לוקחים מהטבע ומחזירים לו: האתגר הסביבתי של עסקים בישראל

הסוגייה: איך הופכים תעשיינים לאנשים מודעים וידידותיים לסביבה?



הפתרון: מוכיחים את הצד החיובי של חשיבות המודעות לסביבה.



הדרך הנכונה: הפניית תקציבי המדען הראשי לנושא, העדפה לספקים ירוקים ברכש הציבורי והממשלתי, פתיחת קורסים ואפשרויות לימוד בתחום.







כלכלת ישראל מלאה סתירות. מצד אחד ישראל מדורגת כמובילה עולמית בתחומים כמו תוכנה, מים, ניצול אנרגיה סולארית, חקלאות, חלל, התפלה, תעשיות ביטחוניות ועוד, אך בתחומים רבים אנחנו מתנהגים כמשק מפגר. במשך שנים התנהגה ישראל כמדינה מתפתחת, מה שאיפשר לה להציב סטנדרטים נמוכים בתחומים שונים, ואף לא לעמוד בהם.



לאחרונה, התקבלה ישראל למועדון היוקרתי של הארצות המפותחות - ה-oecd. בדרך לשם התבקשה לענות על 200 שאלות בנושאים כבדים, שכל אחד מהם מחייב עבודת הכנה מורכבת ורצינית, מהם כשליש בנושאים סביבתיים. העמידה בדרישות אלה אינה פשוטה, אך הכרחית.



כמדינה קטנה עם שוק מקומי מצומצם, בחרה ישראל להישען על שיווק התוצרת לחו"ל, כך שכיום כמעט מחצית מהתוצר של ישראל מיוצא, הרוב המכריע לארצות המפותחות. משמעות הדבר היא שגם ללא חברות ב-oecd עלינו לעמוד בסטנדרטים בינלאומיים גבוהים.



במקביל, גם אם אין אנו כפופים להוראות השוק המשותף, משום שאיננו חלק ממנו, עדיין עלינו להיצמד לסטנדרטים של השוק המשותף אם ברצוננו לייצא לשם את תוצרתנו. כך גם המצב לגבי דרישות סביבתיות. יש בישראל גופים עסקיים המקיימים סטנדרטים סביבתיים גבוהים. הדבר נובע לפעמים מתוך אידיאולוגיה של הבעלים וההנהלה, לעתים בגלל הלחץ של גופים רגולטורים ותביעות משפטיות. אחרים פשוט עוסקים בתחום הסביבתי - מי שמוכר, למשל, ציוד לטיהור שפכים, נסמך על הצורך העולמי, ועל כן קשוב לצרכים באופן טבעי. אחרים מקפידים על דרישות סביבתיות בגלל הלחץ של לקוחותיהם, אך עדיין יש תעשיינים רבים אשר "יושבים על הגדר" או מתנהגים כאילו הנושאים הסביבתיים אינם נוגעים אליהם. אנו שומעים טיעונים כמו: "ישראל היא מדינה קטנה, כך שהיא פולטת זיהום מועט ביחס למדינות הגדולות, ולכן אין היא משפיעה על העולם"; או "הסטנדרטים הסביבתיים מחייבים אותי לשאת בעלויות כבדות, ואני מעדיף לדחות את הטיפול בכך עד שלא תהיה לי ברירה".



מי שטומן ראשו בחול על סמך נימוקים מסוג זה גורם נזק לסביבה, אך גם לעצמו. התעלמות היא הדרך הבדוקה ביותר להחליש את העוצמה המסחרית של עצמך, ולאפשר לאחרים להעצים את כוחם על חשבונך - קודם כל על ידי חיזוק כוח התחרות שלהם, ושנית בכך שבבוא העת תהיה צריך לעבור משוכה גבוהה מדי, ולאמץ לעתים תוך כדי כך, שיטות וסטנדרטים שאינם מתאימים לעסק שלך.



מקובל ללמד בבתי ספר למינהל עסקים שמטרת העסק היא למקסם את הרווח של בעלי המניות. במהלך שני העשורים האחרונים חלו שינויים דרסטיים בתפישה העסקית, והשינוי כבר מוצא את ביטויו במערכת החקיקה והשיפוט במדינות רבות. כללי המשטר התאגידי מתייחסים יותר ויותר לכך שהנהלת העסק חייבת להגן על האינטרסים של כלל מחזיקי העניין. כלומר, המנהלים צריכים לדאוג לא רק לבעלי המניות, אלא גם לנושים, לעובדים, ללקוחות, לציבור בכללו, לחברה, לכללי האתיקה ולסביבה. לאחרונה פירסמתי ספר לימוד חדש בתחום ניהול הסיכונים, ולצורך זה סקרתי עם שותפי לכתיבה את רוב הספרי הלימוד המקובלים בעולם בתחום. לא מצאנו ספר שהתייחס באופן מעמיק לשינויים בתפישת המשטר התאגידי ולהשלכות המעשיות. בישראל כבר חלו שינויים משמעותיים בחוק, ומנהלים רבים אינם מודעים לכך. לדוגמה, חקיקה סביבתית עניפה שהתבצעה בישראל ב-2008 מטילה אחריות כספית כבדה, ובמצבים מסוימים גם אחריות פלילית, לא רק על העסק אלא גם על מנהל שלא מנע פגיעה בסביבה. המנהל הזהיר חייב להביא שיקולים סביבתיים בחשבון, ויפה שעה אחת קודם.



מתהליך ליניארי למעגלי



ערך השוק של עסקים רבים גבוה משמעותית מ"ערך הספרים". ההסבר המקובל לתופעה הוא, שכוחות השוק מעריכים גורמים נוספים, כמו המוניטין, השווי של הקניין הרוחני של העסק (פטנטים, למשל) והמיתוג. שמועה שהחברה שלך אינה פועלת לפי שיקולים סביבתיים או חברתיים נכונים - למשל, מייצרת מוצר במזרח אסיה תוך כדי ניצול עבודת ילדים בתנאי עבודה קשים - יכולה להפיל תוך שעות את ערך חברתך לחצי.



הסיכונים של רוב העסקים בעולם נמצאים מחוץ לחצרי העסק. הם עשויים להיות קשורים לספקים, ללקוחות, לתהליכי השינוע של חומרים ומוצרים. כאשר מנתחים את כלל העסקים בעולם, אפשר לראות שכולנו פועלים בעצם בקו אחיד של צריכת משאבים והפיכתם לפסולת תוך זמן קצר ביותר. הפיכת המשאבים לפסולת - פליטה לאטמוספרה, זיהום מים, או הטמנת פסולת מוצקה - נעשית בשלבי ההובלה, הייצור, והצריכה. עליית קצב התצרוכת בעולם מביאה לכילוי מהיר של משאבים ולהפיכתם המהירה לפסולת, ובמקביל לריסוק המערכות האקולוגיות המורכבות והעדינות שמסביבנו. לא ניתן להמשיך בתהליך הרסני זה לאורך זמן.



הדרך העיקרית לעצירת ההידרדרות היא על ידי שינוי התהליך הליניארי המוביל מניצול משאבים ליצירת פסולת וזיהום הסביבה, לתהליך מעגלי.



בתהליך המעגלי אנו "לווים" חומרים מהטבע, ומחזירים אותם בתום השימוש, אם על ידי פיתוח חומרים המתכלים במשך הזמן או בתהליכי מיחזור אחרים. זה תהליך מורכב, שמחייב מחשבה מעמיקה לגבי החומרים שייכנסו לשימוש, לגבי תהליכי הייצור, לגבי הדרכים שיאפשרו לאסוף את המוצר מהקונה בגמר השימוש, ולגבי האופן שבו ניתן להפריד את המוצר המוחזר לרכיביו ביעילות ולנצלו ליצירת מוצרים חדשים. עסקים רבים בעולם כבר אימצו את רעיון השיטה המעגלית, ופועלים במרץ להשגתה. הפיכת הייצור הליניארי לייצור מעגלי הוא דבר אפשרי, ומשתלם. הדבר כבר נעשה בעולם, ואנחנו יכולים לעשותו טוב יותר, ולרתום לצורך זה את היכולת ההמצאתית ואת היוזמה הישראלית המוכחת.



לדעתי, יש הגיון רב בהפניית משאבים רבים, בין היתר כספי המדען הראשי, כדי לעודד את התעשייה הישראלית לעבור את המהפך הנדרש. אפשר גם לעודד באמצעים אחרים - למשל על ידי מתן העדפה במכרזים של הרכש הממשלתי העצום לאותם ספקים שמקיימים מדיניות מוכחת של הגנת הסביבה.



הכותב הוא יזם וראש מכון אקירוב לעסקים והסביבה באוניברסיטת תל אביב.