ערב-רב של הסכמי שכר

>> לאזרח מן השורה, המועסק בשוק העבודה, קצת קשה להבין מה משמעות הרפורמה המתרחשת ברשות השידור. למה העובדים צריכים להסכים להכנסת שינויים טכנולוגיים או להחתמת שעון נוכחות? לא ברור מאליו שזו זכותם של המנהלים לנהל את הרשות כפי שהם רואים לנכון? אך התמונה המלאה קצת יותר מסובכת.

ברשות השידור קיימים יותר מעשרה ועדי עובדים, שכל אחד מהם מייצג קבוצה אחרת. במהלך השנים נחתמו מול העובדים, שרובם המכריע מועסק בחוזה קיבוצי, הסדרים שונים ומשונים בנוגע לעבודתם על ידי הנהלות שבאו והלכו. התוצאה היא ערב-רב של הסכמי שכר, חוקים ארכאיים והבנות רבות, שמביאות לחוסר יכולת לנהל גוף גדול כזה עם כמעט 2,000 עובדים שכל אחד מהם משויך לוועד אחר.



לדוגמה, שעות העבודה של עובדים ממגזרים שונים אינן תואמות, וכך יוצא שבאותה ניידת שידור נוסעים כמה עובדים שכל אחד מהם צריך לסיים את עבודתו בשעה שונה. בעיה נוספת שנוגעת לעובדים רבים היא שכר בסיס נמוך, כשחלק נכבד מהשכר הסופי מגיע משעות נוספות ותוספות אחרות, שלרוב כלל אינן נחשבות בחישוב הפנסיה למשל, ועובדים רבים ימצאו את עצמם בבעיה ביום הפרישה עם פנסיה דלה.



בשל כך המאבק על שעון נוכחות או שעות נוספות הוא קריטי ומהותי לרובם. לאחר עשרות שנים של עבודה באופן כזה התוצאה היא רשות שידור שמתנהלת באופן ארכאי שאינו מתאים לתנאי שוק העבודה כיום. ההנהלה רוצה להפוך את הרשות לגוף תוכן שממלא את ייעודו. העובדים מצדם, לא רוצים לוותר על מה שהשיגו בעמל רב - בטח לאחר שכבר הסכימו באופן עקרוני לכך שכשליש מהם יפוטרו במסגרת הרפורמה - דבר שאינו מובן מאליו.



גם אם הדיונים הנוכחיים נראים לעובד הממוצע בישראל 2010 הזויים, צריך לזכור כי זוהי התנגשות של שני כוחות שקל להבינם ולהצדיקם - מצד אחד זכותם של העובדים להילחם על שכר סביר ופנסיה מכובדת, ומצד שני חובתה של הרשות ליהפך לגוף תוכן ראוי שמשרת את ציבור משלמי האגרה.