בג"ץ הקשת המזרחית: מצדק חלוקתי למלחמה כוללת בקיבוצים

קו פרשת המים במערכת היחסים העכורה בין הקיבוצים למינהל היה בבג"ץ הקשת המזרחית, שהוכרע באוגוסט 2002 בתום מאבק של כשלוש שנים. המינהל, שניסה עד אז לאזן בין שמירה על נכסי המדינה לבין זכויות החקלאים - תוך התחשבות במצבם הכלכלי של הקיבוצים והמושבים - הפך את עורו. פסק דין, שדן במושג העמום של צדק חלוקתי, נתפש במינהל כהנחיה של המוסד השיפוטי העליון למנוע כל פירצה ולעכב בכל מחיר כל תהליך שעלול להעשיר את חברי הקיבוצים.



העתירה לבג"ץ, שהוגשה על ידי הקשת המזרחית, ביקשה לבטל שלוש החלטות של מועצת מקרקעי ישראל מ-95'. הראשונה היא החלטה 717, שנועדה לאפשר ליישובים חקלאיים לפתח אזורי תעשייה בחלק מהקרקע החקלאית שחכרו מהמינהל על שטח של 250-350 דונם, ולשלם עבור הקרקע דמי היוון של 16%-51% משווי הקרקע.



ההחלטה השנייה, 727, שהתקבלה על רקע מצוקת הדיור בתקופת העלייה מחבר העמים בשנות ה-90, ונועדה לתמרץ חוכרים של קרקע חקלאית להחזיר למינהל את הקרקע שחכרו כדי להגדיל את מלאי הקרקעות הזמינות לבנייה למגורים. לפי ההחלטה, קיבוצים ומושבים שיחזירו קרקע חקלאית יקבלו פיצוי של 27%-29% משווי הקרקע לאחר שינוי הייעוד. מטרת ההחלטה השלישית, 737, היתה לאפשר לקיבוצים לבצע הרחבה של היישוב על ידי שיווק עצמאי, או באמצעות שותף של קרקע חקלאי שייעודה שונה, תוך תשלום דמי חכירה מהוונים מופחתים.



הקשת טענה כי ההחלטות התקבלו בחוסר סמכות על ידי המינהל. לפי העתירה, תיווצר עדיפות לא שוויונית ולא סבירה של מגזר אחד באוכלוסייה על ידי הקצאת נכסי ציבור במחיר נמוך, או מתן פיצוי מופרז לחקלאים תוך פגיעה בצדק החלוקתי - כלומר, בחלוקה החברתית הצודקת של משאבים שבבעלות המדינה. השופט תיאודור אור, שעמד בראש הרכב של שבעה שופטים, קיבל את הטענה שלפיה חוזה החכירה עם שינוי ייעוד קרקע חקלאית יושב למינהל מקרקעי ישראל, כשהחוכרים - כלומר, הקיבוצים והמושבים - יהיו זכאים לפיצוי עבור ההשקעות בקרקע והפקעת זכויותיו, ללא כל זיקה לשוויה של הקרקע לאחר שינוי הייעוד.



אור קבע שהחלטות המינהל בשנות ה-90, שחרגו ממדיניות זו, אמנם התקבלו בסמכות, אך הוא אימץ את עמדת היועמ"ש, שלפיהן הפיצוי שניתן לחוכרים במרכז - 27% במקרה של שינוי ייעוד - עולה פי כמה על שווי הקרקע בייעודה החקלאי, ולכן אינו סביר.



השופט הצביע על העובדה שקביעת פיצויים כאחוזים משווי הקרקע לאחר שינוי הייעוד לחוכרים בצפון (29%) ובמרכז (27%), יוצר אפליה בין החקלאים לבין עצמם, משום שיש פער אדיר בין שווי הקרקע בייעודה החדש לבנייה במרכז לבין שוויה לייעוד זה בצפון, וזאת על אף ששוויה כקרקע חקלאית זהה.



אור לא ניסה לתת הגדרה כמותית למושג צדק חלוקתי, וקבע רק כי יש לקבל החלטות חדשות שיאזנו בין השיקולים הרלוונטיים. הוא קבע שאחד השיקולים הלא רלוונטיים שהיו בבסיס הפיצוי שניתן בהחלטות המינהל, היה הרצון לסייע לקיבוצים ולמושבים שהיו נתונים בקשיים כלכליים.



הוויכוח על מידת הצדק בטענות שני הצדדים לא יוכרע בעתיד הנראה לעין, אבל התוצאות של בג"ץ הקשת המזרחית פחות שנויות במחלוקת: ניוון הפיתוח הנדל"ני בקיבוצים; האטה בקליטת בנים חוזרים ותושבים להרחבה הקהילתית; ומעורבות חסרת תקדים של המינהל בכל שטחי החיים בקיבוץ. מצבן של עיירות הפיתוח, שבשמן יצאו אנשי הקשת המזרחית, לא שופר במאום, בעוד שמצב הקיבוצים הורע.