תנו למבוגרים לעבוד

>> הארכת תוחלת החיים מעמיסה על מערכי הפנסיה והטבלאות לתשלומי פנסיה בביטוח הלאומי מבוססות על הערכות לתוחלות חיים קצרות יותר.

אם נוסיף לכך את התחזיות שבעתיד יגדל מספר הישראלים שלא יעבדו בשל "תורתם אמנותם", אנו מקבלים תמונה מחרידה ומאיימת של בסיס תשלומים מצטמק ודרישות גדלות לתשלום. הפתרונות שמוצעים הם להוריד את גובה הפנסיות שישולמו ואז לדון אלפי אנשים למצב של חוסר תמידי, או להעלות את תשלומי הפרמיות שנגבות מהעובדים והמעסיקים תוך פגיעה באיכות החיים של העובדים במשק.



בד בבד, יגדל התמריץ להשתמט מרישומי אמת בשכר ויקטן עוד יותר התמריץ לעבודה. יש עוד פתרון, והוא מקובל במדינות רבות כמו ארה"ב וסינגפור - להאריך על בסיס יחידני את שנות העבודה של העובדים, כך שיתאימו למצב הבריאותי והשכלי שלהם ולרצונם בתעסוקה. בישראל הלכו לכיוון זה והוסיפו עוד כשנתיים עבודה לגיל היציאה לפנסיה. ואולם מאחר שמדובר במדינה מאורגנת, כל העובדים נדרשים לעזוב בתאריך קבוע ללא התייחסות להעדפות העובד.



עדיין קיים חוק דרקוני המחייב מוסדות ציבור וחברות להוציא עובדים לפנסיה ולהפסיק את תעסוקתם בגיל 67. הנימוק הוא שיש להצעיר את המערכת. ואולם במקומות רבים העובדים אינם רוצים להפסיק לעבוד. בהרבה מצבים עובדים אלה מסוגלים ויכולים לתרום למקומות העבודה. אנו נמצאים במלכוד 22 קלאסי. מחד, המערכת מכריחה אנשים בשיאי היכולת להפסיק לעבוד, מפסידה את תרומתם לכלכלה ומחייבת תשלומי פנסיה לעובדים שעדיין לא מעוניינים בזאת. מאידך, השארת אנשים אלה במערכות השונות נתפשת כפגיעה בקליטת כוח אדם צעיר שמגיע לשוק העבודה.



מה הפתרון? נראה שלא תהיה ברירה אלא לעבור מהסכמים כוללניים וקיבוציים למצב שבו כל עובד יוכל להחליט בעצמו מתי ואיך הוא ירצה להפסיק לעבוד. יש עובדים שרק מחכים לצאת לפנסיה - אלה יהיו זכאים ליציאה מוקדמת יחסית לפנסיה. אחרים ירצו להמשיך שנים ארוכות או קצרות. האחרונים ימשיכו לעבוד או יעברו לעבודה חלקית. במידה שירצו להחליפם, יידרש כל ארגון לחתום על הסכמי פרישה מרצון או על חוזים והסדרים אחרים. המשך עבודתם ידחה את תשלומי הפנסיה והפיצויים לשנים רבות קדימה.



איך נפתור הדרישה למציאת מקומות העבודה לדור הצעיר? על ידי יצירת מקומות תעסוקה חדשים וצמיחה כלכלית מתאימה. עיקר המאמץ הסוציאלי של המדינה צריך להיות מכוון להגדלת התוצר ולצמיחה בכיוונים שונים ולא לבלימת אותו פלח באוכלוסייה שרוצה לעבוד.



הכותב הוא פרופסור למינהל עסקים במכללה למינהל