13 שתדלנים (לוביסטים), המייצגים את האינטרסים של חברות חיפושי הגז, נכחו לפני שבוע בחדר הישיבות של ועדת הכלכלה בדיון על ההצעות להעלות את תמלוגי הגז. ה-13 הם נציגים של לא פחות מחמישה משרדי לובינג שנשכרו בידי קבוצת דלק ושותפיה לקידוחי הגז, הפועלים בכנסת נגד העלאת התמלוגים.
את עיקר עבודת השכנוע בדיון עשה בעל העניין עצמו - בעל השליטה בקבוצת דלק, יצחק תשובה, שדיבר באריכות. תשובה הוא איש עסקים מנוסה, היודע היטב כיצד למכור את מרכולתו לשומעיו - יהיו אלו רוכשי דירות בפלאזה בניו יורק, משקיעים מוסדיים במניות דלק או ח"כים. על אף זאת, תשובה לא העז להגיע לישיבת ועדת הכלכלה בלי צבא של 13 לוביסטים ועוד שני יח"צנים שליוו אותו.
הפעילות של השתדלנים בכנסת היא לכאורה מימוש הדמוקרטיה - הזכות של כל אזרח להשמיע את דבריו בפני נבחריו, כדי לנסות לשכנע אותם לפעול למען עניין כלשהו. עם זאת, בפועל אין מדובר בזכות דמוקרטית, אלא בזכות אוליגרכית - אזרח מן השורה יתקשה להגיע אל נבחריו, ובוודאי שלא יהיו בידיו האמצעים הדרושים כדי לשכור שירותיהם של משכנעים מקצועיים, קרי השתדלנים. הזכות הזאת שמורה רק לעשירים ולחזקים, מה שהופך בהכרח את יכולת ההשפעה והשכנוע של העשירים לגדולה הרבה יותר מזו של הציבור.
למעשה, פרופ' אלחנן הלפמן, אחד מחשובי הכלכלנים בישראל ובעולם, אפילו ניסח מודל כלכלי שמציג זאת: הלפמן דיבר על רפורמות ציבוריות חשובות שלעולם לא יזכו לקבל את אישור הפרלמנט הדמוקרטי. הסיבה לכך היא שאת התועלת מהרפורמות האלה מפיק הציבור כולו, וכל אחד מהציבור נהנה מהרפורמה מעט. לעומת זאת, קבוצת הנפגעים מהרפורמה היא קטנה ומצומצמת - חברות חיפושי הגז, עובדי חברת החשמל ובעלי חברות הסלולר - והנזק שסופג כל חבר בקבוצה הקטנה הוא כבד מאוד. לכן, לנפגעים יהיה אינטרס לשלם כסף רב ולשכור לעצמם לוביסטים כדי לחסום את הרפורמה בפרלמנט. לציבור לא תהיה כדאיות לשכור לוביסיטים, ולכן הוא ייוותר ללא מי שייצג אותו בפני הפרלמנט.
לכן, בניגוד גמור לרושם, פעילות הלוביסטים בפרלמנטים בעולם אינה מכשיר לקידום הדמוקרטיה, אלא מכשיר לקידום האינטרסים של קבוצות מיעוט חזקות ועשירות בתוך הדמוקרטיה. זה עשוי אולי להסביר מדוע בכל הפרלמנטים בעולם ההגבלות הקיימות על לוביסטים הן מועטות בלבד. בישראל, למשל, קיים חוק של גדעון סער ושלי יחימוביץ' מ-2008, שחייב את הלוביסטים להזדהות כלוביסיטים, ולתת גילוי נאות לגבי הלקוח שבשמו הם פועלים. גם המעט הזה קיבל בקושי רב את אישור הכנסת.
"תלות לא בריאה"
המציאות בשטח מוכיחה כי המעט לא הועיל הרבה. ח"כים מספרים על דיונים מעמיקים שנערכים בוועדות, בדרך כלל בנוכחות מצומצמת של כמה ח"כים רציניים. ברגע שהדיון מבשיל לכדי החלטה והצבעה, נכנסים לפתע בבהילות 4-5 ח"כים שכלל לא נכחו בדיון ושמאחוריהם מציץ ראשו של הלוביסט התורן, וממהרים להטות את הכף בהצבעה לכיוון אחר.
אין כל פסול בכך שגם לחזקים והעשירים תהיה זכות להשמיע את קולם ולנסות לשכנע את הח"כים. עבודת השכנוע שעשה תשובה היא לגיטימית וחשובה. אלא שתשובה מגיע לכנסת רק אחת לכמה שנים, כאשר עולה הצעת החלטת הנוגעת ישירות לעסקיו. לעומת זאת, הלוביסטים שאת שירותיהם הוא שוכר נמצאים בכנסת כל הזמן, ונמצאים במגע שוטף עם הח"כים בעניינים רבים ושונים. הם מתפקדים כחרב להשכיר ומציעים את שירותי השכנוע שלהם לכל המרבה במחיר. בדרך הם מטפחים מערכות יחסים קבועות עם הח"כים, דבר המקל עליהם את מלאכת השכנוע.
"נוצרת תלות לא בריאה בין ח"כים לבין הלוביסיטים", מלין על כך אחד מהח"כים, "וזה אפילו לא כרוך בעבירה על החוק. מספיק שלוביסט מבטיח לח"כ לדאוג לו לסיקור בעיתון אם הוא יצביע בכיוון מסוים, כדי שהח"כ ירגיש מחויב לאותו לוביסט - וכלל לא חשוב מה הוא הנושא שהלוביסט מנסה לקדם".
על אף השאלות הכבדות, ברור כי לא ניתן לאסור על פעילות הלוביסיטים בכנסת. לוביסיטים הם חלק בלתי נפרד מהפעילות של כל הפרלמנטים הדמוקרטיים בעולם. אבל כפי שמצביע פרופ' אבי בן בסט במחקר עשה עבור המכון הישראלי לדמוקרטיה, אפשר לנסות לנקוט פעולות נמרצות יותר כדי להגביל את פעילותם. בן בסט מציע לאמץ דרישה אמריקאית לחייב את הלוביסטים לחשוף כמה כסף הם מקבלים בעבור כל תיק שהם מייצגים - כדי שחברי הפרלמנט יידעו שממולם עומד לוביסט שמקבל, למשל, 100 אלף שקל בשביל לנסות לשכנעם.
הצעות נוספות הן למנוע מהלוביסטים זכויות יתר במשכן הכנסת, כמו כניסת חופשית לחדרי ראשי ועדות הכנסת, או הכשרת חדר עבודה ייחודי להם בתוך המשכן. הצעה אחרת היא לחייב את הח"כים לדווח על פגישותיהם עם לוביסיטים, לפני ההצבעה. הגבלות כאלה אולי לא ידירו את רגלי הלוביסיטים מהכנסת, אבל לפחות הן ישפרו מעט את המצב.