לא מאמינים במדינה

>> לא כל מי שקורא היום את הסקר של ההסתדרות הרפואית מודאג מהממצאים - יש כנראה גם מי שמחככים את ידיהם בהנאה. מדובר, כמובן, בחברות הביטוח - שהחומרים שמהם עשוי הסקר הם בדיוק החומרים שמביאים להם לקוחות.

קחו למשל את הנתון הבא: 64% מהציבור סבורים שהמדינה אינה פועלת מספיק כדי להרחיב את סל הבריאות, או את הנתון שלפיו 50% מהציבור מודאגים מכך שהנטל הכספי הכרוך בהוצאות על תרופות וטיפולים חדשים ייפול עליהם - וכמובן, העובדה ש-38% מהציבור (שניים מכל חמישה ישראלים) חשים חוסר ביטחון לגבי יכולתם לממן שירותים רפואיים מחוץ לסל אם יזדקקו להם.



נתונים אלה הם הדלק של חברות הביטוח. כי מהי המסקנה המתבקשת של מי שחושש מהעלויות של טיפול רפואי חדש, או מי שחושב שהמדינה לא דואגת להרחיב את הסל? לרוץ ולקנות ביטוח פרטי. וזה בדיוק מה שרבים עושים, בעיקר מקרב אלה שיש להם את האמצעים.



נכון להיום, ל-80% מהציבור יש ביטוח משלים בקופות החולים, ולשליש יש גם ביטוח פרטי בחברת ביטוח. מדובר במספרים אדירים, שמעבירים מסר ברור למדינה: הציבור לא מאמין שהסל הבסיסי מספיק כדי לענות על צרכיו הרפואיים בעת צרה.



איך הגענו למצב כזה? התשובה די פשוטה. בשנים האחרונות יורד בהדרגה שיעורו של המימון הציבורי בתחום הבריאות - כלומר השתתפות המדינה בשירותי הבריאות - בניגוד מוחלט למה שקורה במדינות ה-oecd. מרבים לדבר בגאווה על הצמיחה במשק, אבל במערכת הבריאות לפחות אין לה כל זכר. בה בעת, וכדי להשלים את החסר, הולך ותופח חלקו של המימון הפרטי - כלומר הכסף שתושבי ישראל מוציאים מהכיס על בריאות. מישהו צריך להשלים את מה שהמדינה לא מממנת.



אחרי שנים של התחזקות של מגמה זו, הממצאים בשטח מספרים את כל הסיפור: כשאין מימון ציבורי, העשירים מצטיידים בביטוחים פרטיים כדי לכסות את עצמם. כך הולכת ותופחת ההוצאה הפרטית על בריאות. במקביל, העניים נשארים מאחור - עם תשתיות מידלדלות וויתור על שירותים רפואיים בסיסיים, כמו תרופות מרשם או ביקור אצל רופא.



מה אפשר לעשות כדי לשנות את המצב? מהפכת טיפולי השיניים לילדים שיצאה לדרך לאחרונה היתה יריית פתיחה בכיוון הנכון. יש לקוות שטיפולי החינם יורחבו גם לקשישים ולילדים עד גיל 18 לפחות. בנוסף, צעדים שננקטו כדי להקל על קשישים בתשלומים נושאים פרי, וב-2010 נרשמה ירידה מסוימת במספר הקשישים שדיווחו כי ויתרו על תרופות.



צעד נוסף שיכול ליצור הבדל דרמטי הוא הפחתה או ביטול מוחלט של דמי ההשתתפות העצמית בתשלום על תרופות וטיפולים - אותה גבייה רגרסיבית שבגללה רבים אינם מצליחים לממן גם את עלותן של תרופות שנכנסו לסל. צעד כזה יעלה למדינה מאות מיליונים, אבל יהפוך את מערכת הבריאות שלה לשוויונית הרבה יותר.



יש עוד צעדים רבים שאפשר לנקוט כדי לצמצם פערים, כמו הכנסת תחום הסיעוד לסל הבריאות או השקעה בתשתיות בפריפריה. בשורה התחתונה, כדי לצמצם פערים נחוץ כסף - ולא רק דיבורים יפים. כל עוד הממשלה לא תשנה את סדר העדיפויות שלה ותשקיע יותר כסף בבריאות, כפי שקורה בכל המדינות שאנו רוצים להידמות להן, נמשיך לראות את הפערים מתרחבים גם בשנים הבאות.