ברנדייס לא רלוונטי יותר

>> משנתו של לואיס ברנדייס מתחילת המאה הקודמת ("השלטון צריך לייצג את האדם העובד", markerweek, 1.7), שעמדה במרכז ההסבר על סכנת המונופולים על הדמוקרטיה, יש בה סכנה לא מעטה לעיוות בתפישת עולמם של האזרחים ובעלי העסקים במדינה.

ברנדייס חי בתקופה שבה פרט לזמן מועט אחרי מלחמת העולם הראשונה, המושג של "ממשלה גדולה" כלל לא היה קיים. בארה"ב, לדוגמה, ההוצאה הציבורית מתוך התוצר ב-1913 היתה כ-2.5%, כאשר בשנות ה-90 היה שיעורה הממוצע 22.5% (כמעט פי עשרה), וכיום שיעור ההוצאה הפדרלית והמקומית הוא כ-40%. ההוצאה הציבורית בבריטניה, למשל, בשנות ה-30 היתה 25%, וכיום היא כ-40%.



בזמנו של ברנדייס לא ידעה החברה על ממשלה ומגזר ציבורי באופן כפי שהוא קיים כיום. קיומן של מדינות טוטליטריות שבהן הממשל שלט בכל אמצעי הייצור, הכלכלה והחברה, אינו מהווה עוד מודל לשיח ציבורי ב-2010.



בתקופתו של ברנדייס לא צפה ועלתה שאלת "צמיחה של מדינת הקפיטליזם" (state capitalism) כפי שמופיעה בספרו האחרון של המומחה לסיכונים איאן ברמר: "סופו של השוק החופשי: מי מנצח במלחמה בין מדינות ותאגידים?". עיקר התזה בספר זה הוא, על פי העיתון הבריטי "טלגרף", כי "ממשלות רבות עוצמה מסביב לעולם יהיו הכוח המניע העיקרי בכלכלה הגלובלית, בהסיטן הצידה את תהליך קבלת ההחלטות מאינדיווידואלים, החברות והשוק לעבר המדינה, אינטרסים פוליטיים ורודנות".



בתקופתו של ברנדייס לא צמחה תנועת מסיבת התה (tea party) האמריקאית, שלפי הנתונים האחרונים מקיפה 28% מכלל האזרחים האמריקאים (57% מהמצביעים לרפובליקאים מעידים על עצמם כתומכי התנועה). עיקר האג'נדה הפוליטית שלהם היא שהממשלה הפדרלית גדולה מדי ומרכזת בידיה יותר מדי עוצמה. התנועה גם מתנגדת לשיעור החוב הגדול שבו נמצאת אמריקה, ורואה בו איום אמיתי על עתידם של ילדיהם ונכדיהם.



כאשר אני מתבונן בדמוקרטיה הישראלית 2010, איני יודע ממה להיות מודאג קודם: מריכוז העוצמה בידי תאגידים שולטים, מחוסר האמון הבולט והעמוק של אזרחי המדינה בפוליטיקה ובמוסדות הממשלתיים; מרמתם הנמוכה של חלק מנבחרי הציבור הממלאים תפקידים קריטיים; מחלוקת ג'ובים ותפירת מכרזים בכל המערכות הציבוריות; מהתרבות הנמוכה של השיח הפוליטי; מהביורוקרטיה והרגולציה המיותרת הנוגסת בכל חופש יצירה ופעולה של אזרח ובעל עסק; ומהתרסקות המינהל הציבורי המקצועי.



בעיית המונופולים, הדואופולים והריכוזיות במשק היא בעיה אמיתית, אך אין בה כדי להסיט את האיום האמיתי והגדול ביותר על הדמוקרטיה הישראלית: הידרדרותה של המערכת הציבורית - הן הפוליטית והן הביורוקרטית.



הכותב הוא מנכ"ל להב - לשכת ארגוני העצמאים והעסקים בישראל