מניה אחת - קול אחד

>> האם הציבור הרחב באמת מתעניין בנושא שמכונה "ריכוזיות"? לא בטוח. האם שרים וחברי כנסת שיגיעו להישגים בהגברת התחרותיות במשק יקבלו את תודת הציבור בפריימריז וביום הבחירות? גם לא ברור.



יש בעיה עם מונח כמו "ריכוזיות": הוא לא חד משמעי והוא לא מדבר אל הבטן. גם "תחרותיות" היא מלה מבלבלת, לפחות במישור הרגשי. כצרכן אתה רוצה משק תחרותי, אבל כבעל עסק וכאיש מקצוע - תחרות היא עניין מאיים.

לכן, עבור הקורא מבולבל או האדיש לכל העניין, הנה הסיפור האמיתי: הדיון על הריכוזיות והתחרותיות במשק הוא לא סוגיה של יעילות כלכלית, אלא של מהות. השאלה היא אם מדינת ישראל תהיה דמוקרטית, או שהיא תיהפך לנסיכות מימי הביניים שבה שני מעמדות: אצילים - ופועלים שעובדים אצלם. הגזמנו? הנה עשר שאלות ותשובות על הוועדה שאמורה לשנות את מפת השליטה במשק.



1. כיצד דמוקרטיה קשורה לריכוזיות?



גופי השלטון בירושלים כבר דנים מזה חודשים רבים בשאלה כיצד להגביר את התחרותיות במשק הישראלי, והם זיהו שני כשלים מרכזיים. הכשל הראשון הוא החשוב: ישנם אנשי עסקים ששולטים במאות חברות ושולטים בעקיפין במאות ובאלפי עובדים - מבלי להחזיק בבעלות עליהם.



זה קורה במבנים העסקיים המכונים "פירמידה", המאפשרים לטייקונים לשלוט בחברות - בעוד שהציבור הוא זה ששילם עליהן ומממן אותן. קחו חברה שבה הטייקון מחזיק בדיוק ב-50.1%, תוסיפו לה חברה בת שגם בה הוא שולט ב-50.1% - ותגלו שחלקו של הטייקון יורד ל-25% - כשכל שאר המניות בידי הציבור. עכשיו הוסיפו חברה נכדה, שוב בשליטה של 50.1%, ותגלו שחלקו של "בעל הבית" ירד ל-12.5%. אם תוסיפו חברה נינה - ויש מאות כאלה בישראל - תגלו שהטייקון מחזיק בה רק 6.3%, אבל הוא מחליט בה על הכל: הוא ממנה את הדירקטורים, את המנכ"ל, את ההנהלה, ואם ירצה - גם את המזכירה.



סלקום היא חברה נינה כזו: השליטה בסלקום נמצאת בידי דיסקונט השקעות, שבה שולטת אי.די.בי. פיתוח, שבה שולטת אי.די.בי. השקעות - שבה שולט, יחד עם אחרים, איש העסקים נוחי דנקנר. כשמחשבים את כמות המניות שדנקנר מחזיק בסלקום, מגלים שהמספר הוא 11% בלבד. ואצל מי כל שאר המניות? אצל הציבור, כמובן, באמצעות קופות הגמל, חברות הביטוח, קרנות הפנסיה, קרנות הנאמנות וכל מערך החיסכון בישראל.



בדיוק כמו בפוליטיקה לאומית, כך גם בעסקים: כדי שתהיה דמוקרטיה חייב להתקיים עיקרון פשוט אחד - כל מניה שווה קול אחד בבעלות. במקרה של אי.די.בי, בעל ההון שולט על מאזן כולל של כ-133 מיליארד שקל, באמצעות החזקת מניות בשווי של כ-1.2 מיליארד שקל, או פחות מ-1%.



במבני הפירמידה ובחברות האחזקה של משפחות הטייקונים עיקרון זה לא מתקיים, ולכן הם מצליחים, בעזרת סכומים נמוכים, לשלוט בעוד ועוד חברות, מנהלים, עובדים וצרכנים. אם לא עוצרים ומפרקים את השיטה, היא יכולה להמשיך לגדול עד שתשתלט על כל המשק.



התוצאה: 10, אולי 20 משפחות אצולה ששולטות במשק - בעוד שההשקעה והכסף הם של הציבור. המשפחות שולטות בהון, ובאמצעותו הן משפיעות על הפוליטיקאים, ודרכם על כל הציבור. המבנה הזה גם יוצר סיכון מוסרי: כדאי לבעל השליטה למצוא דרכים לחלוב את הציבור, שמממן אותו.



2. חוץ מטיעון הצדק המוסרי, הרי מדברים גם על נזק כלכלי שיוצרות הפירמידות. מהו?



פירמידה יוצרת רשימה כמעט אינסופית של בעיות וניגודי אינטרסים בין הטייקון לבין הציבור שמממן אותו. זהו מבנה שיוצר "ארוחת חינם" לבעל השליטה, כי המיעוט שולט בכסף של הרוב. חסרים בו האיזונים והבלמים שיש בכל קבוצת אנשים בעלי אינטרס שונה.



הכוח של הפירמידה מרתיע מתחרים, היא מכתיבה את המחירים בשווקים - והצרכנים נפגעים. פירמידות מדכאות יזמות ורעיונות חדשים, כי אלה מאיימים להתחרות בהן. לפירמידות כוח עצום בתקשורת, ודרכה גם על הציבור: הן שולטות בכלי התקשורת, ישירות, או בעקיפין, מתוקף היותן המפרסמות הגדולות במשק. וזו רק רשימה חלקית.



3. אבל רק רגע: אומרים לנו שכך זה גם בחו"ל, שגם במדינות דומות לשלנו יש מספר קטן של קבוצות עסקיות גדולות. הן לא דמוקרטיות?



אף אזרח בישראל לא רוצה להיות במצבו של אזרח מן השורה במדינות רבות באסיה או דרום אמריקה. ואילו במדינות באירופה המערבית, גם כאלה עם קבוצות עסקיות גדולות, יש תרבות שלא מאפשרת לבעלי עסקים לעשות ככל העולה על רוחם. הכלל צריך להיות: מניה אחת שווה קול אחד בשליטה. אם מוכרחים לחקות אחרים, המודל הנכון הוא השיטה האנגלו-סקסית, שם הגבילו לפני עשרות שנים את מבני הפירמידה. מי שמביא את ההשוואות הבינלאומיות הם נציגי הטייקונים, אשר מקבלים מאות אלפי דולרים עבור ייעוץ, כדי להעלות את הטיעונים הללו.



4. ב"נאום הריכוזיות" שלו, ראש הממשלה הזכיר גם את השליטה של אנשי עסקים בגופים פיננסיים. היכן נמצאת כאן הבעיה?



קבוצות עסקיות, הנשלטות על ידי משפחות, מחזיקות לפעמים גם גוף פיננסי גדול שמנהל כספים של הציבור, והן נמצאות בניגוד אינטרסים מובהק. גם לקברניטי הכלכלה ברור כיום שקבוצה עסקית שגם מנהלת חסכונות פנסיוניים של הציבור תתפתה לעשות בכספים הללו שימוש להרחבת עסקיה, ולא תמיד תוכל לראות את טובת ציבור החוסכים כמטרה העליונה.



כשאתה גם מנהל כסף של אחרים וגם מנהל את עסקיך שלך, נוצר לך יתרון בלתי סביר מול מתחרים, ומי שישלם את החשבון הוא הציבור. ב-1996 קבעה ועדה ממשלתית בראשות דוד ברודט, כיום יו"ר בנק לאומי, שיש לפצל מהבנקים את העסקים הלא-פיננסיים שלהם - וכך היה. אותה ועדה קבעה שיש צורך למצוא פתרונות גם למצב הפוך - עסקים ריאליים שמחזיקים בגופים פיננסיים - אך הנושא לא טופל עד היום.



5. מה צפוי לקרות בדיון אצל ראש הממשלה?



המפגש שמתוכנן להיום בלשכת ראש הממשלה הוא דיון מצומצם, ראשוני ופרוצדורלי. ראש הממשלה נתניהו, שפתח את המאבק בריכוזיות, יצטרך להחליט באיזו חלופה הוא מעוניין לפעול: ועדה ממשלתית בראשות מנכ"ל משרד ראש הממשלה, ועדה בראשות אנשי האוצר, או טיפול בנושא ללא ועדה כלל, כשכל עבודת המחקר והמטה יתקיימו במשרד האוצר. כמו תמיד בפוליטיקה, מתערבבים הרבה אגו ומשחקי כבוד, ויש גם רעיון למנות ועדה ממשלתית שבה יהיו שני יושבי ראש שווים בסמכויותיהם: מנכ"ל משרד ראש הממשלה אייל גבאי, ומנכ"ל משרד האוצר חיים שני.



שר האוצר יובל שטייניץ, שישתתף בדיון יחד עם ראשי המשרדים ויו"ר הרשות לניירות ערך זהר גושן, הוא המתנגד העיקרי לוועדה - הוא היה רוצה שהטיפול בריכוזיות יהיה חלק מהעבודה השוטפת של משרדו, ומשרדו בלבד.



6. ומה עדיף?



אין ספק: לוועדה ממשלתית רשמית, עם כתב מינוי מוגדר, לוחות זמנים ברורים וחובה להציג מסמך סיכום והמלצות, יהיה יותר משקל ציבורי ויותר מחויבות למשימה מכל חלופה אחרת. המחויבות הציבורית חשובה הפעם במיוחד, מאחר שבעלי הפירמידות צפויים להפעיל לחצים עצומים על מקבלי ההחלטות. לחברי הוועדה לא יהיה קל, ולכן יש חשיבות למבנה עבודה רשמי שיעניק להם גב ציבורי וימדר מהם את הלחצים של הטייקונים. בכל מקרה, אף אחד לא מבטיח שתתקבל היום החלטה כלשהי, אפילו לא על הטכניקה של הטיפול בסוגיה.



7. פוליטיקה, פוליטיקה. אם תקום ועדה, על אילו פתרונות אפשריים היא יכולה להמליץ?



יש לא מעט ניסיון עולמי בהגבלה של פירמידות וקבוצות שליטה, בעיקר בארה"ב ובבריטניה. בשנות ה-30 של המאה הקודמת שיכנע הנשיא רוזוולט את בית המחוקקים שקבוצות הפירמידה יצרו מונופולים, העלימו מסים וצברו יותר מדי כוח פוליטי. התגובה של הממשל היתה לגבות מס על העברת דיווידנדים בין החברות בתוך הפירמידה, להקל על פירוק הפירמידות ולהקשות על איחוד של מאזנים. זה עבד.



בשנות ה-50 - הוגבלו בנקים מלעסוק בתחומים אחרים. היו גם עוד הצעות שלא התקבלו, כמו זו של השופט העליון ברנדייס: לאסור על עסקות בעלי עניין כליל.



על הוועדה יהיה לבחור את הפתרונות המתאימים למציאות הישראלית, אבל הרעיון הכללי ברור: חברה צריכה להיות בשליטה של מי שמחזיק את המניות שלה, הלכה למעשה.



8. זה בנוגע לפירמידות. מה עם הקשר בין החברות הריאליות לחברות הפיננסיות?



צריך לנתק אותו. בחלק מהמקרים, למשל כאשר מדובר בחברת ביטוח או בית השקעות, זה לא קשה מדי: קוצבים פרק זמן שבו על הקבוצה העסקית למכור את השליטה בזרוע הפיננסית. זו החלטה שבסמכות משרד האוצר. מעט יותר מורכבת היא ההפרדה בין קבוצה עסקית לבין בנק, שכן מהלך כזה דורש שיתוף פעולה של בנק ישראל.



הפיקוח על הבנקים בבנק ישראל שמרן מאוד, זהיר מאוד, ומכביד מאוד על העברת שליטה במערכת הבנקאית. לכל צעד דרוש כמובן אישור של הממונה על ההגבלים העסקים, כדי לוודא שהנכסים שיימכרו לא יגיעו לידיהן של קבוצות או פירמידות אחרות - וייצרו בעיה חדשה.



9. המתנגדים לשינויים בסטטוס-קוו טוענים שהעבודה המופיעה בדו"ח בנק ישראל היא מ-1996-2000, ולכן מיושנת. מה המצב כיום?



המשק הישראלי עדיין ריכוזי מאוד. עבודה מסוף 2009 של חברת מידרוג מראה כי 16 קבוצות החזיקו ב-56% מהאג"ח החוץ-בנקאי המונפק. רק שבע קבוצות עסקיות החזיקו אז ב-45% מסך האג"ח הקונצרני בישראל, והנתונים לא השתנו הרבה מאז. המשמעות: רוב ניכר מאשראי שמעניק הציבור לעסקים הולך לכמה משפחות שאותן אפשר לספור בקלות באצבעות הידיים והרגליים.



המצב דומה גם באשראי הבנקאי: 27% ממנו ניתן לשש קבוצות עסקיות - והניתוח הוא של מרכז המחקר של הכנסת, מיוני השנה. צריך לזכור: הכסף שהבנקים נותנים לטייקונים הוא למעשה של הציבור, גם כי רוב מניות הבנקים מוחזקות בידי הציבור, וגם כי הכסף שניתן כאשראי הוא הכסף שהציבור מפקיד בחסכונות.



באותו דו"ח של הכנסת מצוין כי הטייקונים, האוליגרכים או המשפחות - לא חשוב איך מכנים אותם - שולטים ב-50% מענפי הבנקאות והביטוח בישראל. בסופו של דבר, הטייקונים שולטים ברוב הנכסים הנכסים הפיננסיים של הציבור, בין השאר כי הם מנהלים את הכספים שלו. זו הריכוזיות.



10. כמה זמן יכול להימשך תהליך הקטנת הריכוזיות?



זהו תהליך ארוך. כאשר תקום ועדה, היא תלמד את החומר ותדון בנושא חודשים ארוכים. לאחר פרסום ההמלצות היא תתבקש לקבל את אשורי הממשלה, הכנסת, בנק ישראל, האוצר והרשות לניירות ערך. לבסוף יוענק לטייקונים פרק זמן הולם להשלים את השינויים שיידרשו מהם.



זה יכול לקחת שלוש עד חמש שנים, אך התהליך יכול גם להיות מהיר: בוועדת בכר ציפו להשלים את תהליך הרפורמה בשוק ההון בתוך שמונה שנים, ובפועל הוא הושלם תוך פחות משנתיים. אבל בסוף התהליך, במקום עשר משפחות ששולטות בכל, יהיו בישראל 60, 80 או 100 קבוצות עסקיות קטנות יותר שיתרכזו בהתחרות זו בזו, במקום לעסוק בבניית אימפריות, הקפאת רגולציה, יצירת מונופולים ודיכוי התחרות.