>> אחת הבעיות שעלו וצפו בעוצמה אדירה במהלך המשבר הכלכלי האחרון היא בעיית הפיצוי והתגמולים לסחרנים (טריידרים) ומנהלים בבנקים ובמוסדות פיננסיים אחרים. אין ספק שהיקף הבונוסים ששולמו היה עצום: ב-2006 שילמו חמשת הבנקים להשקעות בארה"ב בונוסים לעובדים בסך כ-20 מיליארד דולר. הבעיה אינה בהכרח בהיקף הבונוסים אלא בקריטריונים לחלוקתם. למען הסר ספק, חשוב לציין שחלק מהבונוסים, המכונים מראש "בונוסים מובטחים" הם חלק אינטגרלי מחבילת השכר של העובד ואינם תלויים בהישגיו האישיים. עם זאת, חלק הארי מהבונוסים אמורים להיות תלוי יעדים. הבעיה הקשה, והביקורת הסוחפת, היא על כך שהבונוסים ניתנים על הישגים קצרי טווח ולא על ביצועים לטווח ארוך.
"סוציאליזם של ההפסד"
בעיה שנייה, ואולי חריפה יותר היא שהבונוסים אינם מתחשבים כלל, או אינם מתחשבים באופן סביר, בסיכון הכרוך בפעילות. כתוצאה מכך נוצרה מוטיבציה ללקיחת סיכונים בטווח הארוך, מכיוון שהגדלת הסיכון כרוכה לרוב עם הגדלת הרווח הצפוי. מכיוון שהפיצוי לעובד קשור בעיקר לרווח בפועל ואינו מעניש על הפסדים (פרט להפסד הבונוס), נוצר תמריץ מצד העובדים להיכנס לפעילויות עם חשיפה גדולה יותר לסיכונים ולסיכוי לרווח גדול יותר. ברמה מערכתית, כלומר של מערכת הבנקאות, התופעה של בונוסים גבוהים לעובדים בתקופות של שוק עולה, ותמיכה ציבורית בבנקים בתנאים של שוק משברי, הביאה לביקורות גורפות. שיטה קלוקלת זו כונתה "קפיטליזם של הרווח וסוציאליזם של ההפסד". בעוד שהבנקים שילמו בונוסים עצומים ב-2005-2007 הרי שההפסדים הגבוהים מהמחצית השנייה של 2007 ובמיוחד ב-2008 כוסו על ידי ציבור משלמי המסים באמצעות תוכניות אגרסיביות של האוצר האמריקאי והבנק המרכזי. אף מנהל לא נדרש להחזיר את הבונוסים, שבמקרים מסוימים הגיעו ליותר מ-100 מיליון דולר למנהל.
תוכניות הבונוסים נועדו לתמרץ עובדים מצטיינים להישאר בארגון על ידי יכולתם לשפר את התגמול מהמעביד. להערכתי, מעבר ללקיחת סיכונים מוגזמים, תוכניות הבונוס גם מעודדות מעבר מהיר בין חברות. זאת, עקב האופק הקצר של מדידת הביצועים. במקרים רבים, במיוחד במסחר בנגזרים ארוכי טווח (למשל אופציות על שערי ריבית), הסוחרים מקבלים בונוסים על נפח העסקות שנוצרו ולא על רווח, מכיוון שייקח זמן רב של המתנה למימוש הרווח, אם יהיה. העובד יכול ליהנות מבונוסים יפים בגין יצירת הפוזיציות, וטרם מימוש רווח או הפסד, לעבור למוסד מתחרה ולהתחיל מחזור חדש של עסקות.
באופן זה חוסך העובד את הסיכוי שייתפס עם "הפסד בידו", וכן מונע פגיעה אפשרית במוניטין. המעבר נעשה תחת ההילה של הישגים ביצירת פוזיציות, ועל כן יש סיכוי לשיפור תנאי הכניסה למוסד הפיננסי הקולט, מה שיתבטא בתנאי שכר טובים יותר.
השיטה הנוכחית כשלה והשאלה היא כיצד ניתן לפצות עובדים על ביצועיהם מבלי לעודד אותם לקחת סיכונים עודפים ומיותרים לארגון?
הדרך המוצעת היא לבסס את הבונוס על ביצועים רב-שנתיים שמותאמים לסיכון הכרוך בפעילות. לכל פעילות יש לקבוע מראש את הסיכון הכרוך בה ולבחור "מדד פיצוי" בגין אותו סיכון. בכל רבעון יש למדוד את ביצועי הסחרן מול אותו "מדד פיצוי" ולתגמל אותו באופן חלקי בלבד מהבונוס המוסכם, כאשר את יתרת הבונוס שלא שולמה מעבירים ל"מאגר" בגין אותו עובד.
בכל רבעון שבו ביצועי העובד הם מעל ל"מדד הפיצוי" והוא צובר בונוס חיובי, הבונוס מוכנס ל"מאגר" והעובד זכאי לאחוז מוסכם מהמאגר. ברבעון שבו הביצועים הם מתחת ל"מדד הפיצוי" הבונוס הוא למעשה שלילי ויורד מהסך הנמצא במאגר. עדיין העובד זכאי לשיעור המסוים ממה שנותר ב"מאגר" בהנחה שהוא חיובי.
לעובד ולמעביד יש כאן מרחב למשא ומתן על תנאי הבונוס, כולל שיעורו ברבעון שבו הביצועים הם מעל למדד המוסכם ושיעורו (שיכול להיות שונה) ברבעון שבו הביצועים שליליים. כמו כן ניתן להסכים על קצב יציאת הכספים מה"מאגר", למשל להסכים שבשנה הראשונה אין יציאה מה"מאגר", בשנה השנייה 30% יוצאים בכל רבעון, ובשנה השלישית 40% וכן הלאה. ניתן גם לקבוע מה ייעשה ביתרה שב"מאגר" אם העובד יעזוב מוקדם מהמוסכם את העבודה.
הנה דוגמה לכך: יוסי מנהל תיק אג"ח ממשלתיות שקליות עם משך חיים ממוצע (מח"מ) של שלוש שנים. נניח שתיק כזה צפוי לתת תשואה של 4% לשנה. משה מנהל תיק אג"ח קונצרניות בדירוג a (במח"מ שלוש שנים) שצפוי לתת תשואה שנתית של 8% לשנה (או 2% לרבעון).
אם ברבעון הראשון יוסי השיג תשואה של 2% על תיק של 100 מיליון דולר, הרי שהוא השיג תשואה עודפת של 1% או מיליון דולר. אם הוא זכאי לבונוס של 10% על רווחים עודפים הרי שלזכותו יש ב"מאגר" 100 אלף דולר. מתוך ה"מאגר" יוסי יכול למשוך 20% בכל רבעון בשנה הראשונה, או 20 אלף ברבעון הראשון, כך שבמאגר נשארו 80 אלף דולר.
אם ברבעון השני יוסי השיג רק 0.5% תשואה, הרי שהוא מתחת למדד הצפוי. אם ה"בונוס" הוא סימטרי בעלייה ובירידה, כלומר 10%, הרי שיוסי ייקנס ב-50 אלף דולר שיירדו מה"מאגר", ובמקום 80 אלף דולר יישארו בו בסוף הרבעון השני רק 30 אלף דולר, מהם יוסי זכאי ל-20% כלומר ל-6,000 דולר וב"מאגר" יישאר סך של 24 אלף דולר. וכך יתגלגל הסיפור מרבעון לרבעון.
למעשה, יצרנו כאן מעין פיצוי בגין ממוצע רב שנתי כשהפסדים מובאים בחשבון, וכן מובא בחשבון הפיצוי המוסכם בגין הסיכון הכרוך בפעילות. על רווחים עודפים מקבלים בונוס חיובי, ועל הפסדים נקנסים בהורדת סך הבונוס הרב שנתי שלו זכאי העובד.
במקביל משה ניהל תיק של 100 מיליון דולר של אג"ח קונצרניות. ברבעון הראשון התיק הרוויח 3 מיליון דולר (3%) בעוד שהתחזית היתה ל-2 מיליון דולר (2%). גם למשה יש רווח עודף של מיליון שעליו הוא זכאי לבונוס של 10% כלומר 100 אלף דולר. מסכום זה הוא יקבל לאלתר 20% או 20 אלף דולר.
אם ברבעון השני התיק הרוויח מיליון דולר (1%), הרי שמשה פיגר במיליון דולר מול התחזית והוא נקנס ב-100 אלף דולר (10% מהפער). עתה המאגר של משה הוא שלילי בסך 20 אלף דולר ומשה לא יקבל בונוס ברבעון השני. ברבעון השלישי הוא חייב להרוויח על התיק לפחות 2.2 מיליון דולר כך שהרווח העודף הוא לפחות 200 אלף דולר, והבונוס שלו הוא זכאי הוא לפחות 20 אלף דולר, כדי שה"מאגר" יעבור להיות חיובי. כשה"מאגר" שלילי הסחרן לא זכאי לבונוס, וניתן לשלם רק כשה"מאגר" חיובי.
כמובן שיהיו מצבים שבהם קשה ליישם את השיטה ולקבוע את הפרמטרים. הבעיה מסובכת יותר עבור מנהלים שתחתם מתבצעת פעילות רבה עם פרופילי סיכון מגוונים. ואולם ניתן להגיע להבנה ולהסכמה לגבי היעדים הסבירים בהינתן מרכיבי הסיכון הרלוונטיים ולקבוע מנגנון דומה לזה שמוצע כאן.
-
הכותב הוא דקאן ביה"ס למינהל עסקים באוניברסיטה העברית ויו"ר סיגמא בית השקעות
-
הסוגיה: כיצד ניתן לייצר מערכת תגמול שתביא בחשבון סיכון מול ביצוע רב שנתי?
הפתרון: לבסס את הבונוס על ביצועים רב שנתיים שמותאמים לסיכון הכרוך בפעילות
הדרך הנכונה: לקבוע מראש את הסיכון הכרוך בפעילות ולבחור "מדד פיצוי" בגינו, למדוד רבעונית את ביצועי הסחרן מול אותו "מדד פיצוי" ולתגמל באופן חלקי מהבונוס המוסכם, כשאת יתרת הבונוס מעבירים ל"מאגר" שיגדל או יקטן בגין ביצועי הרבעון הבא
התגמול החדש: קופת בונוסים
דן גלאי
3.10.2010 / 8:01