>> לשפץ או לא? להחליף את הריצוף והקרמיקה או להישאר עם אותו ריצוף 30 שנה? רבים מאיתנו עונים בחיוב על השאלה הזו אחת לכמה שנים ומתחילים להזיז קירות. ואולם יש כאלה שעבורם אין בכלל שאלה - הם גרים באותו בית 30-40 שנה ולא מזיזים אבן ממקומה.
לישראלים יש חיבה עזה לשיפוצים. בכל שנה לקראת פסח וראש השנה מתמלאים העיתונים בעצות למשפץ המתחיל. סקר שערך מרכז הבנייה הישראלי בתחילת 2010 מצא שכרבע מהישראלים משפצים או שיפצו את ביתם בשנתיים האחרונות. מנתוני הסקר עולה ששוק השיפוצים מגלגל יותר מ-10 מיליארד שקל בשנה. לכן, בדרך כלל קשה לנו להאמין שיש אנשים שמסיבות שונות, חלקם מתוך בחירה מושכלת ומגובה באג'נדה, אינם עורכים שינויים בדירה שלהם כבר שנים.
מדובר בדירות בהן במשך 30 או 40 שנה לא הזיזו אף קיר, לא החליפו ארונות במטבח ואפילו לא התקינו מזגן. אתם מוזמנים לשמוע על שלושה בתים כאלו שבמובן מסוים הזמן קפא בהם והם לא השתנו כמעט בכלל בעשרות השנים שהדיירים הנוכחיים גרים בהם.
בתים אלו מראש לא היו חליפה בהתאמה אישית, שתוכננה מאפס לפי צרכיהם של הדיירים, אלא בתים ותיקים, אפשר אפילו לומר עתיקים עם מורשת, תרבות ובעיקר עם קירות בעובי מטר. שלושת הבתים האלו נפתחו לציבור הרחב בשבוע שעבר במסגרת פסטיבל "בתים מבפנים עם ניקול" שהתקיים בירושלים זו השנה השלישית.
כבוד לדיירים הקודמים
מיקום: רחוב זמנהוף, שכונת מחנה ישראל, ירושלים
דיירים: נגה ומשה עשת
הסיפור: את הבית קנו בני הזוג עשת בשנת 1976 מעמידר בדמי מפתח. הוא היה רכוש נטוש של ערבים, שלפני כן התגוררו בו שתי משפחות של פליטים מאירופה. בתחילה קנו את מחציתו. במחצית השנייה, מספרת נוגה, התגורר חנוך רומק, ניצול שואה, שהפך בישראל למומחה לשפת האספרנטו וכתב כמה מילונים וכתבי עת. בשלב מסוים עזב רומק את הבית כשהוא משאיר אחריו את רהיטיו.
עמידר אטמה את הפתחים ופעם בשנה הגיעה כדי לבדוק שאף אחד לא פלש לדירה. בשנת 1979 רכשו בני הזוג עשת את החצי השני של הבית מעמידר והורידו את הקיר שחילק את הבית. כיוון שבדירה הסמוכה היתה בעיית רטיבות במטבח התמודדו איתה השניים על ידי הגבהה של הרצפה ובנייה של קירות פנימיים מבודדים. ריצוף האבן נאסף ברחוב מתוך תפישה שאבן תהיה בעלת יכולת טובה להתמודד עם המים ובמטבח עצמו הניחו מרצפות שפורקו מאחד הבית הסמוכים.
הכניסה לבית של משפחת עשת היא ממרפסת עם ריצוף בטון מצויר. כשנכנסים לבית זוכים להצצה לסלון רחב ידיים עם תקרה גבוהה וקירות לבנים. מצדו האחד של הסלון, במקור חדר הדיוואן של הבית (חלל האירוח), נמצאים חדרי השינה, חדר עבודה וחדר רחצה קטן. מיטת השינה של ההורים נמצאת בגלריה שפתוחה לחדר העבודה ומנצלת את גובה התקרה (3.75 מטר). באחד מחדרי השינה של הילדים נמצאת רצפה מעוטרת מרשימה בגווני ירוק.
מצדו השני של הסלון נמצא המטבח שלא עבר שינוי משנות השמונים, חדר אמבטיה ופינת אוכל.
מה היית משנה? "עכשיו כשהילדים עזבו את הבית והצרכים שלנו השתנו אנחנו חושבים על שיפוץ", מעידה נגה, "זה יהיה נכון לשנות את המטבח למטבח גדול יותר וליצור חדרי אירוח למשפחה. אבל היו אנשים שחלמו פה חלומות וגידלו כאן ילדים וחשוב לי לתת מקום של כבוד למי שתיכנן ובנה".
נגה מאמינה כי ישנם בתים שאסור לגעת בהם ואם כבר נוגעים - אסור לחקות את הקיים אלא ליצור תוספת חדשה מחומרים חדשים שתיתן כבוד לקיים. לגבי השימור טוענת נגה בלהט כי "מדיניות השימור בירושלים היא פשע. העירייה לא מבינה שמדובר בנכסים תרבותיים של העיר והמדינה. אי השימור יוצר מצב שבו מוחקים את ההיסטוריה".
קירות בעובי מטר
מיקום: רחוב המערבים, שכונת מחנה ישראל, ירושלים
דיירים: דליה ודוד זומר יחד עם החתולים
הסיפור: את הדירה רכשה משפחת זומר לפני כ-40 שנה. לפני כן התגוררה בדירה משפחה ערבית נוצרית. במקור נבנה הבית על ידי יהודים שיצאו מחומות ירושלים בשנת 1868 ועזבו את הצפיפות והעוני של שכונת המוגרבים בעיר העתיקה. המיקום נבחר בזכות המים של בריכת ממילא.
כיוון שהבית תוכנן לדיירים מעוטי אמצעים, הוא נבנה ללא חדרי רחצה ושירותים. בשנות החמישים הפכו הדיירים חלק ממרפסת הכניסה לחדר רחצה. "הקשת של דלת הכניסה משמשת כיום את הכניסה לחדר השירותים. ממש חדר כבוד", צוחקת דליה.
לאחר העלייה במדרגות נכנסים לבית לתוך חדר רחב ידיים שממנו יוצאים לשאר החדרים. אחד משמש סלון, השני חדר שינה להורים ואחד שימש חדר שינה לילדים וכיום משמש חדר עבודה. החדר המרוחק ביותר מהכניסה הוא המטבח נמוך התקרה וצר המידות כיוון שמעליו נמצא חלל אחסון שנבנה כחלק מהתכנון המקורי.
כשנכנסו בני הזוג לבית הוא כבר היה מחובר לחשמל אבל דוד מספר שהם היו צריכים להכניס את החוטים לקירות. "הבית הזה נבנה כל כך מזמן שלא היה מלט. עובי הקירות הוא מטר. נכון שיש לזה יתרונות אבל אם רוצים לתקוע מסמר או שפוגעים באבן או שמפוררים את החול ששימש חומר מלט", מסבירה דליה.
בעיה נוספת שיוצרת הבנייה הישנה היא חדירה של מים. "היתה שנה שישנו באוהל בתוך חדר השינה משום שהיתה נזילה גדולה ונאלצנו להמתין עד הקיץ על מנת לתקן אותה", נזכר דויד.
הבית לא השתנה מאז שנקנה בסוף שנות השישים. "לא שינינו דבר ולא ראינו צורך לשנות. אנחנו אוהבים מאוד את המבנה המקורי ולא רוצים לפגוע בו", מסבירה דליה.
מה הייתם משנים? "בעבר רצינו מאוד לחבר את חדר הכניסה עם הסלון, אבל הרגשנו שבכך נפגע בקירות המעניינים וזה ידרוש מאיתנו לוותר על הנישות או הדלתות המרשימות", מספרת דליה.
אי הרצון לשנות את הדירה ואת המבנה שלה גרם לכך שמשפחת זומר התפשרה על גודל ארון הקיר משום שלא נמצא מקום מתאים לארון קיר גדול. "נכון שיש בעיה של אחסון, אבל העדפנו את האסתטיקה של הבית. גם הייתי שמחה להתקין מעלית, אבל ידענו מלכתחילה שנצטרך לעשות ויתורים שכאלה ואנחנו מקבלים זאת", היא מוסיפה.
בור המים נהפך ליחידה נפרדת
מיקום: שביל התצפית, עין כרם
דיירת: אבידע איילון
הסיפור: בשנת 1969 רכשו יהושע ואבידע איילון את הבית בעין כרם. אבידע מספרת שמשפחת העולים שהתגוררה במקום לפני כן "רק רצתה לעבור לשיכון. הבתים בעין כרם של אותם ימים לא היו מחוברים לחשמל ולמים ומשפחות העולים הרבות שהסוכנות הביאה לשם בעיקר חלמו לעזוב את המקום".
ארבע שנים לקח למשפחת איילון לעבור להתגורר בבית שרכשו. הסיבה לעיכוב היתה הצורך להפוך את הבית שבו היה ברז מים קרים אחד ושירותים בחוץ לנוח יותר למגורים. כמעט ללא כסף התחילו בני הזוג לשפץ בעצמם את הבית בעזרתו של קבלן מבית נקופה.
"כשרכשנו את הבית כל הנישות באבן היו מכוסות בלוחות פורמייקה ירוקים. דבר ראשון הורדנו אותם ומשם התקדמנו", אומרת איילון. לאחר מכן הם הוסיפו בית שימוש, בנו ארונות למטבח ונכנסו להתגורר במקום למרות שהחלל המרכזי, המשמש כיום סלון, שימש אותם כנגרייה לצורך השיפוץ.
אבידע איילון הגיעה לישראל בשנת 1968 מדרום אפריקה. את יהושע פגשה כשעבדה במוסד מסילה כמורה לקרמיקה. נולדו להם שני ילדים - בן ובת - ולפני שלוש שנים נפטר יהושע. מאז שנכנסו לבית בשנות השבעים לא נעשו בו כמעט שינויים. החדרים לא הוגדלו, המטבח לא שונה ורק נוסף מזגן בסלון במבצע לא פשוט שדרש חפירה בקיר שעוביו יותר ממטר.
"יהושע מאוד רצה מזגן ואני לא רציתי. הוא היה מפעיל אותו ומקפיא אותי. הייתי רצה לחדר השינה כדי להפשיר. עכשיו אני כבר לא מפעילה אותו", מספרת איילון.
במקור כלל הבית שלושה חדרים - שניים גדולים ושלישי קטן שבו היה ברז המים קרים. בני הזוג הוסיפו עוד מטבח, פינת אוכל ופינת עבודה המשמשת כיום את איילון כסטודיו לעבודות הקרמיקה שלה. בזמן העבודה על הבית נחשף מתחתיו בור מים גדול שהוסב ליחידה נפרדת ושימש כל אחד מהילדים בתורו למגורים וכיום הוא מושכר לדיירים.
כדי למצוא ריצוף שיתאים לריצוף האבן המקורי, נסעו השניים ברחבי יהודה ושומרון בשנת 1973 עם רנו 10 וחיפשו מחצבות. אבידע מתארת את המחצבה שמצאו כמקום סוריאליסטי: "זה היה בור ענק באדמה שגרם לעובדים בתוכו להיראות קטנים והיה לו שביל נחש צר שעולה ממנו. את האבנים שבחרנו העמיסו על חמור שהעלה אותן מהבור ומשם למכונית שלנו".
התוצר של העבודה הרבה של יהושע ואבידע הוא בית עם סלון מרווח, שבו תקרה בצורת קשת ודלת יציאה לגינה הגדולה מאחור; חדר שינה עם חלון גדול לנוף של עין כרם והכנסייה; חלק מחדר השינה נהפך למסדרון בעזרתו של קיר אבן; המסדרון מוביל לחדר השלישי, לשירותים ולאמבטיה ומשמש יחידת מעבר גם למטבח ולפינת העבודה.
מה היית משנה? "הדבר היחיד שאני מצטערת עליו", מעידה איילון, "הוא החיפוי שפריץ על הקיר. זו היתה טעות קריטית שאי אפשר לתקן. הוא צובר אבק וקשה לצביעה".
טעם של פעם
שני שילה
15.10.2010 / 7:04