העוני בישראל – כולנו משלמים את המחיר

היום ציינה הכנסת את היום הבין לאומי למאבק בעוני. בתקשורת נשמע קולו של הויכוח בין החברתיים לאלו הסבורים ש"לו רק היו יוצאים לעבוד או מביאים פחות ילדים לעולם, לא היו במצב כזה". אבל עמוק בפנים, כולנו יודעים שהעוני בישראל רחב ומקיף הרבה יותר. הוא מגלם בתוכו קבוצות ומעמדות שלמים, כולל אלו שעובדים, ובכל זאת לא יכולים לשאוף עבור עצמם ועבור ילדיהם לזכות בהשכלה טובה, ובטיפול בריאותי נאות. ובעיקר: הם כבר מתקשים להבטיח שיוכלו להתפרנס בכבוד.

והוא לא קורה מעצמו, העוני. הוא לא איזה וירוס שנדבק לאנשים שפשוט לא מצליחים להיפטר ממנו. הוא נשמר ומתאפשר על ידי מדיניות והחלטות של ממשלות, שעוברות בשתיקה יחסית את הציבור, אותנו, שבינתיים, מצליחים לחיות – אולי תוך צקצוקי לשון, אבל בסך הכול בשקט – עם התופעות הקשות של עוני ופערים חברתיים בישראל.

זאת המשוואה הכואבת: לא ניתן להפריד בין הימצאותם של 1,700,000 איש החיים מתחת לקו העוני לבין אותן החלטות מדיניות שמאפשרות, במקביל, את התחזקותם של בעלי ההון. זה קורה לאט אבל בשיטתיות. למשל, באמצעות הפחתות המיסים. הרי מה נשמע טוב מזה? בואו נפחית מיסים וכולנו נהנה. האומנם? את המסים שהופחתו בעשור האחרון – מס מעסיקים, מס חברות ומס ההכנסה – אמורים לשלם בעלי ההכנסות הגבוהות. הרי אנשים החיים בעוני אינם מגיעים למדרגת המס המינימלית, ולא נהנים מההפחתה. כתוצאה מכך, למדינה יש פחות הכנסות ממסים, פחות כסף לשירותי חינוך, בריאות, ורווחה נאותים, שדווקא החיים בעוני זקוקים להם ביותר.

דוגמא נוספת היא התפתחותו האכזרית של מעמד העובדים העניים. המדינה עודדה העסקת עובדים באמצעות קבלני כוח אדם. מעובדים רבים המועסקים נשללים כך תנאי ההעסקה המינימליים. המדינה, מצידה, אינה משקיעה כמעט משאבים באכיפת החוק ובהבטחת זכויותיהם: עשרות פקחי התמ"ת קורסים תחת נטל מלאכתם. קבלני כוח האדם מתעשרים על חשבון העובדים, והגופים השוכרים את שירותיהם – ביניהם משרדי הממשלה – זוכים בכוח עבודה זול. הרי אם ניתן לשלם כל כך מעט לעובדים, למה לשלם יותר?

השנה, דווקא כלכלני בנק ישראל היו אלה שתיארו בדו"ח שנתי מפורט בצבעים הקודרים ביותר את תופעת העובדים העניים. הבנק קבע כי כ- 63% מהעניים חיים בבתים שבהם לפחות מפרנס אחד, וכי בקרב משפחות שבהם מפרנס אחד עמדה תחולת העוני על 16%. הוא הוסיף כי ממדי העוני בקרב אנשים החיים במשק בית שבו לפחות מפרנס אחד הלכו והתרחבו בעשור האחרון. הבנק העיר בפרשנותו כי תופעת העובדים העניים נפוצה גם במדינות OECD ואולם מימדיה פחותים בהרבה. הוא ציין שבארצות OECD העובדים העניים היו אך שיעור קטן מקרב העובדים המשתכרים שכר נמוך.

ישראל ניצבת מול מחירו היקר של העוני – ואם בנק ישראל כבר מזהיר, כל הכתובות כבר על הקיר. ברור, כי בטווח הארוך, הריבית החברתית שכולנו נשלם – עלייה בפשיעה, פגיעה בסולידריות החברתית, העמקת התלות של אוכלוסיות שלמות בתרומות מהקהילה – רק תמשיך ותעלה.

עד שלא נדרוש – בהפגנות, בבחירות, בעצומות, ובפניות ישירות לחברי הכנסת והממשלה – שהמדינה תפסיק להנציח את הפערים החברתיים, לא נזכה לראות כאן התמודדות אמיתית, עמוקה ויסודית עם בעיית העוני בישראל. ומכך, כולנו נפגע.


*רונית הד, מנכ"לית שתיל. שתיל שותפה בפורום לציון היום הבין-לאומי למאבק בעוני