>> ב-2005 הבחין המדען הראשי במשרד התמ"ת בחוסר האיזון בעבודה שלו. המדען, שהוא כלי הסיוע העיקרי של המדינה לקידום המחקר והפיתוח בתעשייה בישראל, גילה שההגדרה "תעשייה" במשרד היא מצומצמת למדי. הוא גילה שהוא עוסק כל הזמן בעידוד המו"פ ובחלוקת מענקים לחברות טכנולוגית העילית בלבד - חברות ההיי-טק. חברות התעשייה הרגילות יותר, התעשייה המסורתית, לא היו אצלו על הכוונת.
לפיכך, החליטו במדען לנסות לעודד מחקר ופיתוח גם בקרב התעשייה המסורתית, והחלו לכתת רגליהם בקרב מפעלי התעשייה ברחבי המדינה. את מה שהם גילו שם תיארו אנשי המדען מאוחר יותר כ"הלם קרב".
דו"ח ועדת מקוב לבחינת מצבה של התעשייה המסורתית בישראל, שפורסם שנתיים לאחר אותו סיור "הלם קרב" של אנשי המדען הראשי, מיצה את ההלם במספרים. התברר כי התוצר לעובד בתעשייה היה 53% מהתוצר (הנתונים - ממוצע של 1995-2002) של עובד תעשייה אמריקאי - פועל אמריקאי ייצר כמעט כפול מעמיתו הישראלי. גם הפריון לעובד היה דומה - 52% מהפריון של עובד אמריקאי. ההשקעה במכונות (הון) דווקא היתה בסדר יחסית - היא היתה 89% מההשקעה בארה"ב.
מאחר שלא היתה בעיה בהשקעה במכונות, אבל התוצר והפריון עמדו בכל זאת על חצי, המסקנה של דו"ח מקוב היתה כי יש בעיה קשה בחדשנות של התעשייה הישראלית. בדיקה של הנתונים אימתה את החשד - ההשקעה במחקר ופיתוח בתעשייה המסורתית בישראל היתה 42% מההשקעה במו"פ של מפעלים מסורתיים בארה"ב.
המדהים הוא הפער בין הנתונים של התעשייה המסורתית בישראל לבין נתוני תעשיית ההיי-טק: ההשקעה במו"פ בהיי-טק בישראל היתה באותן שנים 113% מההשקעה בתעשיית ההיי-טק האמריקאי. כלומר, בתעשיית טכנולוגיית העילית ישראל מובילה על העולם בהשקעה שלה במחקר ופיתוח, ואילו בתעשייה המסורתית היא נמצאת בפיגור של שנות דור אחרי העולם. שני ענפי תעשייה, באותה מדינה, נמצאים בשני יקומים שונים לחלוטין.
הפיגור של התעשייה המסורתית בישראל הפך בשנתיים האחרונות לאיום אסטרטגי. מלחמת המטבעות שמבצע נגיד בנק ישראל, סטנלי פישר, בניסיון למנוע את ייסוף השקל, היא הירואית - אבל לכולם ברור כי היא לא תצלח לאורך זמן. גם הנגיד, וגם ההצעות להטיל מס על משקיעים במט"ח, לא ישנו כנראה את המציאות של שקל חזק, וזוהי מציאות שישראל צריכה ללמוד להסתגל אליה; במיוחד היצואנים - הנאבקים בשווקים הגלובליים עם הנחיתות של מטבע ייצור יקר - צריכים ללמוד להסתגל לה.
תעשית ההיי-טק, המתבססת על מוצרים חדשניים עם ערך מוסף גבוה מאוד, היא תחרותית מספיק כדי לספוג את התייקרות העלויות בגלל התחזקות השקל. אבל מה עם התעשייה המסורתית?
שם המצב הוא בכי רע. מאחר שהתעשייה המסורתית מייצרת 10.5% מהתוצר העסקי, מחזיקה 20% מהיצוא ומעסיקה 9.5% מכוח האדם במשק - בעיקר כוח אדם בעל השכלה נמוכה, שאין לו הרבה מקורות תעסוקה אחרים - הרי שכל פגיעה בכושר התחרות של התעשייה המסורתית מסכנת את הצמיחה והתעסוקה בישראל.
"כשהסתכלנו ב-2005 על הגרפים של התעשייה המסורתית בתחומי התוצר והפריון", מספרים בלשכת המדען הראשי, "זה נראה כמו מוניטור של אדם מת - הגרפים לאורך שנים היו שטוחים לחלוטין. היה ברור שצריך לעשות כאן החיאה של הענף כולו". מאז 2005 מתקיימים תהליכי החיאה כאלה, והם קיבלו משנה תוקף לאחר פרסום דו"ח ועדת מקוב ב-2007, רק שההחייאה אינה פשוטה.
התקציבים, שניסה המדען הראשי להפנות למימון פרויקטים של מחקר ופיתוח בתעשייה המסורתית בתנאים מקלים בהרבה מאלה שזוכה להם תעשיית ההיי-טק, נותרו ללא ביקוש. התברר שהתעשייה המסורתית לא היתה בשלה לקלוט תהליכים של חדשנות ושל פיתוח - בגלל היעדר ידע, היעדר מימון משלים והיעדר כוח אדם מתאים. ניסיון שנעשה בשנתיים האחרונות, להסב מהנדסי היי-טק מובטלים לתעשייה המסורתית בשכר (מסובסד במחציתו על ידי המדינה) של 25 אלף שקל בחודש, נכשל כישלון חרוץ. לא ברור אם בגלל שהמפעלים לא היו ערוכים לקליטת כוח אדם משכיל וצעיר, או שמא מהנדסי ההיי-טק לא רצו לעבוד במפעלים בעלי תדמית כבדה ומיושנת.
לבסוף, לאחר ארבע שנים של דריכה במקום, התקבלה הצעתו של נשיא התאחדות התעשיינים, שרגא ברוש, להוסיף הקלה נוספת לתעשייה המסורתית - ולהפוך את ההלוואות של המדען הראשי למענקים (ויתור על תמלוגים למדינה). זה חולל את השינוי: בשנה שחלפה מאז, הוגשו למדען הראשי מאות בקשות לאישור פרויקטים של מו"פ בתעשייה המסורתית. 250 פרויקטים כאלה אף אושרו, וקיבלו מענקים בסכום מצטבר של 100 מיליון שקל, עד שתקציב המדען הראשי ל-2010 הסתיים.
גם במדען הראשי וגם בהתאחדות התעשיינים מדווחים על התקדמות ניכרת בפתיחות של התעשייה המסורתית למחקר ופיתוח בשנה החולפת. הבעיה כרגע, אומרים כולם, היא תקציבים. הכוונה היא גם לתקציבים למדען הראשי, כדי שיוכל לממן מחקר ופיתוח בתעשייה המסורתית, וגם לשינוי ייעוד התקציבים שצריך להתחולל במסגרת חוק עידוד השקעות הון החדש.
החוק הקיים עודד בעיקר השקעה בהון - והעובדה שהתעשייה המסורתית עומדת על השקעה בהון בשיעור של 89% מהתעשייה האמריקאית מעידה שתמריצי החוק עובדים יפה. לכן, החוק החדש עומד לעשות שינוי בתמריצים, ובמקום לעודד השקעות הון לא יעילות - לעבור לעודד השקעות בחדשנות ובפיתוח כוח אדם. שינוי התמריצים הזה, יחד עם הצורך להמשיך ולהגדיל את סיוע המדינה למו"פ בתעשייה המסורתית דרך המדען הראשי, עשוי להיות קרש ההצלה של התעשייה בישראל.
בדו"ח מקוב כבר העריכו כי ההשקעה הזו בתעשייה, בסכום של כ-600 מיליון שקל בשנה, עשוי לתרום 7 מיליארד שקל לתוצר בישראל.
עד מתי התעשייה בישראל תישאר מפגרת?
מירב ארלוזורוב
19.10.2010 / 6:49