פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      האנשים ששולטים בטריליון שקל של הציבור

      כשמדברים על הריכוזיות במשק הישראלי, מדברים בעיקר על הבעלות הצולבת של הטייקונים, השולטים בחברות ריאליות לצד גופים פיננסיים. מבט מעמיק על מצב המשק והפוטנציאל הטמון בו לניגוד עניינים

      באחד מימי חמישי של אוגוסט 2010 הוציאה חברת אי.די.בי הודעה דרמטית: הקבוצה תשקיע 250 מיליון דולר בקרן ענקית בהיקף של מיליארד דולר שמוקמת בחו"ל. אנשי יחסי הציבור של החברה זימנו בבהילות כמה עיתונאים למשרדי אי.די.בי במגדלי עזריאלי. בחדר נכחו בעל השליטה בקבוצה נוחי דנקנר, יו"ר כור (שאמורה להשקיע חלק מהכסף) ליאור חנס, מנכ"ל אי.די.בי חיים גבריאלי, ורועי מלצר, עיתונאי לשעבר שמשמש כיום אנליסט בקבוצה.

      הרביעיה הסבירה לעיתונאים באדיבות ובאריכות שמדובר בשיתוף פעולה ראשון מסוגו עם משקיעים חשובים מסעודיה וקטאר, שהקרן תשקיע בשווקים המתעוררים, באמריקה הלטינית, במזרח הרחוק ואפילו באפריקה, שהיא צפויה להניב תשואה מרשימה של 15%-20% בשנה, ושדנקנר עצמו ישמש נציגה של אי.די.בי בקרן.

      אתרי האינטרנט חגגו ובעיתונים פורסמו עמודים שלמים. אחד הפרשנים אף כתב שדנקנר מצא את הדרך לדלג מעל המכשולים הפוליטיים-מדיניים של ההנהגות באזור, ורמז שהוא קרוב להשגת שלום עולמי. ביום ראשון שלאחר מכן התראיין עידו דיסנצ'יק, יו"ר ועדת ההשקעות של כלל ביטוח ומי שאחראי על מדיניות ההשקעות של החברה, ושיבח את העסקה. בשמם של מיליוני עמיתי כלל ביטוח שעל חסכונותיהם הוא מופקד, אמר דיסנצ'יק: "אנחנו צריכים להודות לנוחי דנקנר שהביא לנו הזדמנות כזו".

      אלא שלמי שהתעניין בפרטים התברר שהתמונה קצת יותר מורכבת: מי שינהל את הקרן הוא בנק קרדיט סוויס השווייצי, שבו שותפה גם אי.די.בי. המשקיעים האחרים בקרן הם אותם שותפים שמחזיקים עם אי.די.בי בקרדיט סוויס וכן כמה ממנהלי הבנק. חצי מההשקעה של אי.די.בי, בסך 125 מיליון דולר, תגיע מכספי החברה הבת כלל ביטוח, מתוכם 92 מיליון דולר יגיעו מכספם של עמיתי החברה, המבוטחים בביטוחי מנהלים.

      ייתכן שאין כאן דבר שאינו כשורה, ושכולם ירוויחו המון. אבל ברור שהערבוב בין הבעלות של דנקנר באי.די.בי והאינטרסים שלו בקרדיט סוויס ובקשרים עסקיים בינלאומיים לבין השליטה שלו בכספי ציבור, ובמי שמנהל אותו, כלומר בדיסנצ'יק ידידו הטוב ובשאר מנהלי כלל ביטוח, אינו מבשר טובות לעמיתים - או לפחות מהווה פוטנציאל לצרות.

      דנקנר לא לבד

      מנהלי כלל ביטוח הם אנשים טובים ומקצועיים, וגם דנקנר הוא איש ראוי ובעל איכויות. אבל האם אפשר להיות רגועים שאותם מנהלי השקעות בדקו בצורה נקייה ואמיתית את הדיל שהניח לפניהם המעסיק שלהם? האם הם השוו חלופות, הטרידו אותו בשאלות קשות והתווכחו על גובה דמי הניהול?

      לא עמיתי כלל ביטוח, לא נציגיהם מנהלי ההשקעות וגם לא דיסנצ'יק עצמו ישבו באותו בוקר עליז בתדרוך לעיתונאים. האם הדבר מעיד על כך שהם גם לא ממש נכחו שם כשהיה צריך להיאבק על התנאים שיקבלו העמיתים? האם הם ראו לנגד עיניהם את החיוך של הבוס שלהם כאשר החליטו שההשקעה כדאית, או את החיוכים של העמיתים שאת האינטרס שלהם הם אמורים לייצג?

      דנקנר, כמובן, הוא רק דוגמה אחת לאיש עסקים שבמקביל לבעלות בקבוצת חברות גדולה שולט על מיליארדי שקלים מכספו של הציבור (במקרה של דנקנר, יותר מ-160 מיליארד שקל). גם יצחק תשובה, בעל השליטה בקבוצת דלק ובקבוצת אלעד, מחזיק במקביל שליטה בחברת הפניקס ובבית ההשקעות אקסלנס, שמנהלות יחד יותר מ-90 מיליארד שקל. בעבר העניקה הפניקס לחברת דלק נדל"ן הכושלת הלוואה מכספי העמיתים. האם היא היתה מעניקה לה את אותה הלוואה גם אם תשובה לא היה הבעלים של שתי החברות?

      בבעלות הצולבת על חברות פיננסיות וריאליות טמון פוטנציאל מסוכן, שמחריף לאור התחזקות נוספת של גופים גדולים והיחלשותם של הקטנים והבינוניים. לכל בעלי הבנקים בישראל יש גם עסקים גדולים אחרים. שרי אריסון, בעלת השליטה בבנק הפועלים, שולטת במקביל גם בחברת שיכון ובינוי ובקבוצת השקעות גדולה.

      למשפחת עופר, ששולטת בבנק מזרחי טפחות, קבוצת חברות בשווי עצום תחת החברה לישראל. בנוסף, יש לה עסקי נדל"ן גדולים: ליאורה עופר, בתו של יולי עופר, השתלטה באחרונה על קבוצת הקניונים של חברת בריטיש ישראל ועל קניון רמת אביב וסביונים, שהיו בבעלות קבוצת אפריקה של לב לבייב. המהלך הפך את חברת מליסרון שבניהולה לגורם בעל חשיבות עצומה בתחום הנדל"ן המסחרי, שיכול להשפיע על עסקיהן של עשרות רשתות שיווק קטנות ורשתות ביגוד והנעלה.

      מוזי ורטהיים, השותף של משפחת עופר בבנק מזרחי טפחות, שולט במקביל גם בחברה המרכזית למשקאות קלים (קוקה קולה) ובזכיינית ערוץ 2 קשת. צדיק בינו, בעל השליטה בקבוצת הבינלאומי, הכוללת גם את בנק אוצר החייל ובנק מסד, שולט גם בחברת פז. מת'יו ברונפמן שולט בבנק דיסקונט, ומחזיק במקביל ברשת איקאה ישראל. לברונפמן אחזקה גדולה נוספת ברשת שופרסל שבשליטתו של דנקנר.

      כל האנשים האלה שולטים בכספי ציבור בהיקף עצום של כמעט טריליון שקל. אמנם, מדובר בשליטה שנרכשה כדין, אך נראה שעדיף שלא תהיה מקבילה לניהול עסקים גדולים אחרים.

      ורמוס נשאר לבד

      באוגוסט 2009, שנה בדיוק לפני ההודעה על הקרן של אי.די.בי וקרדיט סוויס, הודיע לב לבייב כי לא יוכל לפרוע את חובותיה של אפריקה ישראל שבשליטתו. לבייב היה חייב לציבור מיליארדי שקלים, והיה חשש שחלק גדול מהחוב יירד לטימיון. מי שניהל אז את המאבק נגד לבייב והכריח אותו לשלם סכומים עליהם לא חלם היה בית ההשקעות פסגות, שנמצא בבעלות קרן יורק הזרה.

      רבים מהמנהלים בבתי ההשקעות שבבעלות אנשי עסקים מקומיים, שגם להם היתה אפריקה חייבת סכומים גדולים, העדיפו לוותר ללבייב, לשבת בצד וללעוג למנכ"ל פסגות רועי ורמוס על הקרב שניהל. מדוע מנהלים אלה העדיפו להימנע מהקרב שניהל ורמוס?

      נראה שהאירוע באפריקה ישראל היה שיאה של תופעה רחבה יותר, שרק התחדדה במשבר של 2008. ניגודי העניינים בשוק ההון נהפכו לבלתי נסבלים: נוצר מצב שבו בעל שליטה בחברה שעלולה לא לפרוע חובות שולט במקביל גם בחברת ביטוח, בית השקעות או בנק שמשמש גם כנושה של אותה החברה. כלומר, אותו אדם יכול להיות הנושה של עצמו ולהחליט על גורל כספי עמיתיו, כאשר יש לו אינטרס אישי גדול מאוד באותה החלטה.

      תופעה נוספת, חמורה מעט פחות, קשורה למצב שבו אנשים מאותם מעגלים חברתיים, שנפגשים באותם ארועים חברתיים, מוצאים את עצמם משני המתרס - אחד חייב ואחד נושה. במקרה זה עולה השאלה עד כמה יילחמו מנהלים בבתי השקעות ובחברות ביטוח בחברים של המעסיקים שלהם. פסגות היה גם הראשון שכמה חודשים מאוחר יותר, בנובמבר 2009, הלך צעד קדימה ותבע בפומבי לטפל בבעלות של אנשי העסקים הגדולים על הגופים המוסדיים.

      "ועדת בכר טיפלה בנושא של ניגודי העניינים בבנקים, וכיום אין שם בעיות של איטרסים מנוגדים", אמר ורמוס. "לעומת זאת, המשבר האחרון חשף את בעיות ניגודי האינטרסים של היצרנים - מנהלי הכסף של אנשים אחרים. יש לטפל בבעלות של אנשי העסקים הגדולים על הגופים המוסדיים.

      "לפני שנה הצגנו את העמדה שלנו ביחס לתאגידים ולבעלי השליטה שחייבים כסף לעמיתים", המשיך ורמוס. "חלק מבעלי השליטה לא אהבו את העמדה שלנו. כיום, שנה אחרי, אנו חושבים שיש עוד מה לעשות".

      ורמוס נתן ביטוי למאבק הכוחות שהתנהל אז בשוק ההון. בהצבעה שנערכה רק חודש וחצי אחר כך בנוגע לעסקת בעלי עניין שדנקנר ביקש להעביר באי.די.בי הצטיירה התמונה הבאה: מי שהתנגד לעסקה היו בתי השקעות עצמאיים, כמו פסגות ודש, ומי שתמך בה, בין היתר, היו מנהלי השקעות מקבוצת תשובה.

      לכן, כשפסגות ויחד אתו ורמוס נקלעו לחקירה קשה של רשות ני"ע בחשדות פליליים חמורים, היה קשה למצוא מי שיזילו דמעה: בית ההשקעות שלחם את מלחמתם של העמיתים נחלש ואינו יכול עוד לשאת את דגל המאבק.

      "גילוי עריות" פיננסי

      גם נגיד בנק ישראל לשעבר, דוד קליין, התייחס בנאום היסטורי ב-2003 לשוק ההון כמקום שבו מתרחש גילוי עריות, ואמר שיש לבצע ניתוח מסובך כדי להיפטר מכך.

      "האם המשפחה הפיננסית אינה מסתכנת בגילוי עריות, כאשר לא ברור מי ההורים ומי הילדים, מי אחיו של מי ומי נשוי למי?", אמר אז קליין. "האם חברת ביטוח יכולה להיות הסבתא של עצמה? האם קופת גמל יכולה להיות האמא של האמא שלה? האם שני בנקים יכולים להיות אחים כי יש להם אב אחד? האם קרן נאמנות יכולה להיות בת של בנק ובאותה שעה גם אחותו כי שתיהן אמהות של אותה חברת ביטוח?

      "מי ממנה את חברי הדירקטוריון של גוף פיננסי מסוים, את חברי ועדת השקעות ואת ההנהלה? מי שולט על תקציב הפירסום? מי מבצע את הקניות והמכירות של ניירות ערך בשוק? האם העמלות המושתות על הלקוחות משקפות מבנה תחרותי? האם יש קשר או תלות במאגרי המידע? לכמה גופים פיננסיים יש אותו רואה חשבון, והאם רואי החשבון מבצעים גם עבודות ייעוץ? ברור כי השיקול היציבותי מחייב אותנו לפעול כדי להקטין את הריכוזיות", אמר אז קליין.

      הנאום החזק שנשא קליין היה הבסיס להקמת ועדת בכר, שהובילה מהלך של הפרדת קופות הגמל וקרנות הנאמנות מהבנקים. חלק ממסקנות הוועדה עדיין לא יושמו, אך כיום כבר ברור שהוועדה טיפלה רק בחלק מ"גילויי העריות" עליהם עמד קליין.

      ועדת בכר לא היתה הראשונה שניסתה לטפל באותם "גילויי עריות" פיננסיים. קדמה לה ועדה בראשות דוד ברודט, אז מנכ"ל האוצר וכיום יו"ר בנק לאומי. הוועדה קבעה כי הקשר בין הבנק כמממן של חברות עסקיות לבין הבנק כבעלים של אותן החברות הוא הרסני, מכיוון שהבנק, שנמצא בניגודי אינטרסים מובנים, עלול לקבל החלטות לא ענייניות.

      ועדת ברודט חייבה את הבנקים למכור את השליטה בתאגידים ריאליים כמו כור, כלל, דלק, אפריקה ישראל, פועלים השקעות ומגדל. המלצה זו, שיושמה במלואה, היתה הבסיס ליצירת האימפריות העסקיות שאנחנו מכירים כיום - אלה של יצחק תשובה, נוחי דנקנר, לב לבייב ואחרים.

      ועדת ברודט עשתה רבע עבודה. ועדת בכר השלימה עוד רבע - ושתיהן יחד תרמו לא מעט לביזור מוקדי הכוח במשק וליצירת סביבה כלכלית בריאה ותחרותית יותר. אבל ההפרדה בין מי שעושה עסקים לבין מי שמממן אותם לא הושלמה. למעשה, מרבית הבנקים וחברות הביטוח בישראל נשלטים כיום על ידי אנשי עסקים שבבעלותם גם חברות ריאליות.

      השליטה בגוף מממן, כמו בנק, בית השקעות או חברת ביטוח, מעניקה לבעליו כוח רב: מידע על מתחרים, השפעה על ענפים שלמים, יכולת לממן עסקים שרוצים בטובתם וקשרי גומלין והדדיות עם גופים מממנים אחרים, שיכולים לסייע בפתרון מגבלות רגולטוריות.

      בעגת שוק ההון של שנות ה-80 קראו לתופעת העמיתים שנכונים לכל משימה שנוחה לבעל הבית "החיילים" - אלה שתמיד מתייצבים כאשר בעל הבית צריך אותם. הם ממלאים פקודות ולא שואלים שאלות. אבל עכשיו החיילים רוצים הביתה לאמא ואבא, להורים שידאגו רק להם - ולא לאינטרסים אחרים מלבדם.