במקום לדבר, למצוא פתרון לשחיתות

>> "תרבות התוכחה הפוליטית בישראל, המתמקדת בשיח השחיתות, יצאה משליטה", קובע פרופ' יוסי שיין בפתיחת ספרו "שפת השחיתות", עד כדי כך ש"התפשטות שפת השחיתות מטילה צל כבד על הזירה הפוליטית, שאמורה לעסוק בהכרעות מוסריות קשות".

במבוא לספר מסכם שיין את עיקר טענתו כי "הדגשת המאבק בשחיתות והפצתה של רטוריקה אגרסיבית, המגנה את ההתנהלות הפוליטית ומתארת את ישראל כישות המונהגת על ידי מושחתים, מחבלות קשות בדמוקרטיה הישראלית. שיח השחיתות... מזהם את האווירה הציבורית, מכרסם באמון הציבור כלפי כל המערכות במדינה, פוגע בגיוס כוחות איכותיים לתוך המערכת הפוליטית ושוחק את דימויה המוסרי של הדמוקרטיה הישראלית בשאר העולם".



המושג שחיתות פוליטית ושחיתות של מערכת ציבורית קשה למדי להגדרה - לבטח אם נחפש אחר הגדרה משפטית למושג זה. לכן, במידה מסוימת, שיח השחיתות בציבור אינו ממוקד, אלא עוסק בתחושה כללית המתבססת על כמה מישורים: מידע המתקבל באמצעות התקשורת כחשיפות נקודתיות של מקרי שחיתות, דו"חות מבקר המדינה, משפטים ופסקי דין ואמירות של אישים מהמערכת העסקית והפוליטית, אך יותר מכל היא מושפעת מרבבות אנשים הפוגשים יומיום באופן אישי את השלטון הישראלי ומוסדותיו ומפיצים את התרשמותם באינטרנט ובשיחות סלון.



שיח השחיתות הישראלי יושב על קרקע מוצקה ואין להרפות מנבחרי הציבור והביורוקרטיה אף לא לרגע אחד. רוב אזרחי המדינה מודעים לקושי להסתדר בנבכי המסדרונות בעירייה ובממשלה ללא עזרה מחבר, ללא מאכער ולעתים ללא תשלום כלשהו. רבים יודעים לספר כי אינך יכול להתקבל לתפקיד במוסדות ציבוריים רבים אם אין לך קשר למפלגה, לוועד העובדים או לראש הרשות או הארגון. ספקים רבים יכולים לספר כי באלפי מכרזים קטנים זוכים רק מקורבים ומכרזים רבים תפורים כדי למסרם למקורבים.



השחיתות השלטונית בישראל צומחת גם מהנתונים שמתקפים מדו"ח התחרותיות העולמי ל-2010-2011 של הבנק העולמי, שמצביע על כך כי ישראל ממוקמת במקום 34 בעולם ב"העדפה בקבלת החלטות של גורמי ממשלה"; במקום 53 ב"יעילות ממשלתית"; במקום 44 ב"בבזבוז משאבים ממשלתיים"; במקום 90 ב"שקיפות של עיצוב מדיניות ממשלתית"; ובמקום 57 ב"פשע מאורגן", הצומח בעיקר על גבה של שחיתות במשאבי המדינה. מאוסף הנתונים וניתוחם עולה כי גם אם לא ניתן להגדיר את הפוליטיקה הישראלית כמושחתת, עדיין יש לעשות הרבה כדי להגיע לרמת ניקיון סבירה של מניעת שחיתות.



פרופ' יחזקאל דרור קבע בספרו "היכולת למשול" כי "'שחיתות שורשית' של פוליטיקאים בכירים היא אחת הפתולוגיות הרציניות ביותר של המשילות העכשווית", כאשר הצעד הראשון ההכרחי כדי להילחם בתופעה הוא "להכיר בעובדה כי שחיתות שורשית של פוליטיקאים בכירים היא נושא קריטי". ההגדרה כי שחיתות שלטונית היא ניצול לרעה של משרה פוליטית לרווח אישי, אינה מספיקה בהכרח להגדרת התופעה. המדובר גם בפגיעה בנורמות של התהליך הדמוקרטי.



אי לכך, מן הראוי כי האקדמיה תעסוק בשורשי השחיתות ולא בשורשי שיח השחיתות, ותנסה לסייע לציבור למצוא כלים למלחמה בשחיתות.



הכותב הוא מנכ"ל להב - לשכת ארגוני העצמאים והעסקים