"יש מקום לחשבון נפש ולבחינה עצמית של שופטי בג"ץ"

>> שתי אוטוביוגרפיות של שופטי בית המשפט העליון בדימוס שפורסמו בחודשים האחרונים חושפות את דרכם יוצאת הדופן ואת תפישת עולמם של שני שופטים "אאוטסיידרים", שטיפסו במעלה ההיררכיה והגיעו לפסגה השיפוטית.



לפני כחמישה חודשים הוציאה מרים בן פורת, האשה הראשונה שהתמנתה לשופטת בבית המשפט העליון, את ספרה "מבעד לגלימה". חודשיים לאחר מכן ראה אור הספר "עד בוא השמש", שעוסק בסיפור חייו של השופט בדימוס צבי טל, שמילא את כיסא "השופט הדתי" בבית המשפט העליון.

סיפורם יכול להוות השראה גם כיום לכל סטודנט, עורך דין צעיר או שופט מתחיל ששואפים להתקדם בנתיב המשפטי ולהשפיע מבפנים על מערכת המשפט.



השופטת מרים בן פורת - אשה בעולם של גברים



בן פורת, 92, התמחתה במשרד עורכי הדין של יצחק אולשן, לימים הנשיא השני של בית המשפט העליון. עם סיום ההתמחות, היא מספרת, לא קיבלה מיד את רישיון עריכת הדין, שכן "לא היה לי את סכום הכסף שהייתי אמורה לשלם במעמד זה".



כמה שנים לאחר שסיימה את לימודי המשפטים, בהיותה בת 30, התדפקה על דלתו של ראש מחלקת החקיקה במשרד המשפטים, חיים כהן, מי שהיה בהמשך שופט מוערך בבית המשפט העליון. בספרה חושפת בן פורת איך החשש שלה באותם ימים - ימי קום המדינה - מעבודה כאשה כמעט בודדה במערכת המשפט, השפיע על בחירתה במסלול משפטי. "עקב מיעוטן של נשים בתחום המשפט באותם ימים, התחום נחשב עדיין לנחלתם של הגברים, עובדה שנתנה את אותותיה בחוסר ביטחון מסוים, שמא לא אדע להתמודד עם הטיעונים החריפים שיעלו עורכי הדין המנוסים במהלכו של משפט. לכן, העדפתי שולחן עבודה ואת חברתם של ספרים במחלקת החקיקה, על פני הופעה קבל עם ועדה בבית המשפט כנציגת המדינה".



תגובתו של כהן לפנייתה היתה: "שובי בעוד חודשיים". חודשיים לאחר מכן מונה כהן לפרקליט המדינה וכאשר שבה אליו בן פורת הוא צירף אותה לפרקליטות המדינה.



כיצד, אם כן, נהפכה בן פורת בסופו של דבר לתובעת בשורות המדינה? בן פורת מספרת כי עם תחילת עבודתה, העדיפה להתמקד בעבודה מינהלית כאמור. "והנה במפתיע, ביום שנראה לי מר ונמהר, הנחית עלי חיים כהן מהלומה שלא במהרה התאוששתי ממנה. הוא ציווה עלי שאופיע במשפט פלילי! הרגשתי מאוימת וניסיתי, באמצעות שליחים, לרכך את לבו כדי שיחזור בו... ברור שהכישלון היה מובטח מראש, כי הוא פעל אך לטובתי - שתאמה את צורכי המשרד - ולא היתה שום סיבה הגיונית שישנה את החלטתו. בלית ברירה נכנעתי למר גורלי, וזה בעצם מה שסלל את דרכי לעולם המשפט".



על השופט כהן כותבת בן פורת בספרה כי "הוא היה זה שהחדיר בנו את ההכרה שפרקליט לא נבחן במספר ההרשעות שהשיג, אלא ביעילות העזרה שהגיש לבית המשפט במהלכו של הדיון כדי להגיע לחקר האמת". בעידן שבו נוזפים שופטים בפרקליטים של המדינה על כך שהם אינם דוברים אמת בבית המשפט, דברים אלה אינם טריוויאליים כלל.



בן פורת מתארת בספרה כי במהלך דיון בבית המשפט העליון, בהיותה פרקליטה בשירות המדינה, ניגש אליה השופט המנוח יואל זוסמן וביקש ממנה שתתקשר אליו. היא תמהה במה העניין. מאחר שבדירתה לא היה טלפון היא הלכה למפעל קרח סמוך. "כאשר קלטתי שהשופט זוסמן שואל אותי אם אני מעוניינת בתפקיד של שופטת בית המשפט המחוזי, ייחסתי זאת תחילה לשיבושים בקו, או לרעש הנורא של המכונות, כי התקשיתי להאמין שההצעה נהפכת למציאות. כמובן שהסכמתי". היא מונתה לשופטת מחוזית ב-1958.



ב-1961, שמונה שנים לאחר שהתמנתה לשופטת בבית המשפט המחוזי, מונתה בן פורת לשופטת במינוי זמני לבית המשפט העליון. שר המשפטים דאז, חיים צדוק, ששאף לקדמה אמר לה כי "השופטים אינם בטוחים שיהיה קל לעבוד איתך כצוות". בן פורת כותבת כי העיכוב במינויה של אשה לשופטת בבית המשפט העליון נבע מסיבה פרוזאית מאוד: "בבניין הרוסים המיושן, שבו שכן בית המשפט העליון, נמצא רק חדר שירותים אחד, כך שנוכחותה של אשה היתה עשויה לגרום לשופטיו אי נוחות מסוימת".



גם בתקופתה העומס על בית המשפט היה רב, וכל השופטים ניסו להחיש את הקצב. בפתיחות מרשימה היא מזכירה מקרה שמציק לה עד היום. "מעשה שהיה כך היה: באותו זמן ישבנו בדין רק חלק מימי השבוע. בשאר הימים כתבנו פסקי דין ועיינו בתיקים תלויים ועומדים, לקראת הדיון בהם. והנה התחלף לי יום שני בשלישי, שהיה חופשי מדיון.



"נסעתי בניחותא למספרה, כדי לדאוג להופעה ראויה. ישבתי שם בשובה ונחת, שוחחתי עם הנוכחים במקום, חסרת כל דאגה. רק בשעות הצהריים נפל האסימון: הבנתי שטעיתי טעות ששוב איני מסוגלת לתקן. התנצלתי כמובן בפני חברי השופטים, שציפו לבואי... צר לי על בעלי הדין ועל עורכי הדין שחיכו לשווא, ועל עדים שאולי נאלצו לחזור כלעומת שבאו. בלית ברירה אתנחם קמעא בכך שהיתה זו מעידה בודדת".



בן פורת מתארת את האחריות הכבדה שהרגישה בעת כתיבת פסקי דין מורכבים. "הרגשתי את מלוא כובד האחריות, והעט רעד קצת. אחרי ככלות הכל, גם שופט הוא בשר ודם".



השופט צבי טל - סירב לשותפות בש. הורוביץ, הסכים למינוי למחוזי



השופט בדימוס צבי טל, 83, החל להתמחות במשרד ש. הורוביץ ב-1953 והמשיך לעבוד במשרד כשכיר. בתקופתו ייצג המשרד מוסדות כאוניברסיטה העברית, הסתדרות מדיציאנית הדסה, חברת חשמל ועוד. בספרו מספר טל כי העדיף לייצג לקוחות ציבוריים, בשל השיקול המוסרי. "שלא כלקוח פרטי, שהאינטרס שלו גובר, כאן יכולת שלא לקבל את עמדת הלקוח כשזו לא נראתה לך הוגנת", הוא כותב.



עד 1964, במשך עשר שנים, עבד טל כעורך דין שכיר במשרד. בגילוי לב הוא מספר על מה שלא למד לעשות כעורך דין: "המשרד בירושלים עסק מעט מאוד בייצוג בפני בית המשפט, ולא למדתי כלום בתחום זה, דבר שחסר לי מאוד בהמשך הדרך. דבר נוסף שלא למדתי הוא להעריך את שכר הטרחה המגיע".



משרד ש. הורוביץ של אז, מסתבר, אינו ש. הורוביץ של היום - אחד המשרדים המסחריים הגדולים בישראל. טל מספר כי כעורך דין במשרד באותן שנים הוא לא הרוויח הרבה. "המשכורת היתה בינונית - לא דלה מדי לעודד פרישה, אך גם לא טובה כדי שתספיק לכל צרכינו... וכך עם משכורתה של חנה (רעייתו) גמרנו את החודש".



טל מספר כי הוצע לו להיות שותף במשרד ש. הורוביץ אך הוא העדיף לוותר על ההצעה. הוא כותב כי "באותו זמן הוצעו תנאים דומים לאמנון גולדנברג והוא אכן הצטרף לשותפות, והוא וידידתי רות אורן היו עם הזמן לשותפים הראשיים של החברה הנכבדה הזאת".



גולדנברג, שנחשב עד היום לליטיגטור הטוב ביותר שהיה בישראל, היה אחד השותפים הראשונים במשרד ובמשך שנים רבות ניהל את משרד ש. הורוביץ. הוא נפטר ב-2005. טל מספר עליו כי "אמנון היה אמן בהופעותיו בבית המשפט. זכורני הופעתו בבית המשפט העליון בערעור הבנקים והבנקאים בפרשת ויסות המניות, שבו ישבתי גם אני. אדיב ליריביו, בקי בחומר מאין כמותו, נואם ומשכנע בחסד. אמנון יצר הווי של משפחה במשרד ומקצוענות לעילא".



לאחר שפרש מש. הורוביץ פתח טל משרד עצמאי ועסק בעיקר בחוזים. לדבריו "עסקתי מעט מאוד בהופעה בבתי המשפט, וחוששני שבזה לא עשיתי עבודה מעולה". הוא מספר כי התקשה להסתגל לשיטת חיוב הלקוח לפי שעת עבודה והתבייש לבקש מהם כסף, ולכן איחר בהגשת החשבון ללקוחות.



ב-1975, לאחר כמה שנים בהן עסק כעורך דין עצמאי, פנו אל טל מלשכת עורכי הדין בירושלים וביקשו את הסכמתו להתמנות כשופט מחוזי. "השבתי שעלי לחשוב בדבר, ובלבי אמרתי לשאול את אחד מגדולי הדור, הרבי מילובביץ'... החלטתי לעשות כל אשר יורני הרבי... מכיוון שדחקו לקבל ממני מענה דחוף, ניצלתי את קשריו של ידיד קרוב ששהה אז בניו יורק, וביקשתי שיביא את שאלתי אל הרבי... להפתעתי הגמורה, השיב לי ידידי בטלפון את תשובתו המותנית אך החיובית של הרבי".



התנאי, הוא כותב, היה התחזקות בקיום המצוות במישור האישי, או במלותיו של טל "קבלה על עצמו הוספת עניין בקיום משפטיו של ?השופט כל הארץ' בחייו הפרטיים. חשבתי למלא על ידי ייסוד שיעור בדף היומי".



טל עשה כמצוותו של הרבי, ולאחר כמה ימים, הוא מספר, טילפן אליו נשיא בית המשפט העליון יואל זוסמן ואמר לו "אדון טל, תצטרך לעשות דיאטה כדי שלא יאמרו שהשופטים נראים טוב ואינם צריכים העלאה במשכורת".



ב-1993, 18 שנה לאחר שמונה לשיפוט במחוזי, הוא זומן לנשיא בית המשפט העליון דאז, מאיר שמגר. הוא החל את עבודתו במינוי זמני לעליון וחבש את ספסל השופט הדתי במקומו של השופט מנחם אלון, שפרש בסמוך למינויו.



במבט ביקורתי, הוא מספר על הדרך שעבר בעבודתו השיפוטית. "בתחילת דרכי אפשר שנטיתי להאמין ולקבל דברים כפשוטם וכלשונם. כמו שאמר מבקר אחד: ?לטל לקח זמן עד שלמד להבחין בין סיפור שמוכרים לו ובין האמת'. אם נהגתי כך, לא מתוך תמימות יתרה נהגתי. שופט, ככל בשר ודם, עלול לטעות. יש שהוא טועה להחמיר, ויש שהוא טועה להקל. אם נגזר עלי לטעות, מוטב אטעה כבית הלל".



כשם שהוא ביקורתי כלפי עצמו, סבור טל כי "יש ויש מקום לחשבון נפש ולבחינה עצמית של שופטי בג"ץ, ואין לדחות כל ביקורת אפריורי".