היעדר המוסר עלול להתמוטט על ראשינו בכל רגע

ניו יורק טיימס



>> אנשים נוטים לזכור את העבר בחיבה מוגזמת. ואולם לפעמים, היבטים חשובים של החיים היו אכן טובים יותר פעם.

במהלך שלושת העשורים שלאחר מלחמת העולם השנייה, לדוגמה, ההכנסה בארה"ב עלתה במהירות ובאותו קצב - כמעט 3% בשנה - לאנשים בכל רמות ההכנסה. לארה"ב היה מעמד בינוני אנרגטי מבחינה כלכלית. כבישים וגשרים תוחזקו היטב, ותשתית חדשה ומרשימה נבנתה. האנשים היו אופטימיים.



בשלושת העשורים האחרונים, לעומת זאת, הכלכלה האמריקאית צמחה הרבה יותר לאט, והתשתית הידרדרה למצב עלוב. מטריד הרבה יותר - כל צמיחה משמעותית בהכנסה התרכזה בקצה העליון של הסקלה. חלק ההכנסה שהגיע למאיון העליון, שהיה 8.9% ב-1976, זינק ל-23.5% ב-2007. באותה תקופה, השכר לשעה ירד ריאלית ב-7%.



עם זאת, כלכלנים רבים מסרבים להתמודד ישירות עם האי שיוויון בהכנסה, והם אומרים כי יש להשאיר את הקביעה המוסרית אם מדובר במגמה חיובית או שלילית לפילוסופים.



אך התנערות זו ריקה מתוכן. כלכלה, אחרי הכל, היא מדע שנוצר על ידי פילוסופים של המוסר, והקשרים בין שתי התורות הללו נותרו חזקים. על כן הכלכלנים נמצאים בעמדה שבה עליהם להתמודד עם השאלה הזו, והתשובה לה היא ברורה מאוד.



אדם סמית, אבי הכלכלה המודרנית, היה פרופסור לפילוסופיה של המוסר באוניברסיטת גלזגו. ספרו הראשון "התיאוריה של הרגש המוסרי" (a theory of moral sentiments) פורסם יותר מ-25 שנה לפני "עושר האומות" המהולל שלו, שהיה ניתוח מוסרי נשכני בעצמו.



יש פילוסופים של מוסר המתייחסים לאי שיוויון בהתבסס על עקרונות של צדק והגינות. אבל מכיוון שהם לא הצליחו להסכים מה משמעותם המעשית של עקרונות מופשטים אלו, הם לא הצליחו להתקדם רבות. גישת העלות-תועלת המעשית יותר של סמית התבררה כנושאת פרי בשל יותר, מכיוון שמתברר כי האי שיוויון הגובר יצר הפסדים עצומים ומעט מאוד רווחים, אפילו למי שלכאורה התעשר מהיווצרותו.



תשתית רעועה פוגעת גם בעשירים



מחקרים חדשים על מצבם הפסיכולוגי של אנשים לימדו אותנו כי מעבר לנקודה מסוימת, הוצאת כסף רב יותר אינה משפרת את מצבו או את אושרו של האדם. מנהל בכיר יכול לחשוב שהוא צריך אחוזת ענק, בגלל שלעמיתיו יש כזו. על אף שאנשים יכולים להיות מאושרים לא פחות במגורים צנועים יותר, רובם לא יסכימו לכך מרצונם.



אבל אין ראיות משכנעות לכך שהגדלת האי שיוויון מחזקת את הצמיחה הכלכלית או משפרת את מצבו הקיומי של אדם כלשהו. כן, העשירים יכולים לקנות אחוזות גדולות יותר ולארח מסיבות יקרות יותר. אך זה לא עושה אותם מאושרים יותר.



אנשים לא חיים בריק חברתי. נורמות של הקהילה מגדירות ציפיות ברורות: כמה צריך להוציא על חליפה שלובשים לראיון עבודה וכמה על ימי הולדת. האי שיוויון הגובר הוליד "שרשרת הוצאות", שהחולייה הראשונה שבהן היא הגדלת ההוצאות על ידי העשירים ביותר.



העשירים מוציאים יותר מכיוון שיש להם כסף רב הרבה יותר לעשות זאת. מנהגי הבזבוזים שלהם מעצבים את הדרישות של מי שנמצאים מתחתם, הממוקמים במעגל חברתי חופף במקצת. קבוצה שנייה זו מוציאה בתורה יותר, וכך משפיעה על דפוסי ההוצאה של הקבוצה השלישית, וכך הלאה במורד סולם ההכנסות. החוליות בשרשרת זו מקשות על היכולת של משפחות מהמעמד הבינוני להשיג את יעדיהן הפיננסיים הבסיסיים.



במחקר חדש שהתבסס על נתוני מירשם האוכלוסין למאה המחוזות המאוכלסים ביותר בארה"ב, מצאנו אדם סת לווין (חוקר פוסט-דוקטורט באוניברסיטת ונדרבילט), אוגה דיק (דוקטורנט במכון האוניברסיטאי האירופי) ואנוכי כי במחוזות שבהם היה הגידול המהיר ביותר באי שיוויון, היה גם הגידול החד ביותר בסממנים של מצוקה פיננסית. לדוגמה, לאחר נטרול גורמים אחרים, מחוזות אלו רשמו את הגידול החד ביותר בפשיטות רגל. שיעורי הגירושין הם אינדיקטור אמין נוסף למצוקה פיננסית, מאחר שיועצי נישואין מדווחים על שיעור גבוה של זוגות שחווים בעיות פיננסיות משמעותיות. המחוזות עם הגידול החד ביותר באי שיוויון דיווחו גם על העלייה הגדולה ביותר בשיעור הגירושין.



עוד סימן למצוקה פיננסית היא זמן נסיעה ממושך לעבודה, מכיוון שמשפחות מעוטות מזומנים מנסות לעתים תדירות לעבור לגור במקום שבו הדיור זול יותר - ובמקרים רבים, מרוחק מהעבודה. המחוזות שבהם זמני הנסיעה לעבודה גדלו ביותר, שוב היו אלה עם הגידול החד ביותר באי שיוויון.



קשיי המעמד הבינוני הפחיתו גם את נכונות הבוחרים לתמוך בשירותים ציבוריים בסיסיים ביותר. העשירים והעניים כאחד צריכים לסבול כבישים מתפוררים, גשרים חלשים, מערכת רכבות לא אמינה ומכולות מטען שנכנסו לנמלים ללא בדיקה. אמריקאים רבים חיים בצלם של סכרים המתוחזקים גרוע ושיכולים להתמוטט בכל רגע.



חוסר התערבות גורם נזק



כלכלנים שאומרים שעלינו להעביר שאלות על האי שיוויון לידי הפילוסופים מקדמים תדירות מדיניות כמו קיצוצי מס לעשירים, המגדילים את האי שוויון במידה ניכרת. בכך הם תורמים ליצירת נזק אמיתי במשק. למשל, בכלכלת "המנצח לוקח הכל" שבה אנו חיים, השפעה אחת של הגידול באי שיוויון היא לפתות את הבוגרים המוכשרים יותר שלנו למרדף אחר אוצרות פיננסיים בוול סטריט, שפעמים רבות הוא בלתי פורה.



אף אחד לא טוען שהתגברות האי שיוויון היא משהו שההגינות מחייבת שיקרה. לפיכך אולי עלינו להסכים שהיא דבר רע - ועלינו לעשות משהו בנדון.



-



רוברט ה. פרנק הוא פרופסור לכלכלה בבי"ס הגבוה לניהול ג'ונסון באוניברסיטת קורנל