"זהו תקציב חברתי", הכריז השבוע שר האוצר יובל שטייניץ עם הנחת הצעת התקציב על שולחן הכנסת. "זהו תקציב חברתי" שבו וטענו במקהלה דוברי האוצר ובכיריה. לא מדובר עוד על תקציב של ריסון אלא זהו תקציב של הרחבה. יש בו, לטענת האוצר, יותר כספים "לכל" מאשר בתקציבים שאושרו, כמעט באופן אוטומטי, על ידי הכנסת בעשור האחרון. גם אם נתעלם לרגע מה"פרטים", כגון הקפאת קצבאות, המשך הורדת של מס החברות ומס ההכנסה לבעלי ההון, ייתכן שהאוצר צודק.
כי החידוש הגדול בהצעת התקציב לשנים 2012-2011 הוא הכלל הפיסקלי החדש, המאפשר להגדיל את ההוצאה התקציבית בשנתיים אלה בשיעור של 2.66% מדי שנה. מניתוח שנערך על ידי חוקרי מרכז אדוה, עולה שלכאורה יש כאן בשורה לכל המשרדים שתקציביהם קוצצו בעשור האחרון. אך לדבריהם, "הגידול התקציבי בשנתיים הקרובות יהיה קטן ביותר, והוא יהיה קטן אף יותר במהלך העשור הקרוב".
מדוע? "משום שהכלל הפיסקלי החדש אינו הגורם היחיד הקובע את גודל התקציב. ישנו גורם נוסף והוא תקרת הגירעון. תקרה זו תעמוד ב-2011, על 3% תמ"ג, ב-2012 על 2% וב-2013 על 1.5%. לאחר מכן, בין 2014 עד 2020, היא תעמוד על 1% תמ"ג בלבד. בעוד שהכלל הפיסקלי החדש מאפשר להרחיב את התקציב, תקרת הגירעון מהווה חסם בפני הרחבה במלוא השיעור של הכלל".
במלים אחרות, התקציב המוצע לשנים 2012-2011 עוצב גם הוא על ברכי המדיניות הקפיטליסטית הניאו-ליברלית המלווה את ממשלות ישראל מזה דור שלם, מאז תכנית החירום לייצוב המשק משנת 1985. מדיניות הצמצום התקציבי גרמה לכך שבין 2002 ל-2009 ירד משקל תקציב המדינה בתמ"ג, מ-46.2% ל-40.2% (תקציב נטו כולל החזר חובות ופיתוח). כיום, ישראל נמצאת קרוב לתחתית סולם ארצות הקפיטליסטיות החברות בארגון לשיתוף פעולה ופיתוח כלכלי (OECD) מבחינת משקל התקציב בתמ"ג. אילו היה משקל התקציב בתמ"ג ב-2011 כמו זה של 2001, היתה הצעת התקציב המונחת על שולחן הכנסת גדולה בכ-37 מיליארדי שקל!
מגבלות הכלל הפיסקלי החדש
לכאורה, הכלל הפיסקלי החדש מבטיח גידול תקציבי מתמשך. הכיצד? הנוסחה של הכלל החדש היא: שיעור הצמיחה הממוצע בעשר השנים האחרונות (שעומד ב-2010 על 3.5%) כפול היחס חוב/תוצר הרצוי (שהוא 60%, כפי שקבעו ארצות האיחוד האירופי באמנת מאאסטריכט) לחלק היחס חוב/תוצר הנוכחי בישראל (80%). נוסחה זו היא הקובעת את הרחבת ההוצאה התקציבית בשיעור של 2.66%.
האוצר טוען שהנוסחה החדשה מבטיחה שככל שהצמיחה תואץ וככל שהיחס חוב/תוצר ירד, כך תגדל ההוצאה התקציבית המותרת. אלא שהעבר מלמד כי אין זה פשוט כלל וכלל להשיג צמיחה ממושכת בשיעור ממוצע גבוה מ-3.5% ואין זה פשוט כלל וכלל להוריד את יחס החוב/תוצר ל-60%. חישוב פשוט מעלה כי בכדי להגיע לגידול שנתי בתקציב בשיעור של 5% צריך יחס חוב/תוצר של 60% ועשר שנים של צמיחה בשיעור ממוצע של 5%.
יתרה מזאת, תקרת הגירעון מהווה, כאמור, מחסום בפני הגדלת התקציב במלוא השיעור שמאפשר הכלל הפיסקלי החדש. גם אם שיעור הצמיחה יהיה גבוה וגם אם היחס חוב/תוצר ירד באופן משמעותי, ההוצאה התקציבית לא תוכל לגדול באופן משמעותי, לנוכח המגבלה של תקרת הגירעון.
איך ניתן לצמצם גירעון? בעיקר, על ידי הגדלת הכנסות המדינה ממסים בעקבות צמיחה. אלא שהממשלה פועלת דווקא לצמצום התרומה העתידית של ההכנסות ממסים, באמצעות הפחתת המסים הישירים על פרטים ועל תאגידים. בעקבות הפחתת מסים שהונהגה ב-2003 הפסיד אוצר המדינה עד 2010 סכום של 39 מיליארד ש"ח. כאילו אין בכך די, ב-2009 אישרה הכנסת הפחתה נוספת, שתימשך עד 2016. הכלכלנים נתן זוסמן ואביה ספיבק חישבו ומצאו כי לאור המגבלות הללו, עד 2017 הממשלה לא תוכל לאפשר גידול בשיעור המותר על פי הכלל הפיסקלי החדש.
לדברי מרכז אדוה "בשורה התחתונה הממשלה תכניס ב-2011 לכיסנו הימני 8.7 מיליארד ש"ח הודות לכלל הפיסקלי החדש, אך תוציא מכיסנו השמאלי 5.4 מיליארד ש"ח כדי לעמוד בתקרת הגירעון, כך שנשאר עם תוספת נטו של 3.3 מיליארד שקל". הבעיה היא שהסכום של 5.4 מיליארד ש"ח יבוא באופן לא מידתי מכיסם של בעלי הכנסות בינוניות ונמוכות ולאו דווקא מבעלי ההון. וזהו כל סיפורו של ה"תקציב החברתי" על רגל אחת.
*ד"ר אפרים דוידי, המכללה החברתית-כלכלית www.sea.org.il