שפחת רוטשילד הידועה בעושרה, אפופת מסתורין כשם שהיא מפורסמת. המסתורין, שנבנה על מיתוסים רבים ולעתים סותרים, הוא גם חלק מהקסם שלה. משפחת רוטשילד היהודית הצליחה לפרוץ את גבולות הגטו היהודי - פיסית, עסקית ומעשית - בתקופה שבה היה הדבר בלתי אפשרי. המשפחה הקימה עסק עצום ממדים, ששלוחותיו נפרשו ברחבי ובתולדות אירופה המודרנית, והצליח לשרוד מהפכות ומלחמות אינספור. מי שנחשב לאבי השושלת הידועה הוא מאייר אמשל רוטשילד, שנולד ב-1743 בפרנקפורט, אבל כבר בדורות הקודמים לו נהנו אבות המשפחה מהצלחה מסוימת בעסקים, בייחוד בעסקי הטקסטיל. רוטשילד נחשבה לאחת המשפחות האמידות בגטו של פרנקפורט במאה ה-18, היודנגאסה ("סמטת היהודים"). ואולם מאייר אמשל היה זה שהפך את העסק המשפחתי למשגשג כל כך. הוא הזניק את המשפחה לא רק למעמד הבכיר בקרב יהודי פרנקפורט והסביבה, אלא גם בקרב אצילים ואנשי עסקים רבים בגרמניה ומחוצה לה. חמשת בניו התבססו על הצלחה זו והוסיפו עליה, כל אחד בארץ אחרת באירופה.
מאייר אמשל נשלח על ידי אביו ללמוד תורה מחוץ לגרמניה ולאחר מכן התמחה בעולם העסקים. הוא חזר לפרנקפורט אחרי ששימש כשולייה בעסק של משפחה יהודית מצליחה אחרת בהאנובר, שם למד את מקצוע המסחר במטבעות נדירים והוכיח כישרון מיוחד בתחום. לאחר שחזר לעיר מולדתו ב-1764, יצר קשרים עם אנשים רבי עוצמה באזורו, ובראשם ויליאם, יורש העצר של נסיכות הסה-קאסל בגרמניה. ב-1769 כבר מונה ל"יהודי החצר" של הנסיך ויליאם, מעמד בכיר עבור אנשי עסקים יהודים, שכלל הענקת שירותים פיננסיים, מסחריים, ולעתים אף דיפלומטיים לפטרונם.
באמצעות קשרי נישואים עם משפחות יהודיות אמידות אחרות בגטו של פרנקפורט, וקשרים הדוקים יותר ויותר עם שועי האזור בתחום העתיקות, הרחיב מאייר אמשל את עסקיו. ואולם רק בשנות ה-90 של המאה ה-18, עם כניסתו לתחום הבנקאות, המריא באמת הונו ומעמדו. בסוף המאה ה-18 כבר הייתה משפחת רוטשילד מהעשירות ביהודי פרנקפורט, ובבעלותה אף היו מחסנים מחוץ לגבולות הגטו, דבר שהיה אסור על יהודים באותה תקופה.
בניגוד לסטריאוטיפ האנטישמי של היהודי החמדן שמרוויח על גבם של אחרים, זכה מאייר אמשל לפופולריות רבה בקרב עשירי גרמניה בזכות המוניטין האמין שלו. הוא נחשב לאמין ולנאמן בעסקיו, שהיו מבוססים במידה רבה על שמועות מפה לאוזן ועל קשרים אישיים. אחד המיתוסים המפורסמים הקשורים בו הוא כי כשפטרונו הנסיך ויליאם נאלץ לנטוש את הסה-קאסל ולברוח מצבאות נפוליאון, הציל מאייר אמשל את נכסי הנסיך, וכדי לעשות זאת ויתר על נכסיו שלו. עם שובו של הנסיך, הוא התפלא לגלות כי נכסיו לא נבזזו. מאייר אמשל השיבם ואף סירב לקבל עמלה על ניהולם. ככל הנראה, סיפור זה קשור למציאות באופן רופף למדי, אך נפוץ כבר בתחילת המאה ה-19 ועוגן באנציקלופדיה הגרמנית הכללית של ברוקהאוס ב-1827.
כניסתו של מאייר אמשל לתחום הבנקאות התרחשה במקביל למהפכה הצרפתית. במסגרת עסקיו המסחריים, העניק העסק של רוטשילד הלוואות ואשראי עוד קודם לכן, אך לא בקנה מידה גדול. צבאות המהפכה שהגיעו לגרמניה ואוסטריה אמנם זרעו הרס רב, אך סיפקו לרוטשילד, יחד עם שותפים נוספים, הזדמנות להעניק מימון ואספקה לצבאות גרמניה ואוסטריה. המלחמות התכופות שפקדו את אירופה בשנים שלאחר המהפכה סיפקו עסקים רבים לפיננסיירים כרוטשילד, ועודדו את פיתוח עסקיהם אל מחוץ לגרמניה.
השושלת הבריטית שרדה עד היום
המהפכה התעשייתית בבריטניה השפיעה אף היא רבות על עסקי רוטשילד. היא היתה ככל הנראה הרקע לשליחת נתן רוטשילד, בנו השלישי של מאייר אמשל, לבריטניה, לא כבנקאי אלא כסוחר טקסטיל. נתן נשלח לבריטניה בסביבות 1799 והקים שם עסק משלו. זו הזרוע היחידה של משפחת רוטשילד ששרדה ברציפות עד היום. העסק היה נפרד בעיקר למראית עין, מסיבות פוליטיות, אך נתן המשיך לקבל הוראות מאביו ולשתף פעולה עם העסק הגרמני ועם העסקים שהקימו אחיו לאחר מכן במדינות נוספות.
בתחילה סיפק נתן סחורות לאביו בלבד, אך עד מהרה פרחו עסקי המסחר בטקסטיל, והוא החל לעבוד עם לקוחות רבים, ולרשום רווחים מרשימים. אך עסקי המסחר בין בריטניה ליבשת היו מסוכנים בתקופה זו של מלחמות, וכעבור כמה שנים החל נתן להפחית את עסקי המסחר שלו, ולעבור גם הוא לתחום הבנקאות. ב-1804 הוא הקים את סניף הבנק בלונדון.
עסקיו של נתן בלונדון וקשריו של מאייר אמשל עם הנסיך ויליאם איפשרו לרוטשילדים את קפיצת הדרך הבאה: מסחר בהיקף עצום של אג"ח ממשלתיות של בריטניה, ומאוחר יותר מניות ואג"ח נוספות. עסקות אלה החלו להתבצע ב-1810 לערך, כשהנסיך ויליאם היה עדיין בגלות ופרנקפורט היתה תחת שלטון צרפתי. הדבר התאפשר, בין היתר, מכיוון שמשפחת רוטשילד תמכה בה בעת גם בשליט הנוכחי, הברון קרל תיאודור אנטון פון דלברג, בן ברית של צרפת, שבמהרה נשען על שירותי משפחת רוטשילד למימון. המשפחה העניקה מימון ושירותים נוספים לשני הצדדים, במקום להמר על הצד המנצח.
בבריטניה החל נתן רוטשילד לעשות חיל בעולם הבנקאות. העסקה המשמעותית ביותר שלו היתה מימון צבאותיו של הדוכס מוולינגטון במלחמות נפוליאון ב-1814. הדבר התאפשר, בין היתר, הודות ליכולתו של נתן להעביר כספים לאחיו הצעיר ג'יימס שישב מעבר לתעלה, בצרפת, מאז 1812. היה זה ערוץ מסחר לא חוקי שנפוליאון היה מודע לו והחליט לאפשר במשך זמן מה, עוד לפני שניצל אותו צבא בריטניה לטובתו. יכולת זו היא כנראה הסיבה להענקת חוזה כה חשוב לנתן רוטשילד ב-1814, שנחשב לאחד הגורמים שסייעו לניצחונותיו של הדוכס מוולינגטון על נפוליאון. חוזה זה הוא גם שהזניק את משפחת רוטשילד לעמדת הכוח שבה נותרה ברוב המאה ה-19.
בכור חמשת בניו של מאייר אמשל, ששמו היה כשל אביו, ירש את הנהלת העסק המשפחתי בפרנקפורט. בנוסף לנתן בבריטניה ולג'יימס בצרפת, המשפחה החליטה להתרחב למדינות נוספות. ב-1820, בעקבות היקף גדל והולך של עסקים עם וינה, הוחלט כי בנו השני של מאייר אמשל, סלומון, יקים שם עסק קבוע. ב-1821 הקים קרל רוטשילד, הבן הרביעי, את הסניף המשפחתי בנפולי שבאיטליה. ב-1816 נהנתה המשפחה גם ממעמד אריסטוקרטי חדש: הבנים קיבלו מהקיסר האוסטרי את תואר האצולה ברון.
המימון המוצלח שהעניק נתן לממשלת בריטניה הוביל לעסקים רבים נוספים עם ממשלות, וב-1818 העניק נתן הלוואה גדולה לממשלת פרוסיה. הזרועות השונות של רוטשילד סיפקו מימון ממשלתי בהיקף רחב למדינות רבות, במיוחד הזרוע הבריטית, שצברה כוח חסר תקדים. בעת מותו של נתן רוטשילד ב-1836, היתה משפחת רוטשילד העסק הפיננסי הבינלאומי הגדול בעולם.
המשפחה נהנתה משנים רבות של הצלחה, מימנה עסקות ויוזמות רבות, בין המפורסמות שבהן היו הקמת תעלת סואץ, מימון הקמת חברת היהלומים דה בירס וחברת הכרייה ריו טינטו, וכמובן, מימון ההתיישבות היהודית בפלסטינה. העסקים עם ממשלות המשיכו לפרוח עד שלב מאוחר - בתחילת המאה ה-20 עוד סיפקה משפחת רוטשילד מימון ליפן במלחמתה עם רוסיה. איחוד איטליה ופזרנותם של צאצאי קרל הביאו לסגירת הזרוע בנפולי. ב-1901, ללא יורש, נסגרה הזרוע המקורית, בפרנקפורט.
שלוש הזרועות הנותרות המשיכו לפעול בהצלחה ובמלחמת העולם הראשונה עוד שיחקו פעם נוספת תפקיד כ"בנקאים של המלחמות", כפי שנודעו. המשבר הכלכלי הגדול של 1929 הותיר את חותמו, אבל רק סיפוח אוסטריה ב-1938 הפיל לבסוף את הזרוע האוסטרית. המשפחה נאלצה לברוח מאוסטריה ומצרפת, אף כי הבנק הצרפתי המשיך להתקיים בשנות מלחמת העולם השנייה. ב-1981 הולאם גם הבנק הצרפתי, והותיר את הזרוע הלונדונית כיחידה שניהלה פעילות רציפה ממושכת מאז תחילת המאה ה-19 ועד היום.
ואולם לאחר מלחמת העולם השנייה הוקמו סניפים חדשים. הסניף האמריקאי, שהוקם עוד באמצע המאה ה-19 על רקע הבהלה לזהב, חוזק ופותח. אדמונד דה רוטשילד הקים סניף שווייצי ב-1963, בצרפת הוקם בנק חדש ב-1983 וב-1989 חזרה המשפחה למולדתה והקימה מחדש בנק בפרנקפורט. ב-2004, ללא יורש לשושלת הבריטית, קיבל לידיו ראש האגף הצרפתי במשפחה, דויד דה רוטשילד, את המושכות בבריטניה.
ממימון מהפכות ועד למימון מלחמות - משפחת רוטשילד עסקה בכל תחום אפשרי במהלך השנים
מיכל רמתי
21.10.2010 / 13:20