פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הפחם עולה לכולנו יותר

      למה ממשיכים בחברת החשמל לקדם תחנת כח על בסיס פחם כשיש אופציות פחות מזהמות ויותר זולות? אורי טרבולוס חושב שאם חברת החשמל תקים תחנת כח פחמית נוספת, היא תשגה באופן חמור במיוחד

      משפט מפורסם באנגלית אומר שאי אפשר ללמד כלבים זקנים תרגילים חדשים. אם עד גיל 15 אימנת את כלבך רק לשבת שאומרים לו 'שב' אתה יכול לשכוח מללמד אותו עכשיו להשתחל דרך חישוק בוער. כאשר בוחנים את פרוייקט D, פרוייקט בניית התחנה הפחמית באשקלון, מבינים שכנראה מצדדיה לוקים בתסמונת הכלב הזקן.

      התכנון הראשוני ב-2002 גרס שעל מנת לא להגיע למצב בו חברת החשמל לא תהיה מסוגלת לספק את תצרוכת האנרגיה בעשור הבא יש להקים תחנת כח פחמית נוספת. מאז, המדיניות השתנתה בכל הקשור לניהול משק האנרגיה. אך חברת החשמל, ומשרד התשתיות, לא מוכנות לנטוש את חלום הפחם.

      בעשור האחרון, משק הגז בישראל עובר ממשק מוטה פחם למשק מבוסס גז טבעי, מקור אנרגיה ידידותי יותר לסביבה הפולט פחות גזי חממה. תחנות כח רבות בארץ הומרו מפחם לתחנות גז טבעי וכך שינו את המאזן משמעותית. הפחם אמנם נשאר מקור ראשי אך הוא פינה קצת מקום לגז הטבעי. לפי יעדי משרד התשתיות, המגמה אמורה להמשיך.

      משרד התשתיות טוען שיהיה זה לא אחראי לבסס את כל משק האנרגיה על גז טבעי. אכן זהו שיקול הגיוני שכן עדיף לשמור על מקורות אנרגיה מגוונים. אך למרות זאת מדוע מתעקשים במשרד התשתיות על העירוב פחם-גז בלבד ומתעלמים מאפשרויות שילוב אנרגיות מתחדשות?

      לא סומכים על השמש

      על הפוטנציאל הסולארי הבלתי נגמר של ישראל דובר כבר רבות, יש הסכמה מקיר לקיר שהשמש הוא מקור, זמין, נקי וזול שחייבים להפיק ממנו את המיטב. בנוסף לכך יזמים פרטיים רבים מוכנים להרים את הכפפה ולהתחיל בבניית תחנות כח סולאריות גדולות ובינוניות. אך מולם עומדים מחסומים בירוקרטים רבים וסחבת מתישה. כך ששנים על גבי שנים אנו שומעים על תכניות רבות ויעדים שמוחלפים ביעדים חדשים, הצהרות שמשק החשמל בישראל מתכוון להשתמש ב10% אנרגיה חלופית, אך בינתיים מלבד גגות בודדים המעוטרים בפאנלים סולרים, אין שינוי רציני בעניין, היעדים עוד רחוקים וההצהרות כטבען נשארות הצהרות.

      התחנה הפחמית החדשה מיועדת לספק כ-10% ממשק האנרגיה בישראל בלבד. אם תהיה תכנית אמיתית, רצינית ויעילה לקידום אנרגיה סולארית, אין שום ספק שעד לזמן המיועד לסיום בניית התחנה הפחמית ב-2015 תחנות סולאריות יכולות להוות אלטרנטיבה ראויה ולספק את אותה כמות אנרגיה.

      במאי האחרון נפתחו בקבוקי שמפניה בממשלה לרגל הבשורה: ישראל חברה ב-OECD. אך לצד כל הפריבילגיות הנלוות למדינה מפותחת, החברות טומנת גם התחייבויות לא מעטות, ישראל חייבת לעמוד בסטנדרטים סביבתיים מחמירים שיעמידו אותה בשורה אחת עם כל שאר חברות הארגון. המסר לכל החברות בארגון היוקרתי: פחם כבר לא מתאים.

      שינוי הלך הרוח הבינלאומי הוצג השנה ע"י בית המשפט הבריטי. בשנת 2003 קיבלה בריטניה החלטה להרחיב את נמל התעופה, הית'רו, במסלול. כתגובה, תנועת מתנגדי שינוי-האקלים פתחה בקמפיין אדיר על מנת לבטל את ההחלטה שתאפשר הגברת תנועת מטוסים, כלי התחבורה המזהם ביותר בכל הקשור לפליטות פחמן דו חמצני.

      יצירתיות אקטיביסטית

      המאבק משך תשומת לב רבה ובדומה למאבק נגד התחנה הפחמית משך אליו יותר ויותר אוהדים מכל קשת האוכלוסייה הבריטית והעולמית. קומיקאים וסלבריטאים, הנרתעים בד"כ מנקיטת עמדה פוליטית, נרתמו ובקמפיין נרשמו שיאים חדשים של יצירתיות אקטיביסטית. לאחרונה בית המשפט הבריטי הכריע בדו קרב והודיע שהתכנית שתוכננה לפני שש שנים אינה תואמת להתחייבויות בריטניה לגבי המאבק בהתחממות הגלובלית בשנים האחרונות והורה לבטלה. כך פעם ראשונה בהיסטוריה התבטלה תכנית פיתוח בשל הגברת התודעה לבעיית שינויי האקלים והראה שהחלטות שכאלו יכולות להשתנות ולהתאים לתפיסה מתקדמת.

      גם אם חושבים שההתחייבויות הם לא באמת מחייבות וגם אם סכנת זיהום האוויר לא ממשית, תופתעו לגלות שגם מחשבוני הכלכלה נוטים לתמוך בתחנה מבוססת גז. הקמת תחנה כזו תהיה זולה יותר ב-700 מיליון ¤, זמן בנייתה יהיה קצר בשלוש שנים והיא תדרוש פחות כוח אדם. על רקע החובות העצומים, שמגיעים ל-40 מיליארד ¤ באגרות חוב, והצהרות על התייעלות הכרחית בחברת החשמל, קשה להבין את המשך ההתעקשות על תחנה יקרה יותר. אם הייתי משתמש בלשון המתלהמים הייתי אומר שעל פחם כולנו משלמים יותר.

      ההתעקשות על הפחם מזכירה מאוד את דרך ההתנהלות שליוותה את ההחלטה לבנות את כביש חוצה-ישראל. הפרויקט, שבזמן תכנונו גרר מחאות רבות, סבר שעל מנת לפתור את בעיית הגודש בכבישים ולקרב את הפריפריה למרכז צריך פשוט להעלות את כמות הכבישים.

      המתכננים המשיכו אחוזי טירוף להדוף הצעות לפיתוח רכבות, וטיפוח מטרופולינים נוספים מלבד תל-אביב-ירושלים, קבעו עובדות בשטח והקימו את הכביש. כמו במקרה התחנה הפחמית, גם כאן, המצדדים בפרויקט התעלמו מכל מחאה וביקורת, סירבו לחשוב בצורה שונה ונשארו נאמנים למשוואה: יש פקקים – צריך כבישים. כיום אנחנו רואים את ההשלכות; הגודש נמשך, הכביש היקר אינו מחזק תושבי פריפריה שאין ביכולתם להשתמש בכביש אגרה וחמור מכל הוא משמש כעוד נדבך לייסוד מדינת חדרה-גדרה.

      למרות כל זאת, חברת החשמל ומשרד התשתיות ממשיכות להתעלם מהעובדות ומקדמות בנחישות פרויקט יקר, מזהם ואנכרוניסטי. נשאלת השאלה, כמה עוד מחקרים, התחייבויות, סקרים ומחאות נדרשים עד שמשרד התשתיות וחברת החשמל ישחילו את עצמן בתוך החישוק הבוער ויבינו שהקמת תחנה פחמית נוספת היא שגיאה?


      *הכותב הוא פעיל 'מגמה ירוקה' וסטודנט באוניברסיטת בן גוריון