פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      המצלמה שתשנה את הרגלי הנהיגה

      בקרוב יותקנו מצלמות מהירות חדשות ושונות לגמרי מאלה שהכרנו עד כה, בהן הסיכוי לחמוק מעיני העדשה כמעט אפסי. לפני הצבת המוקש החדש, אלו כל הפרטים שצריך לדעת כשעולים על הכביש

      אחרי החגים כדאי להוריד את הרגל מהגז: בנובמבר תפרוס משטרת ישראל בכבישים 20 מצלמות מהירות חדשות, שונות לגמרי מאלה שהכרנו עד כה.

      המצלמות החדשות מכונות גסטו, על שם היצרן ההולנדי גסטומטר, ובניגוד למצלמות המוכרות, אינן פועלות בעזרת רדאר, לייזר או כל אמצעי אחר שמכוון לעבר המכונית. תוך שלוש שנים בכוונת המשטרה לפרוס 300 מצלמות כאלה ברחבי המדינה - 100 הן מצלמות רמזור (שיצלמו כאשר הנהג עובר באור אדום) שעל נחיצותן קשה להתווכח, ו-200 מצלמות שיתעדו עבירות מהירות.

      עד היום היו בישראל רק 15 מצלמות מהירות פעילות, שמבוססות על רדאר ומדפיסות את התמונה המרשיעה על סרט צילום. רק כאשר הסרט מסתיים, מגיע שוטר ומחליף אותו, ואז מפותח התשליל ונשלחים הדו"חות.

      במצלמות הגסטו תמונת המכונית (באיכות 12 מגה פיקסל) תשוגר מיד למטה המשטרה, צוות של שוטרים יאשר את העבירה ותוך 96 שעות ינחת הדו"ח בבית הנהג. עלות רכישת המצלמות היא 147 מיליון שקל ועלות התפעול היא 450 מיליון שקל לעשר שנים. לפניכם מדריך קצר להכרת המצלמות החדשות.

      איך פועלות המצלמות?

      אם להשתמש בדימוי של המשרד לביטחון פנים, המצלמות החדשות יפעלו כמו מוקשים. בכבישים יוטמנו טבעות מתכת - וכאשר מכונית תעבור מעל הטבעת במהירות גבוהה, המהירות תיקרא על ידי הטבעות - שיפעילו את המצלמה הממוקמת על עמוד שלצד הכביש.

      מה הסיכוי להיתפס?

      כמעט 100%. מצלמות הגסטו יכולות להפיק שני דו"חות בשנייה. כלומר, נדרשת תנועה צפופה כדי שלא יוכלו לעמוד בקצב, אך בתנועה צפופה ממילא קשה להגביר מהירות.

      מהו היקף הדו"חות שהמצלמות יוכלו להפיק?

      מספר הדו"חות ש-300 מצלמות מהירות יכולות להפיק הוא עצום. ההערכה היא כי המצלמות יפיקו 1.25 מיליון דו"חות בשנה, והיקף הדו"חות השנתי יגיע ל-875 מיליון שקל, כך שהמצלמות יחזירו את עלות רכישתן במהירות.

      האם זהו בעצם מס חדש?

      במשרד לביטחון פנים וברשות הלאומית לבטיחות בדרכים מכחישים בתוקף שמדובר במס חדש. לדבריהם, אין מעורבות של משרד האוצר בפרויקט והמצלמות מיועדות לשנות את התנהגות הנהגים ולא ליהפך למסחטת כספים. עם זאת, במחקר של הרשות לבטיחות בדרכים שילווה את התקנת המצלמות, ייבדקו גם יעילות, תפוקות והיבטים כספיים של הפעלת המערכת ובכלל זה הכנסות המדינה מקנסות.

      האם המצלמות באמת יתרמו לבטיחות?

      תרומתן של המצלמות תיבחן רק אחרי התקנת 20 המצלמות הראשונות. הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים תנהל מחקר בנושא בעזרת גורם חיצוני, וכך ייקבע עד כמה הכבישים שבהם ממוקמות המצלמות בטוחים יותר.

      ד"ר שי סופר, ראש אגף טכנולוגיות ברשות הלאומית לבטיחות בדרכים, מסביר כי תפקוד המצלמות נבחן בכמה מדינות בחו"ל, ובהן בריטניה, צרפת והולנד, אך תנאי הדרך והתנהגות הנהגים בישראל מצריכים בדיקה נפרדת, וזאת לא ניתן לעשות לפני פריסת המצלמות. מיותר לציין שהדו"חות שיתקבלו בפיילוט לא יהיו דו"חות דמה, והתשלום ייעשה בשקלים אמיתיים.

      לפי משרד התחבורה הצרפתי, מספר התאונות במדינה ירד ב-40% בשנים האחרונות, במקביל להתקנת המצלמות החדשות, אך לא ברור אם למצלמות אכן היתה השפעה על כך. בבריטניה לא נמצא קשר בין מספר התאונות למספר המצלמות, ולכן הוחלט לבטל את פרויקט המצלמות. עם זאת, בבריטניה הוכח כי המצלמות אכן מורידות את המהירות הממוצעת.

      האם המהירות באמת גורמת לתאונות?

      ברשות הלאומית משיבים ב"כן" נחרץ, ומציגים מחקרים רבים המוכיחים כי מהירות היא גורם תורם לתאונות.

      ואולם לפי המחקרים שעליהם מסתמכת הרשות, המהירות מחמירה תוצאות של תאונה ולא גורמת לה. כך, כל טעות שנעשית במהירות גבוהה, כמו אי שמירת מרחק או חוסר ריכוז, עלולה להפוך לקטלנית בשל המהירות, אבל המהירות לבדה כמעט שלא גורמת לתאונות. כדי למנוע תאונות כדאי יותר לאכוף עבירות כמו דיבור בטלפון סלולרי, עקיפה בפס לבן או נהיגה פראית, אך אלה מצריכים תקציב וכוח אדם, ואילו מהירות קל למדוד באופן אוטומטי.

      המצלמות, אגב, יופעלו ב"כבישים אדומים" ולפי נקודות סיכון. ואולם יש לציין כי רוב התאונות מתרחשות בערים - שם קשה יותר למדוד מהירות. אגב, צריך להפריד בין מהירות מופרזת למהירות שאינה הולמת את תנאי הדרך. מהירות של 120 קמ"ש בכביש מהיר, רב-מסלולי עם הפרדה בין הנתיבים, לא תהיה מסוכנת, אך מהירות של 80 קמ"ש בכביש עם פיתולים חדים עלולה לשלוח את הנהג הלא מיומן אל מעבר לתהום. .

      האם המהירות המותרת בישראל לא נמוכה מדי?

      המהירות המותרת בישראל במתכונתה הנוכחית נקבעה בשנות ה-80. מאז המכוניות נהפכו חזקות ומהירות יותר, אך גם אחיזת הכביש ורמת הבטיחות שלהן עלתה. במקביל, כמה מהכבישים המרכזיים בישראל נהפכו בטוחים יותר, עם שוליים רחבים, מעקה הפרדה בין המסלולים ונתיבים רבים.

      בעוד שבאירופה העלו בשנים האחרונות את המהירות המותרת, בישראל נמנעו מלעשות זאת, חוץ מאשר בכביש חוצה ישראל. העניין משחק לידיה של משטרת התנועה, שכעת קל לה יותר לתפוס נהגים.

      באגף התעבורה טרם השיבו לפנייתנו בנושא העלאת המהירות המותרת. סופר מסביר את ההחלטה שלא להעלות את המהירות למרות השתפרות הכבישים בעומס הגובר וגם בתרבות הנהיגה הישראלית הפראית.

      לדברי סופר, אם מגבלת המהירות תהיה 120 קמ"ש, נהגים ייסעו במהירות 150 קמ"ש. בכל מקרה, מצלמות המהירות החדשות לא ילכדו נהגים שייסעו קצת מעל המהירות המותרת, וכנראה יכוילו לשלוח דו"חות לנהגים שהפריזו ב-15 או 20 קמ"ש.

      היכן ימוקמו המצלמות החדשות?

      60 העמדות הראשונות (שבהן יהיו 20 מצלמות) ייפרסו בכבישים העמוסים ביותר במדינה. על כביש מספר 1 בין תל אביב לירושלים מתוכננות לקום בשלב הראשון תשע עמדות למצלמות. על כביש החוף יקומו חמש עמדות למצלמות מהירות, על גהה יקומו עוד שבע עמדות ועל נתיבי איילון ימוקמו חמש עמדות. מיקום המצלמות הנוספות ייקבע בהתאם למחקר שייערך בנושא.

      מדוע אין מצלמות בתוך הערים ובכביש חוצה ישראל?

      ברשות הלאומית לבטיחות בדרכים אומרים כי בתוך הערים המהירות נמוכה ממילא, מאחר שתנאי הדרך אינם מאפשרים תאוצה. ואולם דווקא בעיר מתרחשות רוב התאונות הקטלניות. חלקן לא מתרחשות בשל מהירות ובחלקן המהירות היא גורם תורם, אך קשה יותר לאכוף אותה בעיר, וכמעט בלתי אפשרי לעשות זאת באמצעים אוטומטיים.

      לגבי כביש חוצה ישראל, ברשות אומרים כי אפשר למדוד את מהירות המכוניות באמצעות המתקנים המזהים כניסה ויציאה מן הכבישים. ואולם מתקנים אלה משמשים חברה פרטית שלא תמהר להעביר את הנתונים למשטרה. כיום, כביש חוצה ישראל הוא מעין אוטובאן גרמני (כביש מהיר ללא הגבלת מהירות), ורק לעתים נדירות מפעילה המשטרה מכמונת מהירות ניידת בכביש.

      האם אפשר להימנע מלהיתפס על ידי המצלמות?

      גלאי רדאר או לייזרים לא יעילים עוד. גם כיסוי ללוחית הרישוי או מבזק נגדי (פלאש) כבר לא יסייעו. הדרך היחידה להתמודד עם המצלמות היא לדעת מראש איפה הן, ולעדכן זאת במכשיר ניווט. יזמים זריזים כבר מוכרים ערכת מפות עם המקומות המיועדים של המצלמות ואף מכשיר עם חיווי קולי המדווח על המצלמה. עם זאת, המצלמות יחליפו מיקום, ועל כל עמוד פעיל, יהיו שני עמודים ריקים. בכל מקרה, צפיפות המצלמות תהיה כזאת עד שלא תהיה ברירה - או להאט בקטעי דרך שלמים, או להיתפס. בכביש 1, למשל, לא ניתן יהיה לנסוע מהר בקטע הישר והרחב, בואכה תל אביב. באופן אירוני, דווקא בקטע המפותל והמסוכן בכביש לא תימדד מהירות.

      האם העתירה שהוגשה בשבוע שעבר לבג"ץ נגד המצלמות יכולה לעזור?

      את העתירה הגישו רוני אהרונוביץ' וארנון פלקוב, המבקשים שלא להפעיל את המצלמות, או להעלות את המהירות המותרת. לטענתם, הגבלת המהירות כיום בישראל אינה סבירה. השופטת אסתר חיות דחתה בשבוע שעבר את הבקשה לצו ביניים, אך הורתה למשיבים - המשרד לביטחון פנים, משרד התחבורה ואגף התנועה במשטרה - להגיש את תשובתם תוך חודש.

      לא ברור אם העתירה באמת תוכל לבטל את הפרויקט היקר, כי הפרויקט אינו עומד בסתירה להוראות החוק. ייתכן כי המשיבים יטענו שמדובר ב"שיהוי", כלומר, העתירה הוגשה ברגע האחרון.

      ואולם חשיבותה של העתירה היא הדיון הציבורי שהיא מעוררת בנושא אכיפת המהירות ובטענה שהיא מעלה כי המדינה מחפשת את המטבע מתחת לפנס, ולא משקיעה באכיפת העבירות המסוכנות יותר.