מצבם של העניים בעולם השתפר - בזכות עצמם

>> על אף גילה, ג'יאם, סבתא בת 70 מאינדונזיה, מתעוררת עם שחר כדי לבשל ולאסוף עצים להסקה עבור ביתה הרעוע. נכדה בן השלוש סובל מתת-תזונה. אף אחד במשפחתה לא סיים בית ספר יסודי. בביתה אין חשמל ובית השימוש הוא בור באדמה. המשפחה שותה מים עכורים. כשחוקרים מאוניברסיטת אוקספורד שאלו אותה מהי איכות חיים לדעתה, אמרה ג'יאם, "אני לא יכולה לדמיין לעצמי מהי המשמעות של איכות חיים".



סוג המחסור שג'יאם מתארת נפוץ מאוד. לפי נתוני האו"ם, ב-2008 היו רבע מהילדים בעולם המתפתח במצב של תת-משקל, לשישית מהאנשים לא היתה גישה למי שתייה בטוחים וקצת פחות ממחצית השתמשו בבתי שימוש לא סניטריים, אם בכלל. ואולם, אף שהנתונים האלה מטרידים, שיעור האוכלוסייה הסובלת מתנאים אלה קטן בהרבה משהיה לפני שני עשורים. הנתונים האלה מצביעים על התקדמות עולמית לעמידה ביעדי המילניום (mdg, millenium development goals) - שורת יעדים שאומצו על ידי מנהיגי העולם באו"ם לפני כעשר שנים.





המנהיגים הקציבו לעצמם 15 שנה כדי להגיע ליעדים. שני שלישים מהזמן הזה כבר עברו. בחודש שעבר הם חזרו לאו"ם לפגישה נוספת. מעטים מהם ראו עוני מקרוב, כך שה-mdg גרמו להם לבלות שלושה ימים בדיונים על סוגיות שהם מעדיפים להתעלם מהן. זה גם סייע להטות את הדיון מההשקעה בפיתוח לכיוון ההישגים.



ואולם אף אחד לא הלך רחוק כמו מזכ"ל האו"ם, באן קי מון, שבאחרונה קרא ליעדים "אבן דרך בשיתוף הפעולה הבינלאומי" וסיוע "למאות מיליוני אנשים ברחבי העולם". התמודדות עם היעדים האלה היא, כמובן, חלק מעבודתו של באן. התקדמות מסוימת אכן נעשתה בחזיתות רבות (ראו תרשים), אך קשה לתת הרבה קרדיט לפרויקט עצמו.



סין התקדמה יותר מכולם



קחו, למשל, את היעד של הפחתת שיעור העוני ב-50% מ-1990 עד 2015. לפי נתוני הבנק העולמי, נכון ל-1990, 46% מאוכלוסיית העולם המתפתח היתה מתחת לקו העוני המקובל בעולם, עם הכנסה יומית של 1.25 דולרים ליום במונחי שוויון כוח קנייה (ppp). עד 2005 נפל השיעור הזה ל-27%, ולמרות ההאטה בהתקדמות בשנתיים האחרונות, הוא כנראה נמוך יותר כיום.



נראה שהורדת השיעור בחצי עד 2015 היא בת השגה, אך ה"ניצחון" הזה הושג בעיקר הודות לצניחת שיעור העוני בסין, מ-60% ב-1990 ל-16% ב-2005. היות שעניי סין והודו היוו יותר מ-62% מהאוכלוסיה הענייה בעולם ב-1990, השינויים בשיעור העוני הגלובלי תלויים במידה רבה במה שקורה בהן. לפיכך, יעד גלובלי הוא דרך גרועה למדי לתת לממשלות של מדינות קטנות יותר תמריצים לטפל בעוני.



קשה לעקוב אחר ההתקדמות בכל מדינה: 28 מהמדינות העניות בעולם דיווחו על שיעורי העוני רק בשנה אחת בין 1990 ל-2008, לפי נתונים שאספו חוקרים במרכז לפיתוח גלובלי, צוות חשיבה מוושינגטון הבירה. עובדה זאת הופכת את הניסיון לשפוט את ההתקדמות של מדינות אלה לניחוש.



לפי המכון לפיתוח עולמי בבריטניה 15 מדינות עניות כבר עומדות ביעד של הפחתת שיעור העוני בחצי. הפסימיסטים הנצחיים בכל הקשור לעתידה של אפריקה יופתעו אולי לשמוע שבעשר המדינות שבהן שיעור העוני ירד בקצב השנתי החד ביותר נכללות שש מדינות באפריקה: גמביה, מאלי, סנגל, אתיופיה, הרפובליקה של מרכז אפריקה וגינאה.



אם מתעלמים מהמחסור בנתונים, יש משהו מוזר בהצבת מטרות אחידות כמו "הפחתת תמותת הילדים בשני שלישים", שמשמעותה היא שחלק מהמדינות צריכות לעבוד קשה יותר מאחרות במטרה להימנע מסיווגן ככישלון.



מגבלות הכסף



ביעדי המילניום טמונות מלכודות נוספות. לעתים קרובות מדי, המטרות מסתכמות בחישוב כמה כסף נחוץ ואז הממשלות מקבלות נזיפה על כך שהן לא הוציאו מספיק. עם זאת, המדינות שהתקדמותן היתה הגדולה ביותר בצמצום העוני עשו זאת לא באמצעות קיצוץ ההוצאות הציבוריות, אלא באמצעות עידוד צמיחה מהירה יותר. סין היא הדוגמה הבולטת ביותר. המדינות שרשמו את ההתקדמות הגדולה ביותר באפריקה היו גם הן אלה שהצליחו להאיץ את הצמיחה. כפי שציינה שנטה דוורג'אן, הכלכלנית הראשית של הבנק העולמי לאפריקה, הצמיחה לא רק מייצרת יותר כסף עבור הוצאות רווחה, אלא גם מגדילה את הביקוש לחינוך למשל, וכך מסייעת לעמוד ביעדי פיתוח נוספים. למרות זאת, ביעדים שהותוו אין שום תזכורת לצמיחה כלכלית.



כמובן שהצמיחה לבדה לא יכולה לפתור את כל בעיות העוני, כפי שמעידים נתוני תת-התזונה המזעזעים בקרב ילדים בהודו. ברור גם כי אף שהכסף עוזר, האופן שבו מוציאים אותו חשוב ביותר. לעתים קרובות נשמעות טענות על כך שיש להוציא יותר כסף על חינוך יסודי. ואולם בעולם המתפתח, מורים עובדי ממשלה נעדרים פעמים רבות מבית הספר. שיעור ההיעדרות של מורים באזורים הכפריים בקניה הוא 20%, באוגנדה 27% ובאקוודור - 14%.



בעיה נוספת היא שהכסף המוקדש לשירותים שונים לא מגיע ליעדו במקרים רבים. מחקר מצא כי 70% מהכסף שהקצתה ממשלת אוגנדה לתרופות ולאספקה ב-2000 אבד בשל "דליפה". בגאנה, 80% מהכסף נגנב. מונטק אהלווליה ממועצת התכנון של הודו אמר ב-2009 שרק 16% מהמשאבים שהוקצו לעניים במסגרת תוכנית לסבסוד מזון, אכן הגיעו אליהם. יש להוציא כסף, אם כן, לא רק על הקמת בתי ספר נוספים או גיוס יותר מורים, אלא גם כדי לגרום להם לעשות את מה שהם מקבלים עבורו כסף, וכדי למנוע את היעלמותם של המשאבים בדרכם מהממשלה המרכזית ליעדם.



החדשות הטובות הן שבאמצעות ניסויים שנערכים על ידי ממשלות, ארגונים לא ממשלתיים, מכוני מחקר אקדמיים ומוסדות בינלאומיים, מתחילים גופים אלה להבין אילו שיטות עובדות. הבנק העולמי מקווה להביא את החידושים שנמצאו במדינות השונות לתשומת לבן של ממשלות אחרות, אם יוכל. כך, אם המאבק בעוני יצליח, ניתן יהיה לייחס את ההצלחה בעיקר לרעיונות אלה ולא ליעדים שהציבו הוועידות במימון האו"ם.