פירורי מידע, גרגרי אמת, הררים של דיסאינפורמציה

>> "לא ייתכן שרק פירורים מרווחי הגז יגיעו לתושבי ישראל", אמרה חברת הכנסת שלי יחימוביץ', שזוכה באחרונה בעוגות שלמות של יחסי ציבור בלי שתשלם על כך פרוטה, בראיון רדיופוני בשבוע שעבר. יחימוביץ' נחשבת נציגתו המובהקת של הקמפיין להעלאת התמלוגים שתקבל המדינה מהחברות שמפיקות גז. המסע שמובילה יחימוביץ' זכה כמעט מראשיתו, בתחילת השנה, להתגייסות כלי התקשורת ולתמיכה ציבורית.



יובל שטייניץ שר האוצר קלט את הלך הרוח ומיהר להתיישר. ב-13 באפריל מינה שטייניץ ועדה ציבורית, בראשות פרופסור איתן ששינסקי, לבחינת מדיניות המיסוי בתחום משאבי הנפט והגז - יומיים בלבד לאחר ששלח מכתב ליחימוביץ' בתגובה לשאילתה שהגישה בעניין.

"שיעור התמלוגים של 12.5% נקבע בחוק הנפט", כתב שטייניץ ליחימוביץ'. "שיעור תמלוגים זה מקובל במדינות דמוקרטיות הפועלות בתחום חיפושי הנפט בשיטה של רישיונות או זיכיונות, והוא נחשב אף מעט גבוה בעבור מאגרי מים עמוקים שבהם הפיתוח וההפקה מורכבים ביותר".



חרף האמור ציין באחרונה שטייניץ כי טענת חברות הגז, שלפיה העלאת התמלוגים היא בבחינת מיסוי רטרואקטיבי, היא עלבון לאינטיליגנציה. שר האוצר לא הבהיר אם התכוון לאינטליגנציה שהפגין לפני 11 באפריל או לזו שאחרי 13 בחודש.



הימור מסוכן - ומוצלח



ניתן לתמצת את הטיעון בזכות העלאת תמלוגי הגז באופן הבא: תגליות הגז הן נכס של המדינה ולא של החברות שקיבלו רישיון ממנה; היות שמדובר בנכס כלכלי בשווי אדיר, גז בנפח 252 bcm (מיליארד מ"ק) ששוויו המוערך הוא 44 מיליארד דולר, זה לא סביר שהמדינה תניח לקבוצת "טייקונים" ליהנות מפירותיו - זכותה המלאה של המדינה לשנות את גובה התמלוגים מיזמי הגז, בדיוק כפי שאיש אינו טוען כנגד שינויים שהמדינה מבצעת בגובה המס.



הבסיס האידיאולוגי לטענות אלה הוא התפישה שגודלה של עוגת המשאבים הלאומית סופי וידוע - ושבעלי ההון מחזיקים בנתח מכריע ממנה, לאחר שהשתלטו בדרכים לגיטימיות יותר או פחות על נכסי הלאום. כדרכן של תיאוריות פוליטיות פופולריות גם התפישה הניאו-בולשביקית, שנציגתה המובהקת היא יחימוביץ', מעדיפה להתעלם מעובדות שאינן תומכות בה. חוסר דיוק מהותי אחד נוגע להצגת הוויכוח על גובה תמלוגי הגז כעימות בין הציבור לטייקונים שמבקשים לחמוס את נכסיו.



שיעורי ההחזקה של יצחק תשובה, בעל השליטה בקבוצת דלק, ברישיונות הקידוח הם: 15.8% ברציו-ים, 10.8% בתמר ובדלית ו-19.6% בקידוח ים-תטיס. קבוצת דלק הגדילה את החזקתה ביחידות ההשתתפות של אבנר מ-50.35% בסוף נובמבר 2003, בסמוך לתחילת הספקת הגז הטבעי מים-תטיס לחברת החשמל, ל-60% כיום, ואת החזקתה בדלק קידוחים מ-52.33% בנובמבר 2003 ל-57.70% כיום; שתי שותפויות אלה מחזיקות ישירות ברישיון רציו-ים. יתרת היחידות בלויתן ובתמר ובדלית מוחזקות בידי החברה האמריקאית נובל אנרג'י (39.7%, 36% ו-36%, בהתאמה), ובידי הציבור (44.5%, 53.2% ו-53.2%) באמצעות קופות גמל, קרנות למיניהן וישירות בידי משקיעים פרטיים.



זו הסיבה העיקרית לכך שכשמדברים אודות העלאת שיעור התמלוגים על שותפויות הגז רוצים בראש ובראשונה להעלות את שיעור המס שתשלם נובל אנרג'י, היזם והמפעיל של כל עסקות הגז, ולהטיל מס רווח הון מוגדל על בעלי יחידות ההשתתפות - לא מדובר בטייקונים, אלא בעמיתי הקופות הגמל והקרנות שמנהליהן בחרו השקעה מצוינת בעבור עמיתיהם. רק אחרי זה בא תשובה.



בעלי היחידות לא עשקו איש. הם סיכנו את כספם כשהימרו - בדיעבד בתבונה - על הסכם בין קונה מרצון, שותפויות הנפט והגז, למוכר מרצון, מדינת ישראל.



אם רוצים להעלות את שיעור המס שישלמו עמיתי קופות הגמל של פסגות או פוליסות הביטוח המשתתפות ברווחים של הפניקס, שמחזיקות בקידוחי הגז באמצעות יחידות ההשתתפות של אבנר, ולהקטין בכך את שווי הנכס שבידיהם - מדוע לעצור כאן? מדוע, למשל, שנציב המס לא ייזום חקיקה שתעלה את שיעור המס על הרווחים הבלתי סבירים של בעלי חזקה בקרקעות הלאום.



עוברים לגז - וחוסכים מיליארדים



הטעיה נוספת נוגעת להצגת הטייקון תשובה כנהנה היחיד מתרנגולת הזהב שאינה מיטיבה עם המדינה ועם אזרחיה - "לא ייתכן שרק פירורים מרווחי הגז יגיעו לתושבי ישראל", כדברי יחימוביץ'.



חברת החשמל אמדה את החיסכון למשק כתוצאה מהמעבר לגז בין 2004 ל-2009 ב-23.5 מיליארד שקל. 1.1 מיליארד שקל מסכום זה זרמו כ"תמריץ" לחברת החשמל, שמוחזקת בגרונה על ידי אותו ציבור עובדים מך ודל שיחימוביץ' הגנה עליו, בהזדמנות אחרת, בחירוף נפש (ראו המשך).



עסקת ים-תטיס הניבה באותה תקופה רווח של 4.4 מיליארד שקל (לפני ניכוי אזילה והוצאות מימון) ושילמה למדינה תמלוגים בסך 649 מיליון שקל. מדינת ישראל החליטה לא לסכן את כספי המסים בחיפוש, בקידוח ובהפקה של נפט וגז. זו לא היתה האופציה היחידה שעמדה בפניה. הממשלה יכלה לחתום על הסכמי שותפות בסיכונים ובהפקה עם היזם מסוג production sharing contract (psc) או על הסכמים שבהם קבלן מספק בתשלום למדינה שירותי חיפוש ופיתוח, בלי שיישא בסיכון - אבל גם לא יקבל חלק מהתמורה.



הממשלה לא הוציאה שקל מכיסה (להבדיל מהטבות מס שנתנה) וזכתה בחיסכון של 23.5 מיליארד שקל מהשקעה שמומנה בכספים שסיכנו נובל אנרג'י, ציבור המשקיעים - וגם תשובה.



חיסכון זה שקול ל-3.9 מיליארד שקל בשנה בממוצע בשש שנות הספקת גז מים-תטיס לחברת החשמל - בערך 0.5% מהתמ"ג לשנה. זוהי, בעיני יחימוביץ', עסקה גרועה שמותירה "פירורים" בידי תושבי ישראל.



מהי, אם כן, עסקה מצוינת בעיניה של יחימוביץ'? בראיון ל-themarker הסבירה יחימוביץ' מדוע אינה פוצה פה נגד ועדי העובדים הגדולים בחברות, שנפוטיזם ואבטלה סמויה הם שמם האמצעי: "אני בעד עובדים חזקים. אני רוצה שהם ירוויחו הרבה כסף, בלי בושה".



עובדי חברת החשמל הם, אכן, חסרי בושה. את זה אי אפשר לקחת מהם. עלות השכר של עובדי חברת החשמל, כמעט פי 4 מהשכר הממוצע במשק, הסתכמה ב-23 מיליארד שקל בין 2004 ל-2009 - השנים שבהן סיפקה ים-תטיס גז לחברת החשמל, מה שהביא כאמור לחיסכון של 23.5 מיליארד שקל למשק.



חברי הכנסת יחימוביץ' (העבודה) וכרמל שאמה (הליכוד) הגישו באחרונה הצעת חוק להעלות את שיעור התמלוגים מ-12.5% ל-20%. אם שיעור התמלוגים המוצע היה חל על עסקת ים-תטיס ב-2004-2009, היה מיתוסף סכום של 457 מיליון שקל לקופת המדינה.



אם, לעומת זאת, היו מקטינים את עלות השכר של עובדי חברת החשמל ב-15% בשנים אלו היה נחסך סכום של 2.5 מיליארד שקל נטו - כלומר פי 5.4 מהסכום שהיה מיתוסף למדינה לפי הצעת החוק של יחימוביץ' ושאמה.



מספרים אלה אינם מפריעים ליחימוביץ' לפעול ללא לאות להעלאת שיעור התמלוגים, להימנע לחלוטין מכל פעולה בעניין השכר של עובדי חברת החשמל ולהמשיך להציג עצמה כמגינה על האינטרסים של המעמד הבינוני.



דיון רדוד



הדיון בהעלאת התמלוגים מבוסס על ההנחה שהקידוחים בתמר, בדלית ובלויתן הם נכס שניתן להמירו במזומנים בקלות, ולפיכך כל שנותר לעשות הוא להתווכח על חלוקת השלל. זה לא בדיוק המצב, כפי שגם חסידי התמלוגים המוגדלים יודעים.



תמר 1 נקדח בעומק מים של 1,680 מטר וכדי לפגוש בשכבת הגז היה צורך להגיע לעומק כולל של 4,900 מטר; תמר 2 נקדח בעומק מים של 1,700 מטר וכדי ובעומק כולל של 5,145 מטר, וקידוח דלית 1 בוצע בעומק מים של 1,400 מטר כשהקידוח עצמו הגיע לעומק כולל של 3,700 מטר. קידוח לויתן 1 מתוכנן להיקדח בעומק מים של 1,600 מטר, כשהמטרה העיקרית היא שכבת גז בעומק 5,100 מטר.



לעומתם, מיזם ים-תטיס בשדות נעה ומרי, שמהן מפיקה ים-תטיס גז מול חופי אשקלון ומוכרת אותו בעיקר לחברת החשמל, הוא בעומק 236 מטר בלבד. עלות ההפקה של גז במים עמוקים גבוהה מהותית מעלות ההפקה במים רדודים, מה שבא לידי ביטוי בשלוש רמות: קידוח, הפקה והולכה.



עלותה של אסדת קידוח במים עמוקים (300 עד 1,500 מטר) ובמים עמוקים מאוד (ultradeep, יותר מ-1,500 מטר) מגיעה ל-375-450 אלף דולר ליום; נובל אנרג'י, למשל, משלמת בעבור השימוש ב-sedco express, האסדה הראשונה שהגיעה בשבוע שעבר לבצע את הקידוח בלויתן, 530 אלף דולר ביום. תקציב הקידוח, שיימשך חמישה חודשים, כולל עלות השינוע של האסדה, מגיע ל-150 מיליון דולר. אבל אם שכבת המטרה תימצא בעומק רב מהמוערך או במקרה של תגלית במטרות משנה של הקידוח, יהיה צורך להשתמש באסדה pride north america, שעלותה 402 אלף דולר ליום (4000 wd+ semisubmersive)



לשם השוואה, עלות הקידוח של פרויקט במים רדודים (כמו ים-תטיס) שניתן לביצוע באמצעות אסדות המקובעות לקרקעית הים (jackups) מגיעה ל-82 אלף דולר ליום בלבד. יתרה מזאת, קידוח במים רדודים טומן בחובו יתרונות נוספים, כמו האפשרות לבצע עוד קידוחים, כפי שאכן קרה באחרונה בים-תטיס - על גבי האסדה המקובעת לקרקעית הים ובלי שהיה צורך להוביל אסדת קידוח ייעודית לאתר וממנו בהשקעה גבוהה.



ההשקעה הכוללת בים-תטיס, כולל הנחת צינור והתחברות לאשדוד, הסתכמה ב-400 מיליון דולר ב-10 שנותיו של הפרויקט. עלות החיפוש בלבד בתמר ובדלית הסתכמה עד כה ב-350 מיליון דולר; עלות הפיתוח של שדה הגז תמר בלבד, כולל הנחת תשתית הולכה תת-ימית עד למתקן קליטת הגז, נאמדת בעוד 2.9 מיליארד דולר. כך שהעלות הכוללת של פרויקט תמר תתקרב ל-3.5 מיליארד דולר - פי 9 מפרויקט ים-תטיס ב-10 שנותיו.



לייצא או להלאים



מצבו של פרויקט רציו-ים (לויתן) מסובך עוד יותר. הגז שיופק בלויתן יפגוש משק מקומי שצרכיו מסופקים לחלוטין משלושה מקורות: ים-תטיס, קידוח תמר והסכמי הגז עם מצרים באמצעות חברת emg. משום כך השותפים לעסקת רציו-ים ייאלצו לטפל בבעיה הייחודית של הפרויקט: שיווק הגז.



צריכת הגז הטבעי בישראל, שהגיעה ל-4.5 bcm ב-2009, עשויה להגיע ל-10 bcm בשנה ב-2020, על פי תחזית משרד התשתיות הלאומיות שמצוטטת במחקר "ניתוח חלק הממשלה מהכנסות נפט וגז בישראל ובמדינות שונות", שביצע מרכז המחקר והמידע של הכנסת.



עתודות הגז מגיעות ל-8.7 tcf (247 bcm) בתמר, ל-14.2 tcf בדלית ועשויות להגיע ל-16 tcf (453 bcm) בלויתן - בלי להביא בחשבון תגליות נוספות בעתיד. בהתחשב בכך ש-35% מהגז הטבעי המסופק כיום למדינה מיובא ממצרים, בעתודות הגז במימי ישראל ובקצב הצריכה הצפוי - הרי שניצול עתודות הגז בתמר, דלית ולויתן על בסיס הביקוש המקומי בלבד אינו מהווה כיום אופציה.



בהנחה שהממשלה אינה מתכוונת להורות לבעלי הזיכיונות להימנע מיצוא הגז - הוראה שמשמעותה המעשית היא הלאמת פרויקטי הגז - יהיה צורך באיתור שוקי יצוא לגז של לויתן, אם כמובן יוכרז כתגלית, כלומר ייהפך מפרויקט שסבירותו 50% לעתודות גז מוכחות.



אחד הפתרונות הוא הקמת מתקן בחוף ישראל שיהפוך את הגז לנוזל (lng), לצורך שינועו למדינות מערב אירופה ומזרח אסיה - מתקן שעלות הקמתו נאמדת ב-5 מיליארד דולר.



אפשרות אחרת היא להשתמש במתקן lng במצרים תמורת דמי שימוש שיגלמו תשואה ליזמים שהשקיעו בהקמתו. אופציה נוספת היא להניח צינור תת-ימי ליוון, לשוקי היעד באירופה, שמעוניינים להקטין את תלותם בהספקת גז מרוסיה.



העלות המצטברת של פרויקט לויתן, כולל הנחת מערכת הולכה תת-ימית ומתקן להנזלת הגז, עשויה להגיע ל-8 מיליארד דולר - מה שיהפוך אותו לפרויקט התשתית הגדול בתולדות המדינה. ייחודו של הפרויקט בכך שכל ההשקעה בו נעשית לפני שהופק ולו מ"ק אחד של גז, ולכן היזמים והמשקיעים זקוקים ליציבות פיסקלית - כלומר לוודאות בנוגע למדיניות המיסוי והתמלוגים של הממשלה שהעניקה את הרישיון, כדי להיות מסוגלים להעריך את התשואה שיניב הפרויקט ולגייס את הסכומים האדירים שנחוצים למימונו.



בעולם דווקא מגדילים את התמריצים



ההכרה בכך שקידוח במים עמוקים כרוך בסיכון כלכלי גבוה משמעותית מקידוח במים רדודים, ולכן יש לתמרץ את חברות הנפט והגז לבצע קידוחים כאלה, הביאה את ממשלת בריטניה למשל להחליט בינואר 2010 על הקלות מס בסכום כולל של 800 מיליון ליש"ט לכל שדה גז או נפט במים עמוקים ממערב לאיי שטלנד. "עמוקים", מבחינתה של הממשלה הבריטית הוא 600 מטר - לא 1,700 מטר כמו בקידוחי תמר ולויתן או 1,300 מטר בדלית.



הטבת המס נועדה לתמרץ חברות לקדוח במים "עמוקים" באזור שבו שוכנות, על פי הערכות, 20% מעתודות הנפט והגז של בריטניה ושעד כה נחשבו לא כלכליות. ההכרזה נעשתה במקביל לסבב חדש של חלוקת זיכיונות וכלקח מהעבר, כש-14 זיכיונות שחולקו לא נוצלו בידי הזכיינים.



כך הסביר אליסטייר דרלינג, שר האוצר בממשלת בריטניה היוצאת, את ההחלטה: "הממשלה מכירה בחשיבותה של תעשיית הנפט והגז לכלכלה ובבסיס האמין שהיא מספקת לביטחון האנרגטי של בריטניה". מקור במשרד האוצר הבריטי הוסיף: "הטבות המס אינן כסף שהאוצר הפסיד - אלא מס שהאוצר גובה ושלא ניתן היה לגבותו אלמלא אותם תמריצים".



ממשלת מצרים שינתה את מדיניותה ביולי 2010 וכדי לתמרץ את חברת bp הבריטית ואת החברה הגרמנית rwe לקדוח במים עמוקים בזיכיונות west mediterranean ו-north alexandria חתמה על הסכם שלפיו תוותר על זכותה לתמלוגים והתחייבה לרכוש את כל הגז שיופק משני הזיכיונות - בתמורה להתחייבות להשקיע 9 מיליארד דולר.



הרשויות בארה"ב, שלא עודכנו ככל הנראה בנוגע לתובנותיו של הרב מיכאל מלכיאור בעסקי האנרגיה, העריכו ב-1995 שכדי לקדם את ההשקעה בגילוי והפקה של גז ונפט גולמי במים עמוקים יש לחוקק את חוק - outer continental shelf deep water royalty relief חוק שפטר מפיקות גז ונפט מתשלום תמלוגים בעבור כמויות מינימום של גז או נפט. תוקפו של הפטור, שעורר ביקורת נוקבת, פקע ב-2005. ואולם למרות השיפורים הטכנולוגיים שחלו בתחום הקידוח בעשור שחלף וחרף עלייה של 200% במחיר הנפט חוקק ב-2005 חוק - energy policy act שבו ניתן פטור מתשלום תמלוגים בעבור הפקת לא פחות מ-5 מיליון חביות נפט או גז בכמות שוות ערך בקידוחים שעומקם 400 עד 800 מטר, וכן פטור עולה בהדרגה, עד ל-12 מיליון חביות נפט, בקידוח שעומקו 1,600 עד 2,000 מטר; אם כי משרד האנרגיה קיבל זכות להגביל את היקף הפטור בהתאם למחיר השוק של הנפט.



ההסבר היחיד לנכונות של ממשלות לוותר על תשלומי מס בהיקפים עצומים בפרויקטי גז ונפט היא התועלת המשמעותית שהם מביאים למשק הלאומי. לעתים גם הציבור מבין זאת, כפי שניתן היה ללמוד מהאופן שבו האוסטרלים אילצו את ראש המממשלה הפופולרי, קווין ראד, לוותר על תפקידו ב-2010 בעקבות הצעתו להטיל מס נוסף בשיעור 40% על רווחים מניצול משאבים מתכלים.



ומה עם החרם הערבי?



תשובה ושותפיו לרישיונות מיכל ומתן, המוכרים כיום כתמר ודלית, העבירו לפני קצת יותר מארבע שנים, ביולי 2006, לנובל אנרג'י 33% מזכויות ההשתתפות ברישיונות בלא תמורה; הם עשו זאת אחרי שחברת בריטיש גז פרשה מהפרויקט. בינואר 2008 העבירו דלק קידוחים, אבנר ורציו - שוב, בלא תמורה - 35% מהזכויות ברישיונות רציו-ים, רחל, עמית, חנה, דוד וערן לנובל אנרג'י תמורת הסכמתה לשמש מפעילת הפרויקט.



תשובה מתואר תכופות על ידי יחימוביץ' ועמיתיה להגדלת התמלוגים איש עסקים שתאוות הבצע גוברת על שיקול דעתו החברתי. כיצד, איפוא, אירע הנס הזה - כיצד ויתר אותו תשובה, פעמיים, על שליש מזכויותיו בקידוחים, ועוד בלא תמורה? הרי כל העניין הזה כה פשוט - אפשר לשלוח את הרב מלכיאור על חסקה ולגרוף את מיליארדי הדולרים הצפים בערימות מסודרות של שטרות ירקרקים על פני המים.



ההסבר לוויתורו של תשובה הוא שפרויקט להפקת גז במים עמוקים כרוך בהשקעות בקנה מידה של מיליארדי דולרים ומצריך ידע וטכנולוגיה שאין כיום בידי אף חברה ישראלית. תנאי הסף החדשים לקבלת רישיון קובעים כי קבוצה המבקשת לקבל רישיון לפרויקט ימי חייבת לכלול מפעיל בעל ניסיון בניהול ובביצוע פרויקט אחד לפחות של חיפושי נפט וגז בהיקף של 100 מיליון דולר.



ייתכן שיהיה די בידע ובטכנולוגיה של נובל אנרג'י וייתכן כי יהיה צורך במעורבות של חברת ענק, כמו שברון, אקסון מובייל או bp, כדי להקים פרויקט ברמה כזו של סיכון כלכלי.



חברות ענק אינן עומדות בתור להשקיע במים הכלכליים (שטחי הים שמשתרעים עד 320 ק"מ מהחוף ויש הסכמה בינלאומית על הזכות לנצל את משאבי הטבע בהם) של ישראל. בניגוד למה שטוענים יחימוביץ' ועמיתיה, שמתעקשים להתכחש למציאות: החרם הערבי חי, בועט ואפקטיבי.



למרות סדרת תגליות מרשימות בעשור האחרון ועל אף שמכון ממשלתי אמריקאי (usgs) אומד את פוטנציאל הגז הטבעי באגן המזרחי של הים התיכון ב-540 מיליארד דולר, חלקו במימיה של ישראל, בחרו חברות הענק להתרחק מפעילות חיפוש וקידוח מול חוף ישראל והותירו את הבמה לחברה צנועה יחסית כמו נובל אנרג'י.



בהקשר זה ניתן לתהות כיצד ויתרה בריטיש גז ביולי 2006 על 35% מהזכויות ברציו-ים, שמכיל 16 tcf בהסתברות של 50% - הרי הסקרים הסייסמיים שהובילו לתגלית בלויתן היו אותם סקרים שהיו בידי ענקית הגז הבריטית. האם ייתכן שבריטיש גז, חברה ששווי השוק שלה 27 מיליארד דולר, גבוה כמעט פי שניים מזה של נובל, החמיצה בשלומיאליות כזו את ההזדמנות העסקית? או שבריטיש גז ויתרה על התענוג לעשות עסקים בישראל על אף שהסקרים הצביעו כי כדאי לחקור את הפוטנציאל של רציו-ים, מכיוון שחשבו שם כי המחיר הפוליטי-כלכלי שתשלם בגין פעילותה בישראל יהיה גבוה מדי?



מגבלת ביקוש לגז נוזלי



לנוכחותן של חברות הענק בפרויקט חשיבות נוספת. לנוכח הערעור על זכויותיה של ישראל בתגליות וחוסר הבהירות בנוגע לגבולות המים הכלכליים של ישראל, נראה כי חבירה לחברת ענק אמריקאית או בריטית תשפר את היכולת לעמוד בפני הטענות והאיומים בנוגע ללגיטימיות של ניצול התגליות.



הסיכוי לשותפות עם חברת ענק יפחת במקרה של העלאה רטרואקטיבית של התמלוגים. חסידי העלאת התמלוגים טוענים כי המקרה של תמלוגי הנפט והגז אינו שונה מהותית מהעלאת מסים ישירים ועקיפים, אלא שחברות הנפט והגז עשויות לנצל את ההבחנה בין מערכת המיסוי הכללית לבין מיסוי ייעודי של מגזרים כמו נפט וגז, קולנוע, דירות נופש, השקעות במחקר ובפיתוח וכן עידוד השקעות הון - שבהם השינויים שחלו מעת לעת היו צופי פני עתיד.



לזכות חברות הנפט והגז יעמדו תקדימים משפטיים, כמו הלכת סאיטקס. במקרה של סאיטקס כפה בג"ץ על המדינה לקיים התחייבות לסיוע מיוחד ליצואנים גם לאחר שההתחייבות בוטלה. מה שיגרור את המדינה למאבקים משפטיים שיעכבו את מימוש הפרויקטים.



יחימוביץ', הרב מלכיאור ראש הפורום לפעולה אזרחית ודומיהם גורסים כי העלאת שיעור התמלוגים לא תפגע בסיכויי הפיתוח של תגליות הגז. ההנחה המובלעת בטענה זו היא כי הביקוש לגז נוזלי הוא אינסופי וכי אין תחרות של ממש בשוקי הגז הנוזלי - ועל כן לזמן שיידרש עד לפיתוח והקמת מתקנים ליצוא גז טבעי נוזלי אין משמעות ולא תהיה לו השפעה על ההכנסות מהפרויקטים.



ספק אם להנחה זו יש בסיס מוצק. קיימות כמה ראיות לכך שבתחום הגז הנוזלי עלולים להיווצר עודפי היצע שיגרמו לתחרות עזה על הסכמי הספקה ומחירים, וכי המפסיד בה יהיה קרוב לוודאי מי שיפגר בפיתוח נכסי הגז ובחתימה על הסכמי הספקה לטווח ארוך.



שני פרויקטים באוסטרליה, בהיקף השקעה של 55 מיליארד דולר, כבר נמצאים בהקמה ובצנרת האוסטרלית נמצאים פרויקטים נוספים בהיקף השקעה של 80 מיליארד דולר. פרויקטים אלה נהנים לא רק מהעובדה שיושלמו בטווח הקרוב, אלא גם מעלויות תובלה נמוכות לשוקי היעד ומיציבות פוליטית. הפרויקטים באוסטרליה ופרויקטים דומים בקטאר יבשילו זמן רב לפני לויתן. גם רוסיה ונורווגיה בוחנות הקמת מתקנים ליצוא גז נוזלי.



שלא יישאר במצולות



בעבודה שביצע בתחילת 2010 בנק jbwere האוסטרלי מקבוצת גולדמן סאקס נקבע כי עודף היצע הוא סיכון משמעותי להשקעות בפרויקטי גז נוזלי. הערכה זו מתחדדת לאור נכונותן של חברות כמו ריליאנס ההודית או cnooc הסינית להשקיע עד 2.2 מיליארד דולר בפרויקטים אמריקאיים שיקנו להן גישה לטכנולוגיה של הפקת גז הכלוא במבנים סלעיים. הבשלתה של טכנולוגיה זו תאפשר לסין לנצל עתודות של 26 טריליון מ"ק גז במבנים סלעיים ותשפיע על מחירו של הגז הנוזלי ועל כדאיות הפיתוח של מאגרים חדשים.



לנוכח רמת ההשקעות בעולם בפיתוח מאגרי גז טבעי ובטכנולוגיות חדשניות ולאור התחרות המסתמנת בתחום, נראה שכדאי לוועדת ששינסקי לשקול האם לא כדאי לייצר חבילה אטקרטיבית למשקיעים זרים ומקומיים - במקום לשקוע במאבקים משפטיים מתמשכים - כדי להבטיח שהגז לא יישאר במצולות, ולמנוע מהסיכוי החד-פעמי שנפל בידי המשק הישראלי לטבוע בים הדמגוגיה של יחימוביץ'. ייתכן שהפוטנציאל לפיתוח משק האנרגיה יסתיים בלא כלום, אבל אז לפחות לכולנו יהיה חלק שווה בו.