המחוזי: משקיע מוסדי שנגרם לו נזק אישי של מליוני שקלים יכול להגיש תביעה ייצוגית בניירות ערך

בית המשפט המחוזי בפתח תקוה קבע כי אין לשלול ממשקיע מוסדי את האפשרות להגיש תביעה ייצוגית שנושאה ניירות ערך, גם הוא יכול היה להגיש תביעה אישית בסכום גבוה.



במאי 2009 הגישו הראל ניהול קרנות, שבניהול סמי בבקוב, ואשר ספיר, פעיל בשוק ההון, תביעה ייצוגית נגד חברת הנדל"ן הציבורית לנדמארק, בעל השליטה נמרוד טבי, ונגד החתמים שסייעו לה להגיע להנפקה: איפקס חיתום, אנליסט חיתום, אלטשולר שחם חיתום ועוד. אומדן סכום התביעה היה 194 מיליון שקל. עילת התביעה היתה כי לנדמארק גייסה כספים באמצעות תשקיף שכלל פרטים מטעים. לפי התביעה, התשקיף שפירסמה לנדמארק במסגרת ההנפקה הטעה את המשקיעים בכך שכלל פרטים מטעים ביחס לטיב ושווי מקרקעין של החברה בארה"ב.



לנדמארק והחתמים ביקשו לדחות את התביעה על הסף, בטענה כי הליך של תביעה ייצוגית מיועד רק למקרים בהם תביעה אישית אינה מעשית או יעילה בשל הסכומים הקטנים שיכול לתבוע כל נפגע בודד. במקרה זה, נטען, סכום התביעה האישי של הראל עומד על 1.8 מיליון שקל, ובפועל הוא אף גבוה מ-15 מיליון שקל ובוודאי מצדיק הגשת תביעה אזרחית רגילה. הראל טענה מצידה כי אין ממש בטענה כאילו לא ניתן לעשות שימוש בהליך של תביעה ייצוגית כאשר סכום התביעה האישית של התובע גבוה. לטענתה, יחידים שניזוקו משמעותית מהטעיה בתשקיף עשויים לא להגיש תביעות אישיות, שכן מדובר בתביעה מורכבת נגד גופים רבי עוצמה, הכרוכה בהשקעת משאבים רבים.



השופט גרוסקופף קיבל את עמדת הראל. הוא קבע כי אמנם המקרה הקלאסי המצדיק שימוש במכשיר התביעה הייצוגית הוא זה בו הפגיעה מפוזרת על פני מספר רב של נפגעים באופן שלאיש מהם אין אינטרס מספיק על מנת להגיש תביעה אישית. הוא ציין כי "חברת הראל איננה לא 'האזרח הקטן' ולא 'המשקיע הקטן'. הנזק שנגרם להם איננו מצדיק ניהול תביעה 'רגילה'. מדובר במשקיע מוסדי, אשר הנזק לו הוא טוען נאמן במיליוני שקלים". למרות זאת, קבע גרוסקופף, "הן כעניין של דין רצוי והן כעניין של דין מצוי, יתכנו מצבים בהם יש להכיר בתובענה כייצוגית גם לבקשתו של מי שנגרמו לו פגיעה משמעותית. כך במקרה הכללי, וכף אף ביתר שאת כאשר עסקינן בבקשה של משקיע מוסדי להכרה בתובענה בניירות ערך כתובענה ייצוגית".



מבחינת שיקולי מדיניות, קבע השופט כי גם במקרה שבו סכום הזכייה של חלק מהתובעים הוא משמעותי, עלול להיווצר מצב של אכיפה חסרה, לדוגמא כאשר ההסתברות לזכייה בשים לב לעלויות התביעה, אינה גבוהה מספיק. למשל, הסביר, אם עלות ניהול ההתדיינות המשפטית היא מיליון שקל לצד, וסיכויי הזכייה הם 50%, אין כדאיות כלכלית לנהלה מבחינת התובעים, אף אם היא על 1.8 מיליון שקל. או במקרה בו רק למשקיעים המוסדיים משתלם להגיש תביעות אישיות, עלול להיווצר מצב בו משקיעים קטנים לא יפוצו על נזקיהם, "והאינטרס החברתי, הן בהרתעה והן בפיצוי נפגעים, ימצא חסר". לאור זאת, קבע, כאשר מדובר בבקשה להכיר בתביעה ייצוגית בניירות ערך, יש מקום לאפשר למשקיעים מוסדיים להגיש תובענות ייצוגיות במקרים מתאימים, ויתכן שאף ראוי לעודד מגמה זו ברוח הגישה המקובלת בארה"ב".



השופט דחה את הטענה כי כאשר יש אפשרות להגיש תביעה אישית, לעולם ההליך האינדיבידואלי יהיה יעיל והוגן יותר מתביעה יצוגית. "יתכנו מצבים בהם גם כשהגשת תובענה אינדיווידואלית הוא פתרון אפשרי ומעשי, עדיין יהיו לניהולה של תובענה יצוגית יתרונות, וזאת הן בישוב המחלוקת הפרטית והן ביישוב המחלוקת הקבוצתית". לפיכך דחה השופט את הבקשה לדחות את התביעה על הסף וחייב את לנדמארק לשלם לתובעים הוצאות בסך 30 אלף שקל.



(ת"צ 14144-05-09)