מה משותף למבצע ההצלה של הכורים בצ'ילה ולמדינת ישראל? לכאורה אין כל דבר משותף. למעשה שתי המדינות, ישראל וצ'ילה, נמנות עם עשרות המדינות המסרבות לאשרר את האמנה הבינלאומית מס' 176 בדבר בטיחות ובריאות במכרות שפרסם ארגון העבודה הבינלאומי לפני 15 שנה.
ומדוע מדינות בהן הכרייה חשובה כל כך (ויש להזכיר שבישראל מועסקים אלפי עובדים בענף הכרייה, בין היתר, במפעלי ים המלח ובמכרה בתמנע שבערבה) לא מעוניינות לחתום, לאשרר ואף לחוקק חוקים ברוח האמנה הבינלאומית? התשובה היא פשוטה - אימוץ כללי האמנה יעלו כסף רב למעסיקים.
האמנה על עשרות סעיפיה מטילה אחריות למדינה ולמעסיקים לשמור על בריאותם וחייהם של העובדים ואף מעניקה תפקיד מרכזי לוועדי העובדים או לנציגויות העובדים באכיפת כללים אלה.
ומי רוצה במכרה "שלו" ועד עובדים שמדי יום מתריע על סכנות או הפועל נגד מחדלים בטיחותיים? בכלל, על פי נתוני ארגון העבודה הבינלאומי קיים קשר הדוק בין התארגנות עובדים לבין תאונות עבודה במכרות. בצ'ילה למשל, בין השנים 1973-1970, בתקופתו של הנשיא הסוציאליסטי סלבדור איינדה, נרשם המספר הנמוך ביותר בתאונות עבודה כולל מספר ההרוגים בתולדות המכרות. איינדה הלאים את המכרות והעניק סמכויות רחבות לוועדים, כולל בתחומי בריאות העובדים והבטיחות.
גם אצלנו יש הרוגים במכרות. ביוני 2008 נהרג מיכאל גלי, בן 28 מאשדוד, במכרה הנחושת שבתמנע לאחר שנפגע ממפולת סלעים במעבה האדמה. גלי, שעסק בעבודות בתוך המכרה, הנמצא כ-30 ק"מ צפונית לאילת, נקבר תחת מפולת סלעים שנגרמה מקריסת דופן המכרה. גלי חולץ, אך הרופאים בבית החולים נאלצו לקבוע את מותו. כעבור שנתיים, ביוני השנה, נהרג במכרות תמנע חיים ברמן, בן 32 מאילת. ברמן, שרבים הכירו אותו בשמו המקורי דייגו, עלה מארגנטינה ונהרג בעומק של מאה מטר כאשר התקרה התמוטטה עליו בשעה שנשלח לחבר כבל חשמל במנהרה שנחפרה.
"בטיחות לא מעניינת אותם"
תחקיר שערך המקומון האילתי "ערב ערב" לפני מספר חודשים, לאחר מותו של ברמן, העלה חשד לליקויי בטיחות חמורים בתמנע: תקרת המנהרות אינה מוחזקת כראוי, המאוורר שאמור היה לטהר את אוויר המכרה אינו פועל, המסכות שניתנות לעובדים אינן תקניות ועוד.
כמו כן, התברר בתחקיר כי משרד התמ"ת מודיע מראש להנהלת המכרה על ביקורי המפקחים. מומחה אף העיד בפני הכתב של המקומון: "עבדתי במכרות בכל רחבי העולם. אפילו באפריקה לא נתקלתי במכרה במצב בטיחותי כה ירוד".
אחד העובדים סיפר אז כי "רק בשבוע שעבר היו שלוש תאונות. היה בחור שנתפס בכבל חשמל ועף שלושים מטר. היה בחור שנתפס בכבל חשמל אחר וריסק את היד. היה בחור אחר שנפצע מפגיעת קרש ופונה לבית החולים. לפני חודש, הייתה התמוטטות ושלושה נפצעו. הם פונו לבית החולים". אל אותו העובד הצטרף כורה נוסף שהוסיף וציין כי האנשים לא בטוחים במכרה. "זאת סכנה יום-יומית", אמר, "המנטאליות של המקסיקנים שונה. הם לא מוכנים לשמוע. מבחינתם, הם יודעים הכל, וזהו. בכל פעם שמדברים איתם על ענייני בטיחות, הם עונים: 'זה לא חשוב'. אם אנחנו מסרבים לעשות משהו מטעמי בטיחות, הם אומרים בספרדית: 'אם אתה לא יכול, אתה מוזמן להתפטר'".
המכרה המופרט בתמנע הוא בבעלות של אחד התאגידים הגדולים של מקסיקו, "אלטוס אורנוס דה מקסיקו", השייך לבעל ההון אלונסו אנסירה - בשותפות עם בנקים מקומיים ואמריקאיים. אנסירה בילה שנים רבות בישראל, במהלכם הוא קיבל את המכרה וסובסידיות נאות מידי הממשלה, לאחר שנאלץ לברוח מארצו בגלל עבירות על חוקי המס. הוא שב למקסיקו בשנים האחרונות והמשיך לפעול כיו"ר מועצת המנהלים של התאגיד הענק. כאמור, המכרה בתמנע שבבעלות אנסירה הופרט, קיבל מעניקים נדיבים מאוד מצד המדינה ואין בו ועד עובדים.
אנסירה, בכלל לא אוהב ועדים. לפני מספר שבועות פתחו ראשי הוועדים במפעליו שבמקסיקו בשביתת רעב. ועדים אלה מייצגים כ-14 אלף עובדים המועסקים באתרים רבים. השלושה פתחו בשביתת רעב במחאה על פיטוריהם. "אנסירה מתנהג עם עובדיו כמו פשיסט", אמר אחד בשובתי הרעב בריאיון שהעניק לעיתון "חורנאדה" היוצא לאור בעיר מקסיקו. נדמה שהמרחק בין צ'ילה, מקסיקו וישראל קצר ממה שחושבים בכל הקשור לניצול עובדים.
* ד"ר אפרים דוידי, המכללה חברתית-כלכלית www.sea.org.il