הבנקאית של דנקנר ונחמה אמרה להם לא

תשומת הלב התקשורתית בעניין ההצעה שקיבלה מנכ"ל בנק לאומי, גליה מאור, להתמנות למנכ"ל בנק הפועלים במקומו של עמירם סיון, הופנתה מן הסתם לכך שמדובר בשני המתחרים הגדולים של מערכת הבנקאות הישראלית; הפועלים ולאומי חולשים יחד על כ-65% משוק הבנקאות בישראל, ובפרמטרים מסוימים חלקם אף גדול יותר. מאור דחתה את הצעת בעלי השליטה בבנק הפועלים לחצות את הכביש ולהצטרף לבנק הגדול במדינה.



תגובת בנק לאומי בעניין זה היא: "גליה מאור ממשיכה להיות המנכ"ל הראשי של בנק לאומי ואין כל שינוי בתוכניותיה".



אם מתעלמים מהפיקנטריה במעבר אפשרי של מנכ"ל מגוף אחד למתחרהו הגדול, אפשר למצוא לא מעט סוגיות מעניינות העולות ממינוי כזה, ולמעשה אפילו מהצעת עבודה לא ממומשת.



אחת הסוגיות העיקריות, והיא זו שהרתיעה כנראה את גליה מאור מלקבל את ההצעה, היא כי שום תקופת צינון לא תשכיח ממנה את מה שהיא יודעת על בנק לאומי, ודאי שלא תקופת צינון קצרה של חצי שנה.



אחרי הכל, גליה מאור אינה מנהלת חטיבה או אגף בבנק, אלא המנכ"ל הראשי שלו, המובילה אותו בשבע השנים האחרונות: סיון הוא המנכ"ל הוותיק ביותר במערכת הבנקאית כיום, ולאחר פרישתו תהיה מאור למנכ"לית הכי ותיקה ובכירה במערכת.



המנהלים הבכירים במערכת הבנקאית מצוידים במידע רב על הנעשה בבנק המתחרה, הודות לדיווח הכספי המפורט במערכת, וכן מכיוון שמדובר במשק קטן, שבו כולם יודעים הכל על כולם. אבל כל בנק - ודאי ששני הגדולים - מחזיק במידע רגיש מאוד על לקוחות, על תוכניות עסקיות, שאינו שוזף את עיני המתחרים. מעבר של אדם המחזיק מידע כזה מבנק לבנק יחייב אותו במשמעת ברזל, כדי לא לנצל אותו בצורה זו או אחרת. לא בטוח שבני אנוש רגילים מצוידים במשמעת כזו.







חברי דירקטוריון בנק לאומי מודעים מן הסתם לסוגיות אלה, שכן הבנק הוא ספק המנהלים הראשי למערכת הבנקאית; לפני שנה עזב את תפקידו גיורא עופר, מנהל החטיבה המסחרית בבנק, כדי להתמנות למנכ"ל דיסקונט. עופר חויב בתקופת צינון של חצי שנה קודם שהתיישב בכסאו.



גם דוד גרנות, המשמש כיום מנכ"ל הבנק הבינלאומי, ושימש לפני כן מנכ"ל דיסקונט ומנכ"ל אגוד, היה בעבר מנהל חטיבת שוק ההון בבנק לאומי. ואם הולכים 11 שנה לאחור, הרי שגם שלמה פיוטרקובסקי, המשמש כיום יו"ר הבנק הבינלאומי, שימש משנה למנכ"ל לאומי קודם שעבר לבנק הבינלאומי.



עזיבת המנהלים האלה התפרשה כרצון של אותם אנשים להתקדם ולהתמודד עם אתגרים חדשים ונתפשה כלגיטימית; מאור יודעת היטב שאם היא היתה עוזבת את בנק לאומי, פרישתה היתה נתפשת בצורה שונה, הן משום שהיא עוברת לבנק שהוא היריב העיקרי של לאומי, והן משום שהיא המנכ"ל ולא עוד אחת מקבוצת מנהלים בדרג נמוך יותר. במערכת הבנקאות הישראלית לא זכורה חצייה כה קיצונית של הקווים בין שני המתחרים הגדולים.



גם לאחר דחיית ההצעה של בעלי השליטה בבנק הפועלים, נותרות כמה שאלות לגבי מערכות היחסים בין שני הבנקים. מאור הרי איננה רק המתחרה הגדולה של בנק הפועלים, אלא גם הבנקאית הראשית של בעלי השליטה בבנק.



בנק לאומי בראשות מאור הוא זה שהעניק למשפחת דנקנר הלוואה בסך 1.4 מיליארד שקל לצורך רכישת חלקם בבנק הפועלים. הבנק אף עומד בראש קונסורטיום הבנקים המממן את פעילותה של חברת פרטנר (כ-650 מיליון דולר), שעם בעלי השליטה בה נמנים יורוקום (מקבוצת אריסון השקעות) ומתב (מקבוצת דנקנר). ואם לא די בכך, לאומי הוא גם גדול המממנים של חברות הטלוויזיה בכבלים, ובהן מתב.



אבל זה לא הכל; בעלי השליטה בבנק הפועלים, קבוצת אריסון-דנקנר, חייבים על פי דרישת המפקח על הבנקים לצמצם את היקף האשראי לחברות בשליטתם או הקשורות אליהם. היקף החריגה של בעלי השליטה כיום מגיע לכ-2.9 מיליארד שקל. החריגה הזו עולה לבנק ממון רב, שכן היא מחייבת אותו לבצע הפרשות לחובות מסופקים. כדי להימנע מביצוע ההפרשות, נדרש הבנק להסיט חלק מהאשראי שנתן לבעלי השליטה לבנקים אחרים.



מאחר שמדובר בצרכים כבדים, אין הרבה בנקים היכולים לממן אותם, וכאן שוב נכנס לאומי לתמונה. אריסון השקעות וקבוצת דנקנר אמנם מופיעים בכובע אחד שלהם כבנקים ונלחמים בגליה מאור העומדת בראש הבנק המתחרה, אך הם מופיעים בכובע שני כלקוח מן המניין שיש לו צורכי אשראי, והוא מעוניין להשיגם בתנאים הטובים ביותר. המשמעות היא שללאומי יש השפעה גדולה על עסקיהם הפרטיים של בעלי השליטה בבנק הפועלים, וגם על יכולתם לפתח עסקים חדשים בעתיד.



אין כל ספק כי מאור, שהחליטה להישאר בבנק לאומי, תעשה הכל כדי להמשיך להתחרות במלוא העוצמה בבנק הפועלים כפי שהיה עד כה. אחרי הכל, הצלחתה בניהול בנק לאומי היא שהביאה לה את הצעת העבודה מהמתחרים. אבל כיצד תנהג מאור בטיפול בעסקיהם האישיים של משפחות דנקנר ואריסון?



שלמה נחמה, יו"ר הפועלים ומנכ"ל אריסון השקעות, הגיש למאור הצעה שיכולה למלכד אותה, במקרה של סירוב. האם הצעת העבודה הזו (שהיתה אמורה להיות נדיבה יותר מהסכם ההעסקה שלה בלאומי) תרחף בכל פעם שלאומי יתבקש לקבל החלטות בעניין עסקי אריסון ודנקנר? ימים יגידו.



מה שברור הוא שהמקרה הזה ממחיש שוב עד כמה המשק הישראלי קטן, ריכוזי, וגדוש בפוטנציאל לניגודי עניינים.