מבחן דרכים: כשרנו רוצה, היא יכולה

>> כשיצרניות רכב מחדשות את אחת המכונית שלהן, מידות המכונית נוהגות לצמוח. זו דרך קלה להוכיח ללקוחות שהמכונית השתפרה. הבעיה היא שבשל אופן הפעולה הזה, הגבולות בין הקטגוריות מתחילים להיטשטש.



רנו מגאן, למשל, שבגרסת הסדאן היתה משפחתית קומפקטית נמתחה עד שהגיעה לאורכה של מאזדה 6 כמעט. היו לכך יתרונות במרחב הפנימי, בנפח תא המטען וברושם שייצרה בחניון הליסינג בעבודה, אבל גם חיסרון מורגש בביצועים. כנראה שלא סיפרו למנוע שהמכונית נהפכה לכבדה, והוא לא הצליח להאיץ מספיק מהר עם 105 כ"ס בלבד.

השינוי שעברה הפלואנס של רנו מבקש להתאים את הביצועים לגודל. הפלואנס היתה משפחתית לאנשים סבלניים במיוחד, שמוכנים להתפשר על ביצועים בעבור גודל. אבל אחרי חצי שנת שיווק, מגיעה לישראל גרסה נוספת שלה, הפעם עם מנוע המתאים לממדיה: 2.0 ליטר נפחו והספקו 143 כ"ס.



גם גיר ארבעת ההילוכים המיושן הוחלף בגיר מודרני. תא הנוסעים האיכותי זכה לצבעים נאים ונהפך למקום שנעים לשהות בו והעיצוב ואיכות החומרים עולים על אלה של מקבילות יפניות. המכונית מאיצה כעת ללא היסוס, גם אם עדיין לא מדובר בביצועים מרשימים. הנוחות מרשימה והבידוד מרעשי הכביש טוב. לפלואנס בגרסה החלשה לא היתה יכולת דינמית ותוספת הכוח לא שינתה זאת. התנהגות הכביש שלה בטוחה, אך אינה מסעירה.



תוצאות המבחן אינן הפתעה. אם תיקחו מכונית בגודל המתקרב לזה של מכונית מנהלים, ותשימו בה מנוע בהספק המתאים למכוניות מנהלים - תקבלו תחליף לא רע לדבר האמיתי. הרי הצירוף "מכונית מנהלים" נולד ככינוי שיווקי ישראלי למה שבכל העולם קרוי, פשוט, משפחתית גדולה.



הפלואנס זולה בכ-20 אלף שקל ממכוניות מנהלים של ממש, ולכן מספקת תמורה טובה לכסף. חסרונותיה הן שאינה נבדלת מספיק בעיצובה מגרסת הליסינג הנפוצה. גם התדמית הלא מבריקה של רנו היא אחת מחסרונותיה של הפלואנס. מי שיתגבר על שני אלה, יוכל לקנות משפחתית טובה למדי.