מדברים הרבה, לא עושים דבר

>> בהחלטת הממשלה על ציון "יום המחויבות הלאומית לבטיחות בדרכים", נאמר שמטרתו היא "להעמיק את מחויבותם של מקבלי ההחלטות והציבור לבטיחות ולסובלנות בדרך".



כלומר, יום המאפשר למקבלי ההחלטות להתייצב לפני המיקרופונים והמצלמות, ולהפליג בהצהרות ובשבועות אמונים על מחויבותם ומסירותם לבטיחות בדרכים. לנוכח רוממות מלים חגיגיות אלה בפיהם, עומדות בפני האזרח הישראלי שתי אפשרויות להבנת היום. האפשרות הראשונה, להבינו כפשוטו ולנצל אותו להעמקת המחויבות לבטיחות בדרכים. ואכן, קיים צורך דחוף בהעמקת המחויבות בשל העלייה של כ-10% במספר ההרוגים השנתי עד כה, עלייה במספר הפצועים ועלייה במספר התאונות הקטלניות. 2010 היא שנת כישלון מוחלט במאבק בתאונות.

אפשרות אחרת היא להבין את היום הזה כבדיחה צינית, תפלה, לא מצחיקה, על חשבון הציבור. הספינה מתפרקת וטובעת, אבל כנרי התזמורת מנגנים על הסיפון כאילו כלום.



איך ניתן להבין הצהרות חגיגיות כאלה לנוכח המציאות, שלפיה בשנה שחלפה מיום המחויבות הקודם, החליטה הממשלה דווקא לבטל את חובת החינוך התעבורתי בבתי הספר התיכוניים, החיוניים להשלמת מטען הידע של כ-80 אלף נהגים חדשים שמתחילים לנהוג מדי שנה? איזו מחויבות באה לביטוי בשנה שבה נהפכה הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, שהיתה אמורה לעמוד בחזית המלחמה בקטל בדרכים, לארגון מוחלש ומנוטרל שאפילו אין לו מנכ"ל כבר יותר משנה, ובכירי עובדיו פורשים במחאה בזה אחר זה בלי שממונים להם מחליפים?



תקציב הארגון אמור להיות 550 מיליון שקל בשנה, אך הוא מקוצץ שוב ושוב, וכיום התקציב הוא כ-300 מיליון שקל, כלומר נחתך כמעט בחצי. היעלה על הדעת צבא שאין לו רמטכ"ל, ושבלעדיו, ובלי רבים מקציניו הבכירים שעזבו בכעס ובאכזבה, נאלצים הנותרים להמשיך להגן על המדינה תוך ספיגת קיצוץ בהיקף של כמעט חצי מתקציב הצבא?



כל אחד יבחר איך להבין את היום החגיגי שמציינים השבוע. העובדות הן שהניהול הכושל, האדיש והנרפה של המאבק בתאונות, המתבטא מיד בעלייה החדה בנתוני התאונות וההרוגים, עומד בסתירה מקוממת לכל הצהרה על מחויבות, ואף מרוקן אותה מתוכן. בראש המאבק העמידה הממשלה את שר התחבורה, ישראל כץ, שכל מהלכיו מעידים שאין לו טיפת עניין במאבק זה, ומעייניו נתונים לעניינים אחרים לגמרי מתחום אחריותו העיקרי.



ייתכן שהרעיון האמיתי הוא להצהיר הצהרות, לפזר הבטחות ולנדור נדרים - ובכך להסיח את דעת הציבור מחוסר המחויבות המשווע בפועל.



הכותב הוא מנכ"ל עמותת אור ירוק