פלאש בק: התמונות שאנשי העסקים יעדיפו לשכוח

מעטים האנשים שאוהבים את האופן שבו הם נראים בתצלומים. בעולמם של בני התמותה שבינינו - אלה שלא זוכים לכך שמרטשים מקצועיים יעבדו את תמונותיהם לאחר שצולמו - התוצאה המתקבלת לאחר ההתייצבות מול העדשה מאכזבת בדרך כלל. רובנו חושבים שאנו נראים טוב יותר מכפי שאנו נראים באמת.



הסיבה לכך היא שרובנו לא מתמודדים עם האמת - המראה האמיתי שלנו. אנו מעדיפים לשמור בראשנו דימוי עצמי ישן התואם את האופן שבו נראינו בגיל 15, או הבזק חד-פעמי של זווית מחמיאה שבה צפינו בעצמנו בעבר במראת המעלית בדרכנו לרופא השיניים. זה עדיף על ההתמודדות עם המציאות חסרת הרחמים שהמצלמה מציגה בפנינו.



אותה תכונה חמקמקה שנקראת פוטוגניות אינה נחלת כולנו. הפנים שלנו אינן קפואות כפי שהן נראות בראי. אנחנו מגחכים ברגע הלא נכון, ממצמצים בדיוק בשנייה שבה הפלאש מבהיק - וכשאנו זוכים לראות את עצמנו בתמונות שפיתחנו, אנו מתכווצים לא פעם ושואלים את עצמנו מיהי אותה דמות המופיעה בתמונה.



"שים את התמונה שלי אחרי הדיאטה"



ואולם מה שמהווה לא יותר ממטרד או אי נוחות רגעית עבור הציבור הרחב, הוא אירוע הרה גורל בעבור מי שרואה עצמו אישיות ציבורית. בעולם העסקי, הצילום הוא פעמים רבות מחויב המציאות. כשמדובר בהשלמת עסקה גדולה, בשיתוף פעולה כלכלי או בראיון - הצילום הוא חלק מהתפקיד.



כשמדובר בתמונה שתודפס בעשרות או מאות אלפי עותקים, יש למושאי הצילום הגדרות ברורות לגבי הדרך שבה הם היו רוצים לראות את עצמם. מי שעובד בכלי התקשורת מכיר היטב את הבקשות, התחינות והדרישות: "שים את התמונה הזו ולא את התמונה האחרת".



הדרישות מתמקדות בהיבטים שונים של אקט הצילום - החל ברגע שבו האדם צולם ("אל תשים את התמונה שבה אני נראה כאילו עכשיו התעוררתי"), דרך התקופה בחיים שבה הוא צולם ("שים את התמונה שלי אחרי הדיאטה"), והרקע לתמונה ("שיראו את כל המוצרים שלנו"), וכלה באנשים שעמם הצטלם מושא הכתבה ("רק שלא יראו אותי מדבר עם המתחרה!").



העולם העסקי הוא דינמי. מי שהיה צעיר מבטיח שהונצח עומד על ראשו בתצלום מלא הומור, מחשיב עצמו כיום איש עסקים רציני שחייב לשמור על תדמית חמורת סבר. שותפים ששמחו לשים יד מחבקת זה על כתפו של זה ולהצטלם כאחים - שואפים למחוק את התמונה מעל דפי ההסטוריה כיום כשהם מסוכסכים. אנשים שהצטלמו לרגל השקת פרויקט מבטיח, מעוניינים למחוק את האירוע מעברם, כעת כשהפרויקט עומד על סף קריסה.



אלא שדווקא הסיבות האלה גורמות לכך שתמונות היסטוריות הן המסקרנות ביותר. אחרי הכל, הן אלה ששופכות אור גדול על התפניות שעבר בן אדם במשך חייו.



המציאות התפוצצה להם בפנים







האירוע: פיצוץ מלון פרונטיר בלאס וגאס לשם הקמת פרויקט פלאזה



תאריך הצילום: נובמבר 2007



המצולמים: יצחק תשובה (מימין) ונוחי דנקנר



מה נשתנה: פרויקט הפלאזה בלאס וגאס מעולם לא יצא לדרך. המגרש הריק עומד שומם



אם היה אי פעם צמד מנצח בישראל, אלה הם נוחי דנקנר ויצחק תשובה. במונחים מעולם הכדורגל, איחוד הכוחות בין השניים לצורך הוצאה אל הפועל של פרויקט מלונאות ענק בלאס וגאס היה אמור להיות קבוצת הגלקטיקוס של עולם העסקים הישראלי.



התמונה, שצולמה כאשר השניים החליטו להוציא לדרך את פרויקט פלאזה הענק, שידרה את כל מה שהשניים רצו לשדר; את ההומור העצמי של שני טייקונים שיודעים לקרוץ כשצריך; את האופטימיות, את ההערכה ההדדית ואת החזון המשותף. שני טייקוני העל הישראלים משלבים ידיים ורצים קדימה.



שלוש שנים לאחר מכן, הפרויקט המדובר הוא כעת פצע פתוח עבור השניים. מגרש הענק בשדרה הראשית של לאס וגאס עומד שומם. האינטואיציות של השניים לא הוכיחו את עצמן. ההשקעה, שנעשתה רגע לפני שארה"ב שקעה למשבר עמוק - עדיין מחכה להתאוששות. בינתיים, הריבית בגין ההלוואות שניטלו לרכישת המגרש - דופקת.



מהתמונה מלאת ההומור נותרו שני גברים מבוגרים בקסדות, תמונה שעבור מי שלא מכיר את ההקשר נראית מעט מגוחכת, ומזמינה שלל מטבעות לשוניות בסגנון "הגיע הזמן לחבוש קסדות".



זיכרון של ערב קסום בים







האירוע: עובדי כרומטיס חוגגים בחוף הים את מכירת חברת כרומטיס ללוסנט



תאריך הצילום: יוני 2000



מה נשתנה: הבועה התפוצצה



את התמונה הזו מציגים בגלריות צילומים ברחבי העולם. יוני 2000. תחילת הקיץ. עובדי כרומטיס יוצאים לחגוג בים את מכירת החברה ללוסנט תמורת מניות בשווי בלתי נתפס של 5 מיליארד דולר. החברה הייתה בת כשנתיים בלבד, וללא הכנסות בסכומים משמעותיים. בידיה היה מוצר בגרסת בטא, ומספר העובדים עמד על כ-150. קשה למצוא בהיסטוריה מקרה פרטי של בועה כמו זה שהתבטא בסיפור כרומטיס.



חודש יוני הוא זמן טוב ללכת לים - גם אם החשיכה כבר ירדה ולא הבאת אתך בגד ים. אבל המים מלטפים יותר כשאתה יודע שקיבלת אופציות ששוות 3.5 מיליון דולר (השווי שבו הוערכו האופציות שקיבל כל עובד).



אחרי שנה סגרה לוסנט את חטיבת כרומטיס, ורשמה את ההשקעה כהפסד. היזמים של החברה - רפי גדרון, אורני פטרושקה, יוסי שוסמן, יאיר אורן וסטיב קורן - שמימשו חלק מהמניות שקיבלו, הגדילו את הונם. אבל מרבית האופציות שחולקו לעובדים הפכו לחסרות ערך. מה שנשאר להם היה בעיקר זיכרון של ערב קסום בים.



מגאווה לאומית לכישלון לאומי







האירוע: לב לבייב זוכה במכרז להקמת הרכבת הקלה בתל אביב



תאריך הצילום: דצמבר 2006



מה נשתנה: התחבורה הציבורית בישראל מעולם לא היתה כבדה יותר



פרויקטים גדולים של תשתיות הם פיתוי גדול ליזמים. בעשיית עסקים עם המדינה יש פוטנציאל רווח גדול, ובהוצאת הפרויקט אל הפועל יש רווח תדמיתי הטמון בהענקת שירות לאזרחי מדינת ישראל והתחושה ששינית משהו - והותרת אחריך מפעל בר קיימא. אם לא היה מדובר באנשי עסקים שרואים רק את הרווח, אולי היינו משתמשים גם במלה ציונות.



פרויקט הרכבת הקלה של גוש דן מגלם בתוכו את כל אלו: פרויקט ענק שעשוי להשפיע יומיומית על אזרחי מדינת ישראל, לגמור את הסאגה בת 50 השנים ולספק סוף סוף תחבורה ציבורית נוחה במרכז הארץ.



קבוצת mts, שהוביל לבייב, הצליחה לזכות בפרויקט ב-2005, כשהיא מקדימה את שיכון ובינוי של שרי אריסון ומתמודדים זרים. לבייב זכה בעוד חותמת של ממלכתיות, שהיא משאת נפשם של היזמים הישראלים.



אלא שבשנים שחלפו התמודדה mts עם כל הבעיות שגורמות לפרויקט תשתיות לאומי להפוך לפיל לבן: תמחור לקוי והתחייבויות לא ריאליות. נכון להיום לא נראה כי הרכבת הקלה בישראל היא דבר שעומד לקרות. במקום שבו לבייב רצה לראות את עצמו חתום על הישג לאומי, הוא מצא את עצמו חתום על כישלון לאומי.



שלושה בנקאים יצאו לדרך







האירוע: מסיבת העיתונאים להכרזה על מינוי דני דנקנר ליו"ר בנק הפועלים



תאריך צילום: מארס 2007



מצולמים: צבי זיו (מימין), דני דנקנר ושלמה נחמה



מה נשתנה: השלושה עזבו את הבנק, דנקנר נחקר במשטרה



על מה דיברו דני דנקנר, סגן יו"ר בנק הפועלים, שלמה נחמה היו"ר וצבי זיו המנכ"ל ביושבם ברכב אחד באביב 2007 - בדרכם למסיבת העיתונאים שבה הכריזו על כך שדנקנר יחליף את זיו בתפקיד היו"ר? אם היה זבוב על שמשת המכונית - אפשר רק לקנא בו.



דנקנר, זיו ונחמה הובילו יחד את בנק הפועלים במשך שנים ארוכות. בשנים אלה איבד הבנק באופן הדרגתי את הבכורה במערכת הבנקאות הישראלית, לטובת בנק לאומי. נחמה, מינוי שקיבלה בעלת השליטה בבנק שרי אריסון בירושה מאביה, היה הראשון לעזוב. העזיבה נבעה בעיקר מכך שנחמה הפסיק לראות עין בעין את ניהול הבנק עם בעלת השליטה. דנקנר - שהיה מסוכסך עם נחמה טרם עזיבתו - היה האיש שהחליף אותו. זיו ודנקנר נשארו בבנק עוד שנתיים, עד אמצע 2009. היו אלה שנתיים קשות מאוד מבחינה עסקית לבנק, וקשות גם ככל שמדובר במערכת היחסים בין השניים. בתחילת 2009 הודיע זיו כי הוא מעוניין לעזוב - בעיקר בגלל חילוקי דעות עם דנקנר. דנקנר אולץ לעזוב באוגוסט 2009 אחרי עימות מתוקשר עם המפקח על הבנקים.



דנקנר מתמודד כיום עם חקירת משטרה לגבי מעורבותו בפרשת הולילנד ותעשיות מלח. נחמה עסוק בקרן ההשקעות הפרטית שאותה הוא מוביל. המידע האחרון על אודות זיו נוגע להיותו חבר בעמותת ידידי תיאטרון גשר.



מה שבטוח, הנסיעה למסיבת העיתונאים היתה אחת הפעמים האחרונות שבהן השלישייה מצאה עצמה סגורה יחד במקום כה קטן.



יחסים אסורים







האירוע: טקס הנחת אבן פינה למרכז השתלות לב בבית החולים איכילוב



תאריך הצילום: אוגוסט 2007



המצולמים: איש העסקים סמי עופר וראש החטיבה העסקית בבנק לאומי, רקפת רוסק-עמינח (ראשונה מימין)



מה נשתנה: לא הרבה, למעט השיח הציבורי



אדם זקן יושב על כיסאו, וסביבו כורעת חבורה של נשים צעירות ונאות למראה. פער הגילים, והעובדה שמדובר בגבר אחד מוקף בחבורה גדולה של נשים, יוצרים קונוטציות שובניסטיות. מפתיע לגלות שמדובר באחד האנשים העשירים בישראל - ושבחבורה המקיפה אותו נמצאת בין היתר אחת הנשים החזקות במשק הישראלי.



הרבה כוונות נאצלות מסתתרות מאחורי התמונה. השנה היא 2007, והמיליארדר סמי עופר חבר, בין היתר, לראש החטיבה העסקית של בנק לאומי, רקפת רוסק-עמינח, לצורך תמונה שצולמה בטקס הנחת אבן פינה למרכז השתלות לב בבית חולים איכילוב. המטרה היא קידום ועידוד המוטיבציה להענקת תרומות למטרות חשובות.



יותר משהתמונה מוזרה מצדו של סמי עופר, היא מפתיעה מצדה של רוסק-עמינח - האשה שעשויה להתמודד על מנכ"לות בנק לאומי בשנים הקרובות. גם אם מאחורי התמונה עמדה אווירה טובה ששררה באירוע, לא נראה שכיום היא היתה מרשה לעצמה להתייצב לכזה צילום. מאז ינואר 2007, השתנה השיח הציבורי בנוגע להתנהלות של שוק ההון. מערכות הקשרים הסבוכות בין מערכות הבנקאות לאלה המקבלים ממנה אשראי נמצאת על הכוונת של הרגולטורים. בכנסת כבר מתכננים להקים ועדה לבדיקת הריכוזיות במשק הישראלי. על רקע זה, ייתכן שהמצולמים היו עושים הכל כדי שתמונה כזו לא תיתפס שוב בעין העדשה.



ניסה להיות ציוני, מצא עצמו מעורב בהולילנד







האירוע: עסקה להכנסת שותף בפולאר השקעות



תאריך הצילום: דצמבר 2006



המצולמים: יצחק שרם (מימין), ז'יל פלדמן ודובי וייס



מה נשתנה: קריסה עסקית של החברה



אם שלושת האנשים המאחדים ידיים בתמונה היו נפגשים כיום ברחוב, יש סיכוי טוב שהיה צריך לקרוא לשריף המקומי כדי שיפריד בין הכוחות. המיליארדר היהודי-קנדי ז'יל פלדמן, איש העסקים הישראלי יצחק שרם ובן הטיפוחים של השניים (לשעבר) דובי וייס, נמצאים כיום בקשרים פחות טובים מבעבר.



בסוף 2006 בא פלדמן כדי לחתום על העסקה הראשונה שלו בישראל. פלדמן השקיע 50 מיליון דולר ורכש 40% מפולאר השקעות - שהיתה אז בשליטת שרם, יאיר פודים ואביגדור קלנר. פלדמן רכש חברת אחזקות שהיתה בעבר בשליטת בנק הפועלים. מי שתיווך בעסקה היה וייס - המנכ"ל השכיר של פולאר השקעות. פלדמן הצהיר כי הוא לא נכנס להשקעות אם הוא אינו צופה הכפלת ערך להשקעתו, לכל הפחות. והמניה זינקה.



אלא שהעסקה התבררה ככישלון. בשלוש השנים האחרונות איבדה החברה 85% משוויה, והיא נסחרת כיום לפי שווי של 76 מיליון שקל בלבד, לעומת שווי של קרוב לחצי מיליארד שקל בעסקה. פלדמן ניסה להכניס שותף, ללא הצלחה. הוא החל לעכב את התשלומים שאותם היה אמור להעביר כדי להשלים את הרכישה לפי ההסכם המקורי, ומצא עצמו במאבקים עם בעלי האג"ח המקומיים על הסדר החוב.



השיא היה במהלך 2010, כאשר פלדמן - שהגיע להשקעה בין היתר ממניעים יהודיים-ציוניים - מצא את עצמו מעורב בפרשיית השחיתות שהוגדרה כגדולה בתולדות מדינת ישראל: פרויקט הולילנד בירושלים, שבו מחזיקה פולאר. פלדמן עשוי להרגיש בדיעבד כאמריקאי העשיר שנפל בפח שטמנו לו המקומיים.



היום שבו הברוניצקים וכצמן חגגו ביחד







האירוע: חגיגה לרגל כניסת אורמת וגזית גלוב למדד המעו"ף



תאריך הצילום: אוגוסט 2006



המצולמים: דורי סגל (מימין), חיים כצמן, יהודית ברוניצקי ויהודה ברוניצקי



מה נשתנה: כצמן ניסה לבצע השתלטות עוינת על החברה-הבת של הברוניצקים, אורמת. המצולמים נמצאים כיום בעימות אגרסיבי



ניכר היה בחיים כצמן ובבני הזוג יהודה ויהודית ברוניצקי כי הם נרגשים באותו יום חול באוגוסט 2006, שבו נפגשו ברחוב אחד העם בתל אביב. הסיבה לפגישה היתה אירוע בבורסת תל אביב לרגל ההצטרפות של החברות שבשליטתם - אורמת של הברוניצקים וגזית גלוב של כצמן - למדד ת"א 25 (המעו"ף), המדד היוקרתי בבורסה. היה זה אחרי שהגיעו לשווי של כ-5 מיליארד שקל.



למרות השמחה המשותפת, לא היה הרבה מן המשותף לשתי החברות שנכנסו באותו יום למדד המעו"ף. גזית גלוב נשלטה על ידי כצמן, שדרך עסקות נדל"ן מניב מושכלות וזיהוי הזדמנויות ברחבי העולם, הפך את החברה שלו לאימפריית נדל"ן.



אורמת היתה חברה תעשייתית העוסקת באנרגיה שיורית ונמצאת בבעלותם של שני פיסיקאים, שבאמצעות הרבה חזון ועבודת מעבדה הביאו את החברה שלהם מבניין קטן ביבנה - לשווי של מיליארדי שקלים. שתיהן ייצרו עבור המשקיעים שלהן תשואה של מאות אחוזים בשנים קודם לכן, ובעלי השליטה בשתי החברות הדגישו כי הם מאמינים בהתרחבות סולידית.



לא ייתכן שהצדדים המצולמים חזו את העתיד כשנפגשו, שכן בשנים שלאחר מכן למדו הברוניצקים וכצמן להכיר היטב זה את זה. שנה לאחר הפגישה בקיץ 2006 החל כצמן יחד עם סגל לאסוף מניות של אורמת בבורסה, בניסיון להגיע לשליטה משותפת בחברה יחד עם הברוניצקים. מייסדי אורמת לקחו הלוואות ורכשו גם הם את מניות אורמת כדי לבלום את ההשתלטות. כצמן וסגל נותרו שותפים באורמת בבחינת "לא לבלוע ולא להקיא". לפני חודשיים שוב עלה הסכסוך בין הצדדים לטונים גבוהים בגלל מחלוקת על מינוי דירקטורים בחברה.



הברוניצקים יכולים רק לשאול את עצמם אם רעיון ההשתלטת על החברה שלהם נולד במוחו של כצמן באותו יום חג לשתי החברות בקיץ 2006.



האיש שסחף את ישראל







האירוע: ועידת ישראל לעסקים 2005



המצולמים: ארקדי גאידמק, חולף על פני אנשי עסקים



מה נשתנה: גאידמק הסתבך ועזב את ישראל



הרבה אנשים מחאו כפיים לארקדי גאידמק ב-2006-2008. האיש שנדמה היה שהתקשה בעצמו להעריך את מספר המיליארדים בהונו העצמי, הפציע אל שמי הכלכלה הישראלית ב-2006, סחף אחריו את הפוליטיקאים הישראלים וגם רבים מאנשי העסקים בישראל. בכירי הפוליטיקאים, מבנימין נתניהו ועד אורי לופוליאנסקי, הלכו שבי אחרי המיליארדר, שהעריך בסוף 2006 כי אם יתמודד בבחירות לכנסת יזכה ב-40 מנדטים. גם אנשי העסקים לא ידעו איך להתמודד עם התופעה.



גאידמק גילם הזדמנות עסקית שהיקפה לא ידוע. בין אם החזקת בחברת נדל"ן, תחנת רדיו או חברת ביצים - תמיד היתה ברקע אפשרות שגאידמק יקנה אותך וישלם מחיר כפול משווייך האמיתי.



בשנה וחצי שבהן סיחרר את שוק ההון הוא ניהל מגעים עם אילן בן-דב בנוגע לרכישת אחזקותיו של בן דב בהכשרת הישוב - והפיכתו לשותפו של עופר נמרודי בחברה. הוא רכש את תחנת הרדיו 99 אסקייפ, ניהל מגעים לרכישת מנרב מאברהם קוזניצקי, רכש ממשפחת אביב את חברת אוסיף וממשפחת ויליגר את ויליפוד, רכש מבן-דב את השליטה בבית ההשקעות גילאון בתיווכו של רוני מאנה, ניהל מגעים לרכישת בית ההשקעות אפסילון ובית ההשקעות גיפט, קנה את רשת טיב טעם מעמית ברגר וביטל את העסקה לאחר כמה שבועות, שקל את רכישת חברת הביצים צ'אם ורכש את החברות אמד ופטרו גרופ. בבורסה אפילו החלו להגדיר את שערי המניות בהן הוא שולט כ"מדד גאידמק".



ואז השתנה כיוון הרוח. בסוף 2008, עם הירידות בשווקים, עבר גאידמק מרכישות לתהליך של מימוש נכסים מקומי, בהפסד. במקביל הוא נקלע לסדרה של פרשיות וחקירות - בראשן פרשיית הלבנת ההון בבנק הפועלים. המהלך הבא שלו היה נטישת ישראל לטובת רוסיה, תוך שהוא משאיר אחריו מבנה עסקי רעוע ונושים. מתוך שלל השותפים לשעבר, קשה למצוא כיום מישהו שמתגאה בתמונה משותפת עם גאידמק או בקשרים העסקיים עמו.



צ'ק בלי ביטחון







האירוע: מכירת בנק לאומי



תאריך הצילום: נובמבר 2005



המצולמים: עזרא מירקין לוחץ את ידו של אריאל שרון. בתווך ניצב אהוד אולמרט, שר התעשייה והמסחר



מה נשתנה: מירקין נפסל מרכישת השליטה בבנק, אולמרט מונה לראש ממשלה והודח, עזרא מירקין נקלע לקשיים ושרון מאושפז



בנובמבר 2005 החזיק בידו עזרא מירקין צ'ק ענק, בעודו לוחץ את ידו של ראש הממשלה אריאל שרון. על הצ'ק נכתב הסכום ששילמה למדינה קרן הגידור של מירקין, סרברוס גבריאל, עבור מניותיה בלאומי - 10% מהבנק.



הרבה דברים השתנו מאז צולמה התמונה, והרבה אירועים זיעזעו את המצולמים. חודשיים בלבד לאחר הצילום נהפך אולמרט להפתעתו לראש הממשלה, בעקבות האירוע המוחי שעבר אריאל שרון. בסוף תקופת כהונתו כראש ממשלה נחקר אולמרט בעקבות אותה עסקה למכירת בנק לאומי, בחשד שניסה להטות את מכרז המכירה; החקירה נסגרה ללא ראיות.



סרברוס-גבריאל נפסלו מרכישת השליטה בנק, והקרנות פיצלו את אחזקותיהן בלאומי כדי שיוכלו להמשיך ולהחזיק בו, כך שסרברוס החזיקה כ-5% וגבריאל החזיקה כ-5%. בהמשך, קרנות גידור דוגמת סרברוס וגבריאל הפכו לתקופה מסוימת לשם גנאי בעולם ההשקעות, בעקבות המשבר העולמי.



מירקין נאלץ להתמודד עם משבר היסטורי בעולם הפיננסים ועם ברנש בשם ברנרד מיידוף שהונה את הקרן של מירקין בהיקף עצום. בסוף 2008 הודיע מרקין על סגירת קרן הגידור שייסד, שניהלה נכסים בהיקף של כ-1.5 מיליארד, אחרי שהפסידה 39% מתחילת 2008 ועד סוף נובמבר. הקרן לא נסגרה עדיין, אבל מכרה את אחזקותיה בלאומי לדוד עזריאלי.



כבר לא מיליארדר







האירוע: חגיגת הכניסה של חברת סייפן לנאסד"ק לאחר הנפקתה



תאריך הצילום: דצמבר 2005



המצולמים: המייסד בועז איתן ואשתו טלי



מה נשתנה: סייפן מחקה את מרבית שוויה ונמכרה, וגם רוכשת החברה נקלעה לקשיים



בדצמבר 2005 היה בועז איתן למיליארדר. החברה שייסד, סייפן, השלימה את הנפקתה והיתה לאחת מחברות הטכנולוגיה המבטיחות שהגיעו לנאסד"ק. החברה הגיעה לשווי של מיליארד דולר, ואיתן החזיק בה בכ-40%.



אלא שבסוף 2006 הדגים איתן כי גם טכנולוגיה מבריקה לא יכולה לכסות על חור במודל העסקי. סייפן, שהתמחתה בפיתוח טכנולוגיות לזיכרונות בלתי נדיפים, איבדה את הלקוח הגדול שלה, חברת קימונדה מקבוצת אינפיניון, ומחקה 25% משוויה (250 מיליון דולר).



מכאן ההידרדרות נמשכה. המניה מחקה את מרבית שוויה, ולבסוף נמכרה סייפן באוקטובר 2007 למתחרה ספאנשן בכשליש מהמחיר בו הונפקה - פחות מ-300 מיליון דולר. חצי שנה אחר כך, גם ספאנשן נקלעה לקשיים והגישה בקשה לפשיטת רגל. איתן הפסיד בעקבות כך עוד 70 מיליון דולר על מניות ספאנשן שקיבל בעסקה. כיום הוא כבר לא מיליארדר.