>> הרבה מים זרמו בנהר הגנגס מהיום שבו הגישה אליס מילר, אז עתודאית וצוערת בקורס קצינות, עתירה לבג"ץ בתביעה לחייב את חיל האוויר לפתוח את המבדקים לקורס טיס גם לנשים. השנה היתה 1994, ומילר, שסיימה לימודי אווירונאוטיקה בטכניון, אמנם לא צלחה את המבדקים מעולם, אך החלום שהתפוגג לא ריפה את ידיה. הוא רק הדגיש שאל מול הגבות המתרוממות בספקנות, כדאי לעבוד קשה למען חלומות שמתגשמים.
בימים אלה חיה מילר, 38, יזמת בנשמתה ושוברת מוסכמות מולדת, בכפר שיווננדי שבאזור ההימלאיה בצפון הודו. שם, יחד עם בעלה ההודי שאלב גאלוט, מומחה בעל שם עולמי בתחום הקיאקים והרפטינג, ובתם בת השלוש מאיה, היא בונה במו ידיה את החלום הבא: כפר נופש אקולוגי המיועד לחובבי ספורט מים והרים מרחבי העולם.
"תמיד רציתי מקום עם פרה ותרנגולת", אומרת מילר, שמחלקת את זמנה בין הבית בהודו לביתה בישראל, בקהילה האקולוגית שבקיבוץ חוקוק. "גם שאלב מחפש כבר 15 שנה פינה בלתי נגועה, שבה יוכל לנשום אוויר נקי, לשתות מי מעיין, לאכול בריא, ולעשות את כל זה בבית שישמש גם את המשפחה וגם את חובבי ספורט המים. במשך שבע שנים חיפשנו את האדמה הזו ברחבי ההימלאיה, עד שבמסגרת משלחת רפטינג שבה השתתף, מצא שאלב את המקום הכי טהור והכי לא נגוע שהייתי בו אי פעם, ואמר 'בואי, כאן בונים'".
בהימלאיה עם נמר
נאמנה לדרכה בחיים, מתחילה מילר כל פרויקט מאפס. כשהגיעו לפני שנה בדיוק לכפר הקטנטן שיווננדי, השוכן במרחק שש שעות נסיעה בג'יפ ארבע על ארבע מהעיר רישיקש, היו בארבעת הדונם שרכשו רק שתילי אורז. "לא היה כלום", היא מספרת. "לא מבנים, לא חשמל, לא מים זורמים. רק נהר זורם, אוויר נקי וג'ונגל פעיל".
לדבריה, ספרה לאחרונה במקום לא פחות מ-14 מיני פרפרים, ציפורים מכל הסוגים, דורבנים שמשרכים את דרכם באין מפריע ואיילות רבות שמקפצות מכל עבר. ויש גם בעלי חיים נוספים באזור. דוב שחור, למשל, כבר נצפה מצדו השני של הנהר, והטריטוריה שבמרכזה ניצב כפר הנופש של מילר, שייכת בעצם לנמר. "בהתחלה פחדנו, אבל אחר כך למדנו לחיות אתו", מספרת מילר. "הוא לא באמת מתעניין בנו, וכשהמקום הומה אדם הוא גם לא מתקרב".
הסיבה הראשונה שבגללה נבחר המקום הוא כמובן הנהר. אלקננדה הוא אחד ממקורות הגנגס. מי הקרחונים הממלאים אותו כל השנה הופכים אותו לקר וצלול. חופו חולי, דק ולבן והאשדות שלאורכו מזמנים פעילות קיאקים ורפטינג ברמות שונות, ממתחילים ועד מתקדמים מאוד (שלבים 4-5). ההרים סביב הנהר מזמנים מסלולי הליכה עוצרי נשימה.
את ההשקעה של כ-300 אלף שקל להקמת כפר הנופש תרם אביו של גאלוט, שהיה בעבר מפקד בכיר בצבא ההודי ומשמש כיום טייס בחברה פרטית. הסכום, שנראה נמוך עד כדי גיחוך ליזמים מערביים, נחשב הון עתק במושגים הודיים. 3 מיליון רופי הם כסף רב מאוד בג'ונגלים של ההימלאיה.
היזמים לא מתכננים להפריע לסביבה, אלא להשתלב בה באופן אופטימלי. "קל להיות אקולוגי בהודו", אומרת מילר בעיניים נוצצות.
גגות צפחה ומרפסת לנהר
ככל ההתחלות, גם זו של משפחת מילר-גאלוט לא היתה קלה. במשך שלושה חודשים חיו באוהל, עד שהוקם מבנה קבע ראשון, ובמשך לא פחות מתשעה חודשים לא היו חשמל או מים זורמים בנמצא. בינואר הם סבלו מקור מקפיא עצמות, במאי מהחום הכבד ובמשך חודשי המונסון נשטפו שוב ושוב בגשמים המקומיים. מילר היתה המערבית היחידה ברדיוס של מאות קילומטרים מאתר הבנייה של ביתה, שנהפך מוקד עלייה לרגל למקומיים, שאינם נהנים משירותי בריאות באזור, ובאו לבקש כדור להורדת חום או תחבושת.
את הבגדים כיבסו בני המשפחה בנהר. כל מקלחת ארכה שלוש שעות וכללה הבערת מדורה לחימום מי הנהר הקפואים. והחיים לא דרשו שעון, כי הם התעוררו עם הזריחה והלכו לישון קצת אחרי השקיעה. כל אלה נתפשים כהרפתקה מופלאה בעיני מילר.
"פתאום אתה מגלה כמה מעט אתה צריך באמת", היא אומרת. "כשאין חשמל, מגלים את הכוכבים. כשאין הסחות דעת, אפשר לגלות שוב את הילדים - זו שלי נהפכה למוגלי אמיתי בשנה הזו. כשלא רצים למשרד, אפשר לחבוץ חמאה וגבינה וגם להשתתף בקציר ובזריעה יחד עם המקומיים.
"נכון שפעמיים הרגשתי שאני צריכה לצאת מהג'ונגל לעיר", מודה מילר. "אז נסעתי עם מאיה לדלהי ואכלנו במקדונלד'ס. חזרנו נורא מהר. למרות הקשיים האובייקטיביים מדובר בחוויה משפחתית מחזקת מאוד".
הזוג ההרפתקני לא היה לבד. נוסף לעשר המשפחות החיות דרך קבע בכפר, גויסו להקמת כפר הנופש עשרות פועלים שנהפכו לחלק מהמשפחה. בני הזוג התעקשו כי את הבקתות יבנו כמו פעם - מאבנים מקומיות, טיח שנעשה בעזרת חומרים טבעיים, תקרות עץ וגגות צפחה. בזכות כך זכו בנאים, נגרים וסתתים, שהיו מובטלים במשך שנים (מכיוון שכיום גם בהודו בונים בעיקר מבטון), לפרויקט גדול ומשמח.
במקום ארכיטקט גייסו השניים את השכל הישר וגם את הפנג שווי ההודי כדי להחליט איפה בדיוק ימוקמו פתח הבית, החלונות וכל השאר. "לא באנו עם תוכניות מוכנות", אומרת מילר. "עמדנו על האדמה וחשבנו מה אנחנו רוצים. לאנשים לוקח המון זמן לתכנן בית, כי קשה להבין איך הוא ייראה על הנייר. אבל כשאתה עומד במקום עצמו, אתה רואה בדיוק איפה כל דבר צריך להיות".
כיום, שנה בדיוק מרגע שהחלה הקמת הכפר, הוא עומד על תילו, המים הזורמים מגיעים ממעיין טבעי מקומי וששת בתי נופש הגדולים צופים כולם אל הנהר. במקום נבנתה גם בריכת שחייה טבעית גדולה, שבה יוכלו המבקרים להשתעשע. המזון בכפר הנופש יורכב כולו ממוצרים אורגניים שאותם מגדלים במקום.
ב-10 באוקטובר ייפתח רשמית כפר הנופש, שייקרא "ווייט ווטר ריזורט", והזוג בטוח שבמהלך חודשי העונה (מארס-אפריל, ספטמבר-אוקטובר) יפקדו אותו לא מעט יחידים ומשפחות מרחבי העולם, וייצרו לו תזרים מזומנים נאה.
מקור לפעילות ציבורית
למרות אהבתה הרבה למקום, לא מתכננת מילר להישאר שם לאורך זמן. ברגע שהמיזם יעמוד על רגליו (עוד כשנה להערכתה), היא מתכננת להעביר את ניהולו לידיה של חברה טובה ("היא עוד לא יודעת מזה") ולשוב עם בעלה ובתה לקהילה שאליה היא משתייכת בחוקוק.
"יש הרבה מה לעשות בהודו", היא אומרת, "אבל המקום הזה לא שלי. מרכז חיי ופעילותי הם בישראל".
לא סתם היא רוצה לשוב ארצה. לנגד עיניה של מילר עומדת מטרה ברורה - לשנות ולהשפיע, ולשם כך היא מתכננת להשתלב בעתיד בפעילות ציבורית ופוליטית בישראל. מיזם כפר הנופש בהודו משתלב גם הוא בתוכנית הגדולה. "ווייט ווטר ריזורט אמור להיות מקור ההכנסה שלנו", היא אומרת בפשטות. "הוא יאפשר לי לקחת חלק בפעילות ציבורית מבלי לדאוג כיצד אוכל לשלם חשבונות בסוף החודש. כשאהיה שקטה כלכלית, וכשמאיה תגדל קצת, אצא לדרך".
כיצד ואיפה בדיוק תשתלב בפוליטיקה הישראלית היא עדיין לא יודעת, אבל היא מאמינה שהמקום היחיד להשפיע הוא "המקום שבו מחולקת העוגה", קרי - כנסת ישראל.
לאחרונה הגיעה מילר מהודו לביקור קצר בישראל כדי להגשים חלום נוסף. לפני שיצאה להימלאיה, היתה מילר שותפה בחברת הידרוס, שמקימה בריכות שחייה טבעיות המטוהרות בעזרת מערכות סינון ביולוגיות. כמה בריכות פרטיות כבר הוקמו על ידי החברה בישראל, אך כשביקשו מילר ושותפותיה להקים בריכה ציבורית בחוקוק, נתקלו באיסור חד משמעי של משרד הבריאות, הדורש שימוש בכלור לטיהור הבריכה.
"זה מדהים", אומרת מילר, שהגיעה לישראל כדי להגיש את הבג"ץ השני בחייה כנגד גזירה ציבורית עתיקה. "אנחנו נותנים לילדים שלנו לשתות מים מינרליים ומאכילים אותם ירקות אורגניים, ובמקביל שולחים אותם לטבול בבריכת רעל. חיידקים נהפכים עמידים לכלור, כך שנדרשת רמת ריכוז שרק עולה ועולה. מדובר בחומר לא בריא, בלשון המעטה - חומר שכיום פשוט אין בו צורך".
ברחבי העולם, ובעיקר באירופה, קיימות כבר מאות בריכות שחייה ציבוריות המטוהרות בעזרת מערכות אקולוגיות. בישראל, אם בגלל החלטות היסטוריות, חוסר מחשבה או סתם חשש לקחת אחריות ציבורית, עדיין שומרים בתוקף על הסטנדרט המסורתי.
"בבג"ץ הזה הושקעו 150 אלף שקל", אומרת מילר. "לא כואב הלב על בזבוז הכסף, הזמן והאנרגיה רק כדי להכריח את משרד הבריאות לצעוד עם הזמן?". בינתיים בג"ץ נתן למשרד הבריאות 60 יום להגיש את תשובתו.
מה יהיה אם לא תזכו בבג"ץ "אליס מילר 2"?
"אני לא רואה סיבה להיכשל, ממש כמו שבבג"ץ הקודם לא העליתי בדעתי כישלון. אני מאמינה שבית המשפט יבטל גם הפעם תקנה שאבד עליה הכלח, ויאפשר לכולנו לשנות את החוויה המוכרת של דשדוש באמבטיית כלור לשחייה במי מעיין".
yazam@themarker.com
אליס מילר שוב מנסה לגעת בשמיים
מאת טלי חרותי-סובר
3.10.2010 / 7:06