטיסטיים המראים על שיפור מעניינים כקליפת השום, שכן ככל שעובר הזמן רווחתם הכלכלית נשחקת, וצעדי המדיניות הננקטים אינם עוזרים בכך כלל.



בתנאים כאלה נבנה לחץ חברתי ופוליטי מתעצם והולך. יש סיכוי גבוה שהלחץ הזה יבוא בסופו של דבר לידי ביטוי בצעדי מדיניות המכוונים נגד מי שנתפש כאחראי העיקרי לבעיה הזאת - בעיקר יבוא מארצות אסיה ובראשן סין.



לא צריך להיות מופתע אם נתעורר בוקר אחד ונגלה שארה"ב החליטה לנקוט צעדים כאלה או אחרים כדי להגן על תוצרתה המקומית ולצמצם יבוא. צעד כזה ילווה כמובן ברטוריקה המסבירה שמדובר בתגובה למהלכים של מדינות אחרות, כמו מניפולציה בשער המטבע שלהן או צעדים לא הוגנים אחרים מצדן. ארה"ב לא תרצה להיתפש כמפירת הסכמים וכמי שנסוגה מהמשנה הכלכלית שלה הטיפה במשך שנים, אבל זה לא באמת משנה.



מי שמתחיל במלחמה, צבאית או כלכלית, הוא בדרך כלל זה שחושב שהוא יכול להרוויח ממנה הכי הרבה ולהפסיד ממנה הכי מעט. נראה שמי שעונה כיום לקריטריון הזה היא ארה"ב, ולכן לא מפתיע שקולות כאלה, הקוראים למעשה לפתיחה במלחמת סחר, גם אם אינם מכנים זאת כך בפה מלא, נשמעים בה יותר ויותר, אפילו מפי כלכלנים זוכי פרס נובל.



העילה לא חשובה



איך, מתי או באיזו עילה יפרוץ סכסוך כלכלי גלובלי כזה הן שאלות שלא ניתן למצוא להן תשובה, אבל הסבירות להתרחשותו גדלה כל הזמן. מניסיון העבר ניתן ללמוד שלעתים נדרש רק אירוע קטן, איזה ויכוח שולי ומשני בחשיבותו על נושא לא מהותי, כדי להצית סכסוך גדול. במקרה כזה לא פעם הפרשנים עומדים מופתעים: "מה, בגלל נושא כל כך טיפשי פרץ כזה סכסוך גדול?" אלא שברור שהעניין השולי הזה היה רק טריגר להתפרצות הלחצים האמיתיים שנבנו על פני זמן.



במערכת היחסים הכלכליים בין מדינות העולם נבנים בשנים האחרונות לחצים גדלים והולכים שעד עתה מנוהלים על אש קטנה. אף אחד לא צריך להיות מופתע אם האש הקטנה הזאת תהפוך פתאום, ללא התראה מוקדמת ומסיבה שתיראה שולית לחלוטין, ללהבה גדולה.



הכותב הוא מנכ"ל פסגות קומפס השקעות ומנהל מחקר חו"ל בפסגות