לא רק גינדי: כך מתמודדות עיריות עם גירעון

בשבוע שעבר שימש היכל התרבות בתל אביב כאתר מכירות של פרויקט הבנייה בשוק הסיטונאי של חברת גינדי השקעות, פעילות הרחוקה שנות אור מכל סממן תרבותי כלשהו שלשמו קם האולם. ערב הפתיחה של היריד, במוצאי שבת לפני כשבוע וחצי, קומם עליו לא מעט מתושבי העיר.

האירוע, למוזמנים בלבד, בלט מאוד גם מבחוץ: זרקורים ענקיים, שבסיסם במתחם השוק, ריחפו מעל האולם ומעל אזור מרכז העיר באותו הערב ולמשך כשבוע אחריו, שלט גדול נתלה מחוץ להיכל ומדחסים גדולים הכניסו אוויר אל תוך האולם. מי שרצה לחנות בחניון העירוני החדש שמתחת להיכל התרבות התקשה לעשות זאת, מכיוון שגינדי קנו מחברת אחוזת חוף 800 מתוך 950 מקומות החנייה שבחניון.

בתוך ההיכל, היכן שנשמעים בדרך כלל צלילי ברהמס ומוצרט של התזמורת הפילהרמונית, הסתובב הקהל בפואייה. נציגי המכירות ישבו על רקע תפאורה אורבנית אופנתית שהוקמה במיוחד, ועסקו במכירת דירות ובהצגת הפרויקט. תוך זמן קצר הודבקו שלטי "נמכר" על דירות רבות במודלים של שניים מהבניינים העתידים להיבנות. בתוך האולם הוצג סרט תדמית על החברה ועל פרויקט השוק הסיטונאי, שעתיד להיבנות בעוד כחמש שנים. הבעלים של גינדי השקעות, מנור גינדי, נאם בפני הקהל בערב שהנחה איש התקשורת גדי סוקניק.

כשפורסם האירוע בעיתונות, טענה עיריית תל אביב שמדובר באחריות של חברת היכל התרבות המנהלת את האולם, וניסתה ליצור את הרושם שהביקורת אינה מוצדקת. ואולם כעבור כמה ימים נודע שמנכ"ל החברה, אהרון סופר, ננזף על ידי מנכ"ל עיריית תל אביב. בכך בעצם הודתה העירייה שנעשה כאן דבר יוצא דופן בחומרתו. גם מנכ"ל חברת אחוזת חוף זכה לשיחה קשה, אם כי לא לנזיפה רשמית.

"גינדי, שקיבלו את האולם, השתינו מהמקפצה עם כל הדברים שעשו מחוצה לו: הם שברו מעקה, תלו שלטים גדולים מבחוץ. הם השתלטו על כל המרחב הציבורי בתמיכת מנכ"ל היכל התרבות", אומר בכיר בעיריית תל אביב. "זה סקנדל, שערורייה של ממש. תל-אביבים לא אוהבים דברים כאלה". מנכ"ל היכל התרבות סירב להגיב לדברים. מחברת גינדי נמסר שכל מה שעשתה החברה באירוע תואם מראש עם הנהלת ההיכל באירוע ושהמעקה המדובר היה שבור ממילא.

השימוש המסחרי באחד מסמליה התרבותיים הוותיקים של תל אביב הוא דוגמה בוטה לקשר הסימביוטי, שנרקם והולך בשנים האחרונות בין חברות עסקיות לרשויות מקומיות, ומעלה לא מעט שאלות.

"באופן עקיף זו מדיניות ממלכתית", מסביר ד"ר איתי בארי, ראש התוכנית לתואר שני במינהל שלטון מקומי במחלקה למינהל ולמדיניות ציבורית באוניברסיטת חיפה, "ככל שעובר הזמן, הרשויות המקומיות מקבלות פחות תמיכה מהמדינה. לכן שיתוף הפעולה שלהן עם המגזר הפרטי הוא מקום שאליו הן נדחקו על ידי הממשלה. אפשר לומר שזו הזווית של הרשויות המקומיות בסיפור הגדול של מדיניות ההפרטה ב-20 השנה האחרונות. בעצם זה תוצר של חוסר מדיניות כי הרשויות נדחקו למקום הזה ואין גורם שכיוון אותן לכך באופן מתואם".

הגורם המקשר בין שיתופי הפעולה המסחריים הוא מצוקה תקציבית של רשויות מקומיות ורצונן העז למשוך אליהן אוכלוסיות חדשות, שלעתים יוצרים תלות בגורמים עסקיים חזקים, כמו חברת כימיקלים לישראל של האחים העופר.

לפני כשלושה חודשים נפגש אשר גרינבאום, המשנה למנכ"ל חברת כימיקלים לישראל (כיל) שבשליטת סמי ועידן עופר, עם פורום ראשי הרשויות בנגב. היה זה המפגש החודשי הקבוע של הפורום, וגרינבאום ביקש לדבר בפני החברים. בפגישה הוא הציג בפניהם את כוונת משרד האוצר לפגוע בהטבות מס שמקבלת חברת כיל, כחלק מהחוק לעידוד השקעות הון.

גרינבאום גם סקר בפגישה את הפעילות הפילנתרופית הרבה של החברה בבאר שבע ובדימונה, וטרח להזכיר שכיל היא בין המעסיקות הגדולות בנגב עם 5,000 עובדים המגיעים מבאר שבע, מדימונה, מאופקים, מירוחם ומערים דרומיות אחרות. בדימונה, למשל, רוב התושבים מתפרנסים, באופן זה או אחר, מהחברה.

שיחה זו עוררה הדים בנגב. היו כאלה שפירשו את דברי גרינבאום כאיום מרומז שנשלח לראשי הרשויות בנוגע לגורל הערים בנגב, אם המדינה תמשיך בעימות עם כיל. הפעיל החברתי ג'קי אדרי, עובד לשעבר במפעלי ים המלח, סבור ששיחה מהסוג שערך גרינבאום היא פסולה. "משפחת עופר מעבירה מסרים שיש בהם איום על ראשי הערים בנגב במטרה לגרום להם לשתף פעולה עם כיל, כדי להפעיל לחץ על ממשלת ישראל שלא תפגע בהטבות מס שלהם. יש כאן בעל עסק שמצד אחד תורם לקהילה ומפתח מקורות תעסוקה, ומצד שני יודע למנף את זה כאיום בזמן שמתאים לו".

כמה ימים לאחר הפגישה נועדו ראש העיר דימונה מאיר כהן וראש העיר באר שבע רוביק דנילוביץ', בפגישה שנקבעה מראש עם מנכ"ל משרד האוצר חיים שני. בפגישה זו הם הציגו עמדה התומכת בחברת כיל. השניים מכחישים שבדבריו של גרינבאום נחבא איום כלשהו. לדברי כהן, "במקום שייתנו לחברה לקלוט עוד עובדים מהנגב, מטילים עליהם מסים שמונעים מהם להתפתח. אם לא תהיה כיל, נצטרך לסגור את העיר".

"צריך להבין את הנושא לעומק", מסביר דנילוביץ', "זה לא עניין של חברות עם משפחת עופר, אלא של רצון להשאיר אוכלוסיה חזקה בנגב ולמשוך אוכלוסיה נוספת, מכיוון שהתעשייה הכימית בנגב מעניקה שכר גבוה מהממוצע במשק, והיא נותנת תעסוקה לאלפי אנשים".

לדברי דנילוביץ', המהלך של המדינה הגיע לידיעתו עוד לפני הפגישה עם גרינבאום, מוועדי העובדים של המפעל שביקשו מראשי הערים לפעול למען כיל מול המדינה.

מכיל נמסר בתגובה כי לא היו דברים מעולם: "התיקון בחוק ההסדרים, הקובע שכיל תופלה לרעה בהטבות המס מול חברות מייצאות אחרות במרכז הארץ ובאזורי עדיפות לאומית, מהווה מסר שלילי ברור למנהיגי הציבור בנגב ומבטא התייחסות פוגענית של הממשלה כלפי תושבי הנגב. תנאי השכר הטובים שמשלמת החברה לעובדיה בנגב הוא כנראה לצנינים בעיני רבים, שרוצים ומעדיפים לראות את תושבי הנגב נחותים ברמת חייהם מתושבי מרכז הארץ, ומעדיפים להזיל דמעות תנין מול מפעלים שמשלמים שכר מינימום ונסגרים.

"ראשי הרשויות חוששים, ובצדק, מפני פגיעה אפשרית בכיל, שהיא המעסיקה הגדולה ביותר בנגב. החברה מאפשרת קיום רמת חיים סבירה בנגב וצמיחה כלכלית של תושביו (כיל מהווה כ-15% מהתוצר בנגב). יהיה זה אך טבעי ומובן שראשי הרשויות הפועלים באזור כה רגיש מבחינה כלכלית וחברתית כמו הנגב, לא יישבו בשקט לנוכח גזירות שהממשלה מתכוונת להטיל, ושיש להן השפעה על רווחת תושבי הנגב, וייאבקו בהן בזירה הציבורית".

שיתוף פעולה בין רשויות מקומיות לחברות עסקיות מתקיים גם בתחום החינוך ובעיקר בבתי ספר יסודיים ובחטיבות ביניים הכפופים מנהלית לרשויות (התיכונים כפופים למשרד החינוך, שמפקח על כל המערכת). בעבר הקרוב היתה כניסת גורמים מסחריים לבתי ספר תחום פרוץ לחלוטין, וחברות נכנסו למוסדות כמעט ללא הפרעה. לפני שלוש שנים חוקק חוק, שלפיו מותר לחברות מסחריות להיכנס לבתי ספר רק באישור משרד החינוך, באמצעות הוועדה לאישור שילוב פרסומות שבראשות עירית ליבנה. לדבריה, למרות החוקים הברורים, גורמים מסחריים עדיין מנסים להגיע לבתי הספר ללא אישור.

גם תחת פיקוח של משרד החינוך, הפרסום בבתי הספר חוגג: חברת ריבוע כחול, שבשליטת דודי ויסמן, מפעילה ב-25 חטיבות ביניים ברחבי ישראל את התוכנית "חכמים בריבוע", שנועדה להקנות לתלמידים כלים לצרכנות נבונה ובמהלכה נלקחים הילדים לסופרמרקטים של החברה. חברת יוניליוור הגתה את התוכנית "תפור עלי", שאמורה לחנך לתזונה נכונה. חברת אינטל, שבימים אלה נמצאת במשא ומתן על גובה המענק שהיא אמורה לקבל מהמדינה, מפעילה תוכניות חינוך רחבות היקף בקריית גת, בפתח תקוה, בירושלים ובחיפה. לעתים, שיתופי הפעולה נראים ציניים ממש: חברת דרך ארץ המפעילה את כביש שש, לדוגמה, מעבירה תוכניות לימודים בתחום איכות הסביבה, ליישובים כמו גדרה, רחובות, אום אל-פחם ויישובים נוספים הנמצאים לאורך הכביש (החברה סירבה לציין את שמות היישובים). גם חברת החשמל משקיעה כסף בחינוך ילדינו.

"בשנים האחרונות בתי הספר מעוניינים לגעת בעוד ועוד תחומים שעומדים בראש סדר היום הציבורי", אומר אבי קמינסקי, ראש אגף החינוך במרכז לשלטון מקומי. "בוודאי שקל יותר לחדור דרך הרשות המקומית, כי הרשות לא תמיד מודעת למה שמשרד החינוך קבע לעצמו. בסופו של דבר ראש העיר הוא נציג התושבים, הסבורים שחינוך הוא חלק חשוב מהשירות. כשראש רשות מקבל הצעה למימון תוכנית בסך מיליון שקל ויש שיתוף פעולה של הורים ומורים אז התוכנית מתבצעת, גם אם לא עברה את אישור משרד החינוך, שפחות מעניין את ההורים".

ואכן, ממחקר שערכה ד"ר בת חן וינהבר מהמרכז ליזמות בחינוך במכללת בית ברל, עולה כי יזמויות מסוג זה מתחילות בדרך כלל ברשויות המקומיות, ורק 5% מהן נערכות במימון משרד החינוך. "הרשויות נמצאות בלחץ לייצר תוצאות כך שמי שבא, ברוך הבא", היא אומרת. "זה יוצר מצבים לא פשוטים. כשיוניליוור מחלקים לבתי ספר דוגמיות, זה פרסום לשמו, וכך גם התוכנית של ריבוע כחול. חברת החשמל וחברת דרך ארץ בונות לעצמן תדמית בתוך מערכת החינוך. בתור הורה זה מתסכל מאוד. אתה מבין שהילדים שלך הולכים לבתי ספר וכולם עושים עליהם סיבוב".

כאם, חוותה וינהבר את חדירת הפרסום לבתי ספר לפני כשנה, כשקיבלה טלפון מנציגי השיווק של "מעריב לילדים", שניסו למכור לה מנוי לעיתון. "התברר שהם היו בכיתה של הילדים שלי ואספו מהם טלפונים, על אף שסגנית המנהל אסרה עליהם לעשות כן, והם הבטיחו שלא. הבן שלי קיבל שיעור בחיים שהמבוגרים לפעמים משקרים. התקשרנו למשרד החינוך ונאמר לנו שהאישור שלהם לא בתוקף".

ממשרד החינוך נמסר כי ל"מעריב" אין אישור להיכנס לבתי ספר. "ל'מעריב', כעיתון, היה לפני כמה שנים היתר לבצע פעילות תקשורתית, שכללה הפקת עיתון ביחד עם התלמידים, עד שהוא סרח, ואנחנו שללנו ממנו את ההיתר. מאז, כל כניסה שלהם לבית ספר היא בניגוד לחוק", אומרת עירית ליבנה. עם זאת, אנשי "מעריב" ממשיכים להפעיל את תוכנית הפקת העיתון בשיתוף בתי ספר וטוענים שהאיסור של משרד החינוך נוגע לפעולות שיווק בלבד, שאינן מבוצעות עוד. באחרונה אף שלח העיתון מייל לעובדיו, ובו ביקש מהם לשכנע הנהלות בתי ספר להצטרף לתוכנית הפקת העיתון. "אנו פועלים לפי חוק", נמסר מ"מעריב".

חדירת החברות המסחריות לבתי הספר נמוכה ביחס לחדירת עמותות. בשנים האחרונות חדרו מאות מהן למערכת החינוך, במקרים רבים דרך הרשויות המקומיות. אחד המקרים המפורסמים מהשנים האחרונות היה זה של עמותת "מהות החיים" במימון שרי אריסון, שהצליחה להחדיר תכנים של ניו אייג' בבתי ספר יסודיים ובחטיבות ביניים באזור המרכז, ללא אישור של משרד החינוך. גם עמותות מטעם לב לבייב פעלו עד לפני שלוש שנים במוסדות חינוך עד שהמשרד, בראשות השרה יולי תמיר, שלל מהם את האפשרות הזו.

במחקר שערכה עמותת חינוך ישראלי הפועלת לחיזוק ערכי הדמוקרטיה, נמצא שכ-80% מהתכנים של עמותות, הפועלות במערכת החינוך בתחומי זהות יהודית-דמוקרטית, נוגעים לחינוך יהודי וכי העמותות האלה מחדירות, הלכה למעשה, אידיאולוגיה דתית לבתי ספר חילוניים. לדברי אורן יהי-שלום, מנכ"ל העמותה, עשרות עמותות מצליחות להגיע לבתי ספר דרך הרשויות המקומיות, לעתים ללא אישור ממשרד החינוך, גם משום שהן מציעות תכנים בחינם. "קל מאוד לחדור לאן שאתה רוצה. בתי ספר רבים נמצאים במצוקה ובחולשה, שנותנות יתרון רב לגורמים עם כסף שמציעים להם תוכניות".

לדברי וינהבר, במערכת החינוך יש ערבוב בין עמותות וקרנות לחברות מסחריות ולעתים קשה להבדיל איזה גורם חדר לבית הספר. "באחרונה שאלתי את המחנכת של בתי מתי טקס קבלת התורה והיא אמרה לי: 'אני לא יודעת, עוד לא חתמנו עם העמותה'. התברר שהם לקחו עמותה שהפיקה את כל הטקסים הדתיים של השנה. זה דבר מסוכן כי מי שיש לו כסף ורצון יכול להיכנס למערכת ולקנות בזול משהו מאוד יקר. זמן פרסומות בטלוויזיה עולה יותר מתוכנית חינוך וזמן התלמיד הוא כנראה מוצר זול. הכל יכול לעמוד למכירה, גם ספר תורה".

קבוצת עופר גם פועלת בתחום החינוך בנשר, הסמוכה למפעלי בתי הזיקוק שבבעלותם. סמי עופר, בעל השליטה בחברה לישראל, הוא מהתורמים הגדולים באזור חיפה בפרט ובישראל בכלל. במקביל, לקבוצה יש אינטרסים כלכליים בעיר.

עופר תרם 20 מיליון דולר להקמת אצטדיון כדורגל חדש בעיר, פחות מ-20% מעלות המימון, והבטיח את קריאת האצטדיון על שמו. תרומה משמעותית נוספת של סמי עופר, יחד עם אחיו יולי, היתה להקמת בית חולים תת-קרקעי ברמב"ם, בעלות של 40 מיליון דולר. לפני שלוש שנים ביקשה העירייה להעניק אזרחות כבוד לסמי עופר, מהלך שנמנע ברגע האחרון, בזכות הירוקים.

"יש פה מהלך שלם של משפחה שיש לה עיר. כשבאים לעשות רגולציה לפליטת האוויר ולמפעלים של קבוצת עופר, או בישיבות של ועדות תכנון ובנייה, עולה גם השיקול של התרומות של משפחת עופר. בכך מסבירים למה כדאי לוותר עוד קצת על האינטרס הציבורי", אומר שי כהן, מנהל החברה להגנת הטבע בחיפה.

לדברי כהן, בין 2006 ל-2008 התכוון המשרד להגנת הסביבה לתת צווים אישיים נגד בעלי ומנהלי מפעלי בתי הזיקוק שבשליטת הקבוצה להפחתת הזיהום מבתי הזיקוק. ואולם בסופו של דבר הצווים נדחו וניתנו צווים אחרים, מחמירים פחות, לטענת הירוקים. בהליך זה, לטענתם, עמד ראש העיר יונה יהב לצד משפחת עופר. "הייתי נוכח באירוע אחד לפחות שבו תמך יהב בכל מה שביקשו בתי הזיקוק בנושא הצווים האישיים", אומר שי כהן. "הוא תמך בדרישות שלהם. אם לא, שיראה אסמכתאות שהוא התנגד. אם הוא היה שם את כובד משקלו נגד דחיית הצווים, זה לא היה קורה".

מקבוצת עופר נמסר כי "כל התרומות המדוברות נעשו מכספו האישי של סמי עופר ולא מכספי החברות הציבוריות שבשליטתו, שאף הן עוסקות בתרומה לקהילה. סמי עופר גדל ובילה את מרבית חייו בחיפה, מאז עלה ארצה בגיל שנתיים, והוא מחובר אליה בכל נימי נפשו.

"לאחר מלחמת לבנון השנייה, החליט סמי עופר לתרום, מכספו הפרטי, 25 מיליון דולר (כ-90 מיליון שקל), להקמת בית חולים תת-קרקעי ברמב"ם, המיועד לשרת את תושבי הצפון, את חיילי צה"ל ואת הצוותים הרפואיים בעת חירום ומלחמה. בנוסף, תרם סמי עופר מכספו הפרטי 20 מיליון דולר להקמתו של אצטדיון כדורגל בחיפה. העובדה שאנשים בעלי יכולת מסיעים לפיתוח קהילתי בתחומי הבריאות, הקהילה והספורט היא אך טבעית, וכל ניסיון להטיל בה דופי הוא בלתי ראוי".

סוגיה שנייה שמטרידה את הירוקים היא הפצחן המימני. קבוצת עופר מבקשת בימים אלה להקים פצחן מימני - מתקן לייצור דלק - בתוך מפעל בתי הזיקוק בעיר. לטענת הגופים הירוקים, העירייה תומכת במהלך זה, או לפחות לא הביעה התנגדות למהלך, על אף שיש בו בעיות סביבתיות ובטיחותיות, כמו החשש שפיצוץ מתקן שכזה יגרום לאסון המוני בחיפה. פורמלית, המשרד להגנת הסביבה נותן את האישור, אך הירוקים טוענים כי יהב יכול היה להיות תקיף יותר לטובת העיר.

"במשוואה בין בריאותם, שלומם ואיכות חייהם של תושבי חיפה לבין האינטרסים העסקיים של קבוצת עופר, דומה כי תרומתה המכסה כרבע מהקמת האצטדיון, סינוורה ובילבלה לחלוטין את הנהלת עירנו והעומד בראשה, עד כדי יציאה מהאיזון", כתב ראש סיעת הירוקים, האדריכל שמואל גלבהרט, במכתב לקראת דיון במועצת העיר. "חיפה היא בירת ההון-שלטון בישראל. לעומת תל אביב היא מרגישה כפרובינציה, וכשמגיע גביר וזורק כסף, ראש העיר נעמד דום", הוא אומר.

גלבהרט מעלה תחום נוסף שבו פועלת עיריית חיפה לטובת קבוצת עופר, גם אם בעקיפין: המדינה מעוניינת להקים את "נמל המפרץ", נמל פרטי שיוקם ליד נחל הקישון. המכרז עוד לא יצא לאור, אך משרד עורכי הדין שטיפל בהכנות למכרז קיבל, לטענת גלבהרט, הנחיות לעמוד בקשר עם אנשי החברה לישראל שהעירו הערות לגביו. גורמים שונים המעורבים בפרויקט זה מעידים שאחת מהנחות העבודה היא שקבוצת עופר תזכה בו. שני מהלכים מצד הקבוצה מסמנים זאת, לכאורה: חברת צים קנתה שטחים ליד הקישון, המשמשים אותה לאחסון, ובמקביל קבוצת עופר ניהלה משא ומתן מול משרד הפנים על כך שבבוא היום, שטח הכניסה לנמל יהיה אקס-טריטוריאלי, ולכן החברה תוכל להעסיק עובדים זרים, ללא אישור מיוחד.

לטענת הירוקים, יהב מעורב גם בסוגיית פארק נחל הקישון. בחודשים אחרונים התקיים עימות בינו לבין שרון נסים, מנהלת רשות פארק הקישון. נסים קיבלה מיהב איום פיטורים מפורש בתקשורת המקומית, לאחר שניסתה לשמור על שטחים פתוחים באזור, מה שנראה בעיני העירייה כהערמת קשיים על הניסיון של יהב לבצע עבודות שיאפשרו בעתיד את הקמת הנמל. לטענת הארגונים הירוקים, המהלך של יהב מיטיב עם משפחת עופר, משום שנראה כי הרציונל היחיד לפעולותיו הוא קביעת עובדות בשטח לקידום תוכניות הנמל. "בדיונים שבהם נכחתי היה ניכר באופן חד משמעי שמדובר בנמל פרטי שמי שיפעיל אותו יהיה החברה לישראל", אומר כהן. "כל מי שישב סביב שולחן הדיונים ידע זאת".

מעיריית חיפה נמסר: "העירייה תקבל בברכה כל תרומה לפרויקטים, שללא סיוע פילנתרופי לא ייצאו אל הפועל. תרומות אלה מועברות באמצעות 'קרן חיפה'. בנוגע לעניין הצווים האישיים: לא היו דברים מעולם. מאז נבחר יהב לתפקידו, מדיניות העירייה בתחום זיהום האוויר חסרת פשרות, והיא כוללת דרישה לנקיטת האמצעים החריפים ביותר נגד כל מפעל שלא יעמוד בדרישות המחמירות ביותר. התוצאות באות לידי ביטוי בשיפור הדרמטי באיכות האוויר באזור חיפה, כפי שהדבר עולה מנתוני איכות האוויר של המשרד להגנת הסביבה.

"המשרד להגנת הסביבה אישר את הקמת הפצחן וקבע את התנאים להקמתו והפעלתו, שאומצו במלואם על ידי הוועדה המיוחדת, בראשות מנהל המחוז במשרד הפנים שבה חבר גם המשרד להגנת הסביבה. המתקן אושר על ידי הוועדה, לאחר שזו השתכנעה כי הפעלתו תביא להפחתת הפליטות המזהמות מהמפעל. נמל המפרץ הוא פרויקט לאומי שעוד לא ידוע אם ייצא אל הפועל בחיפה ומתי. לפיכך, אנו לא מוצאים מקום להגיב בעניינו.

"בעניין סוגיית נחל הקישון, העירייה עובדת עם רשות פארק הקישון ועם המשרד להגנת הסביבה, תוך שיתוף פעולה מלא של כל הצדדים. עיריית חיפה מנסה למצוא דרך שתאפשר את הקמת פארק לאורך גדות נחל הקישון ושימור ערכי הטבע הקיימים בו, לצד פיתוח השטחים הדרושים לצורכי הנמל ופיתוחה הכלכלי של העיר".

כשדנים בשיתופי פעולה בין רשויות מקומיות לבין יזמים בתחום הנדל"ן, הם מגיעים לעתים לכדי שחיתות של ממש. העסקה בתחום הנדל"ן פשוטה למדי: היזם נותן כסף לגורם הרלוונטי בעירייה, לפעמים גם לראש העיר, ובתמורה יש מי שדואג לאינטרסים הכלכליים שלו.

הדוגמה הטרייה ביותר היא כתב האישום שיוגש (בכפוף לשימוע) נגד איש ש"ס, עו"ד סיני גלבוע, סגן ראש העיר פתח תקוה לשעבר. גלבוע חשוד שקיבל שוחד של מיליוני שקלים מחברת האוטובוסים דן וממנהלה לשעבר, דוד חרמש, כדי שיקדם אינטרסים של החברה בהשבחת קרקע שלה לבנייה. גם צבי בר, ראש העיר רמת גן, חשוד בשחיתות: המשטרה המליצה לפני כחצי שנה להגיש נגדו כתב אישום, בחשד שלקח שוחד מגורמים בתחום הנדל"ן בעיר ובתמורה קידם פרויקטים שלהם, שהמרכזי בהם הוא פרויקט סביוני טאוור, המתנשא לגובה של 35 קומות בשכונת התמרים בעיר.

אחת מהסיבות לקשר בין קבלנים לבין ראשי ערים נוגעת לסוגיית מימון הבחירות: הקבלן תורם לקמפיין של ראש העיר ומצפה שלאחר מכן הוא יתוגמל בהתאם. אחד מהחשדות הנוגעים לאהוד אולמרט בפרשת הולילנד, הוא שחלק מכספי השוחד שקיבל לכאורה הועברו למימון קמפיין הבחירות שלו לראשות העיר. גם שוקי פורר, ראש העיר רחובות לשעבר, התפטר מתפקידו לפני כשנה וחצי לאחר שהורשע, במסגרת עסקת טיעון, בעבירה של הפרת אמונים ובית המשפט קבע שיש קלון במעשיו. ב-2000 העביר דוד כדורי, קבלן מרחובות, 80 אלף שקל לחשבון הבנק לשל פורר כדי לכסות חובות של ראש העיר ממערכת הבחירות של 1998. בתמורה העבירה העירייה לכדורי, ללא מכרז, עבודות בסכומים של 3.75 מיליון שקל.