משרד האוצר אטום לניצולי השואה

>> באחד ממוספי החג האחרונים התפרסם סיפורו של אריה ליבוביץ', קשיש ניצול שואה בן 82, הנלחם במשך עשרות שנים לקבלת פיצויים מהמדינה באמצעות משרד האוצר.

קצרה היריעה מלתאר את הסחבת, התלאות ומסכת הלחצים והייסורים שהעביר משרד האוצר את ליבוביץ' במשך שנים רבות, עד שהסכים לפצותו בסכומים נמוכים בהרבה מן המגיע לו. מתברר כי אותו קשיש נפל בין הכיסאות משום שחסרו לו שבועיים בלבד כדי להיכלל בהסדר הפיצויים של ממשלת גרמניה. מה שהוא לא ציפה לו הוא שגם ממשלת ישראל לא תכיר בו כניצול שואה, למרות ששהה באושוויץ, איבד שם את משפחתו, עלה לבדו ארצה ונלחם במלחמות ישראל.



אם היה זה סיפורו של ליבוביץ' בלבד, היינו נדים כולנו בראשנו לעברו באמפתיה וממשיכים הלאה. אבל זהו לא הסיפור הראשון ולצערנו גם ולא האחרון שממנו ניתן לגזור את יחסה של ישראל לניצולי השואה. ידיעה נוספת בעניין סיפרה לנו כי ערב ראש השנה לא יקבלו ניצולי השואה שעלו לאחר 1953 את המענק המיוחד לחג, עקב קשיים ביורוקרטיים שאינם תלויים בהם כלל ועיקר. שוב, גם כאן, מעכב האוצר את התשלומים לניצולים, ערב החג, בגלל דבר שאין לקרוא לו בשם אחר מלבד אטימות לב. נתון נוסף הוא כי מתוך 850 אלף ניצולי שואה שעלו לישראל, רק 42 אלף קיבלו פיצויים ממשרד האוצר.



מצער לראות שהמדינה, המחויבת לאוכלוסיית הניצולים מתוקף קיומה ועל פי חוק, אינה פועלת למען ניצולי השואה שסבלם הרב בעבר בוודאי אינו מסייע לבריאותם הפיסית והנפשית כיום, בזקנתם. כיצד לבם של פקידי האוצר לא נקרע נוכח הסיפורים האלה? האם באמת לא יכולה ישראל לעשות את מעט החסד הנדרש ממנה, כדי להעניק לניצולי השואה קיום בכבוד לעת זקנתם?



על משרד האוצר לעשות בדק בית מקיף ומעמיק, לחקור ולדרוש ולאפשר לניצולי השואה - בכל האמצעים הדרושים לשם כך - רווחה כלכלית, טיפול רפואי נאות ואוזן קשבת, ויעלה הדבר כמה שיעלה. יש נושאים שבהם התירוץ הקבוע של משרד האוצר - "אין כסף" - פשוט לא יכול להתקבל.



הכותב הוא יו"ר איגוד נותני שירותי הסיעוד בישראל