הסוד הכלכלי הכי שמור בישראל

>> מהו הסוד הכלכלי הכי שמור בישראל? תתפלאו, אבל הוא לא קשור לתקציבים של מערכת הביטחון. הסוד השמור ביותר נמצא כנראה במרתפים של בנק ישראל, או נכון יותר, במחשבים של בנק ישראל - כי רק שם שמורה האינפורמציה על איפה בדיוק משקיע בנק ישראל את יתרות המט"ח שהוא צובר.



שאלת תיק ההשקעות במט"ח של בנק ישראל חורגת מגבולות ישראל. מדובר בתיק ההשקעות שהוא כמעט הגדול ביותר בישראל - תיק של 66 מיליארד דולר, שהם כ-240 מיליארד שקל - כ-75% מהיקף התקציב השנתי של מדינת ישראל.

66 מיליארד דולר זה הרבה כסף, במיוחד כאשר מדובר בכסף ציבורי, ועוד יותר כאשר מדובר בכספי רזרבה שעתידה לשרת את ישראל גם בשעת חירום. רזרבות המט"ח, לפי הצהרת בנק ישראל עצמו, נועדו להעניק למדינה את היתרות הדרושות לה לשעת משבר - כך שישראל לא תמצא עצמה תקועה בלי כסף לקניית דלק, מזון או מטוסים במהלכה של מלחמה, למשל. בפועל, הרזרבות כבר גדלו הרבה מעבר לצורך האסטרטגי של ישראל בגלל מלחמת המטבעות שמנהל בנק ישראל נגד הספקולנטים הזרים, ובמסגרתה הוא רוכש דולרים בניסיון למנוע את המשך ייסוף השקל.



על אף הסכום העצום והחשיבות האסטרטגית הרבה, המידע שיש לציבור הישראלי על יתרות המט"ח של בנק ישראל הוא מועט. המידע מופיע בשני עמודים בדו"ח הכספי השנתי של הבנק, ושם מפורטת רק השורה התחתונה של תיק ההשקעות האדיר הזה: מה היתה התשואה שהוא הניב (תשואה בהשוואה למדד יחס), ומהו משך החיים הממוצע של התיק (האם התיק מושקע באיגרות חוב שמיועדות לפדיון בטווח הקצר או הארוך).



כמובן, הדו"ח מפרט גם את הרווח או ההפסד מהתיק. ב-2009 הרוויח הבנק 2.1 מיליארד דולר מתיק המט"ח שלו - אבל גם הבנק מודה כי מדובר ברווח חריג, הנובע מההתאוששות שהיתה בשוקי ההון העולמיים לאחר משבר 2008, ולא ברווח מייצג.



וזה הכל. לציבור אין כל מידע נוסף מעבר לכך. הציבור, למשל, לא יודע אם בנק ישראל משקיע את יתרות המט"ח שלו באיגרות חוב של ממשלת שווייץ, תאילנד, דרום אפריקה או סין, אם הכסף מושקע גם באיגרות חוב של חברות או בנכסים נגזרים כלשהם, מהו משקל הנכסים הדולרים לעומת נכסים במטבעות אחרים, וכדומה. לציבור אין יכולת לשפוט אם התיק מנוהל בצורה סבירה, ואין לו גם יכולת להשיא לבנק עצות כיצד ראוי להשקיע את היתרות.



בנוסף, הבנק אמנם קובע כי התיק מנוהל בסיכון נמוך יחסית, אבל מאחר שאין פירוט - הציבור בישראל יכול רק לסמוך על הבנק שהסיכון של התיק הוא אכן נמוך.



סיבה להסוואה



הסודיות המוחלטת של התיק נשמרת על אף שההשקעה של בנק ישראל נעשית בשווקים הענקיים בעולם - כלומר, בשווקים שבהם הבנק הוא משקיע קטן יחסית, ופרסום עובדת ההשקעה שלו בהם לא אמור להשפיע לרעה על המחירים בשווקים אלה ובכך להזיק לפוטנציאל הרווח.



האם ראוי כי כסף ציבורי, רגיש וחשוב כל כך, ינוהל רחוק כל כך מעינו הפקוחה של הציבור? לבנק ישראל, מתברר, יש תשובה מוחצת לכך: כך בדיוק נוהגים כל הבנקים המרכזיים בעולם, טוענים שם. אף בנק מרכזי, מתברר, אינו חושף את תיק יתרות המט"ח שלו, ומה שטוב לבנקים האחרים - טוב גם לבנק ישראל.



בנוסף, לבנק ישראל יש צידוקים ענייניים יותר לחשאיות שלו. אחד מהם הוא הצורך הביטחוני - בבנק המרכזי חוששים מניסיונות מכוונים לפגוע בתשואה של התיק הישראלי אם הרכבו יהיה ידוע ברבים, וכן מניסיון לעקל כספים של בנק ישראל המושקעים בחו"ל.



חשש נוסף הוא דיפלומטי - מה יקרה אם יתברר שבנק ישראל מכר את אחזקותיו באיגרות החוב של מדינה מסוימת, והעדיף על פניהן איגרות חוב של מדינה אחרת. בכך למעשה ישקף הבנק המרכזי את הערכתו לגבי סיכויי הצמיחה השונים של המדינות השונות, וזה עלול להוביל לתקרית דיפלומטית.



בנוסף, הבנק טוען כי בנישות השקעה מסוימות הוא מהווה משקיע גדול מאוד - וכי פרסום נתח ההשקעה שלו בהן יחשוף אותו לכך שמשקיעים אחרים יפעלו נגדו, ויפגעו בתשואה שלו.



ולבסוף, בבנק המרכזי משוכנעים כי הם משקיעים באופן מתוחכם ומקצועי מאוד, כך שבכל מקרה, לציבור הרחב אין יכולת וכלים לשפוט את טיב ההשקעות. משמע, פרסום המידע ברבים לא יתרום דבר לציבור הרחב, גם לא למשקיעים המקצוענים שבו. לא בטוח שמומחי שוק ההון הישראלי יסכימו עם האבחנה הזו של בנק ישראל.