>> בשלהי שנות ה-60 החלה הטלוויזיה החינוכית לשדר תוכן לימודי בשיעורי אנגלית ומתמטיקה בבתי הספר. ישראל דאז, עדיין לא בת 20, הבינה שאם כבר מייבאים לכאן טכנולוגיה מתקדמת, המקום הראשון להטמיע אותה הוא מערכת החינוך.
תוכניות האנגלית והמתמטיקה נהפכו עם השנים לקאלט שדורות רבים של תלמידים יודעים לצטט בעל פה. העצוב בכל הסיפור הוא שניסיונות אלה, שפסקו לפני כמעט חצי יובל, היו הניסיון הגדול האחרון של מערכת החינוך לשלב טכנולוגיה מתקדמת בתכנים הפדגוגיים של בתי הספר. מאז מערכת החינוך הולכת ומתרחקת מהקידמה הטכנולוגית.
בשני העשורים האחרונים העולם עובר מהפכה שמשנה מדי יום את דפוסי הצריכה, התקשורת הבין-אישית, מקורות הידע, ההתנהלות החברתית ותפישת העולם של חלקים רחבים בחברה. עד לפני עשור עוד אולי הייתי צריכה להסביר את המשפט הקודם, אך כיום אני מניחה שכל אחד מבין וחווה בעצמו את המהפכה הזו.
סקר שפורסם באחרונה מראה שבני נוער בגילאי 12-17 מבלים כחמש שעות בממוצע ביום מול המחשב ולפחות שעה וחצי ברשתות חברתיות. למעשה, זהו העיסוק המרכזי הממלא את שעות הפנאי של בני הנוער. בשום פרמטר לא דומים החיים של בני הנוער לאלה שהיו להוריהם; אם לדייק, כמעט בשום פרמטר, שכן כיתות הלימוד ובתי הספר נשארו כמעט זהים משנות ה-70 ועד היום.
החזרה של בן נוער הביתה מבית הספר נראית כמעט כמו מסע בזמן - מהעולם האנלוגי של בתי הספר לעולם הדיגיטלי של הבית; מלוח הכתיבה והמחברות אל המקלדת והרשתות החברתיות. אפשר לבוז ולבקר את הטכנולוגיה המודרנית - היא רידדה את השיח ל-140 תווים של טוויטר, הפכה את הפורנו וההימורים נגישים לכל גולש, קיצרה את הריכוז והסבלנות והציבה את ויקיפדיה כמקור הידע המרכזי. אפשר לזלזל ואפשר לא לאהוב, אבל אי אפשר להתעלם. לצערנו, מערכת החינוך בחרה דווקא באופציה האחרונה.
העוסקים בחינוך חלוקים בשאלה עד כמה צריך לכפות על התלמיד את ערכי המערכת ועד כמה נכון לעשות התאמות לפי דרישותיו. במקרה הזה אני חוששת שהוויכוח כבר הוכרע. במצב הנוכחי יש נתק וניכור של התלמידים כלפי מערכת החינוך וכלפי המורים, והניכור הזה יחריף אם לא נדע להתאים את המערכת לעולם של התלמידים.
השחיקה במעמד המורה, למשל, היא תופעה המקיפה את כל מדינות המערב. יש דרכים קוסמטיות כדי להילחם בה, כמו לחייב תלמידים לקום לקראת המורה, או לכנות אותו "המורה" במקום בשמו הפרטי, ויש דרכים שאין מהן מנוס כמו העלאת שכר המורים. ואולם יש גם נקודה מהותית נוספת: תלמידים לא יעריכו את המורה אם הוא לא ישלוט בעולם שבו הם חיים.
אנחנו חיים בעידן שבו הפער הטכנולוגי בין עולם המבוגרים לעולם הצעירים הוא הגדול בהיסטוריה. אם הדור שלי חשב שמוריו מיושנים, כיום הדבר חמור שבעתיים. חלק ממחויבות המורה היא לחקור ולהעמיק במושא העיסוק שלו בדיוק כמו שרופא מחויב להכיר את המחקרים החדשים בתחום ההתמחות שלו. מחויבות המערכת היא לסייע למורים ולהעשיר אותם בתחומים האלה.
מורים המכירים את עולם הרשתות החברתיות הם רק צעד קטן בדרך לפתרון. כדי לשנות באמת את המצב צריך לעשות רוויזיה פדגוגית שתכלול לא רק אנשי חינוך, אלא גם אנשי טכנולוגיה ומידע שיידעו לחבר בין פדגוגיה מסורתית לטכנולוגיה מודרנית.
סקרנות היא תכונה אנושית שלא חלפה מן העולם. אני נמצאת לעתים במוזיאוני מדע ורואה את הברק בעיני הילדים המבקרים בהם. ואולם אני לא יכולה להימנע מההרגשה שהמערכת איבדה את היכולת לסקרן. בסופו של דבר, כשעושים רדוקציה לכל הפתרונות, הבעיה היא, כרגיל, כסף. שינוי טכנולוגי אמיתי הוא יקר. במדינה שבה היעד של מחשב לכל ילד בקושי מושג, כיתות טכנולוגיות הן כמעט מדע בדיוני.
עד שלא נחליט להשקיע את הכסף הזה, הטכנולוגיה היחידה שנראה במערכת החינוך הן מצלמות מעקב שיבלשו אחרי ילדינו כמו אחרוני הסוהרים.
הכותבת היא מנכ"לית קבוצת קידום
ילד דיגיטלי בעולם אנלוגי
יעל הר אבן
27.9.2010 / 7:03