לא פשוט להיות בת למשפחת אצולה, בעיקר אם להורים שלך קוראים דה רוטשילד. בשנים האחרונות שקועים הברון בנג'מין, נינו של הנדיב הידוע, ואשתו אריאן, בדיון חינוכי עמוק. בעוד שהוא חושב שאין לנתק ילדים שנולדו לתוך עושר מהאמצעים שאליהם הורגלו רק מכיוון שהגיעו לגיל מסוים, הרי שהיא סבורה שכל אחת מארבע בנותיהם תיאלץ יום אחד לצאת מהבית, למצוא עבודה ולחיות באדיבותו של תלוש המשכורת. לא שמישהי מהן תתגורר, חלילה, על ספסל בגן הציבורי. שיטת וורן באפט הקיצונית (למעט לימודים אקדמיים, מתפרנסים צעירי המשפחה בעצמם) לא מתאימה למשפחת רוטשילד, אבל הערכת השפע - כך מאמינה האם - תגיע רק אם האצילות הצעירות ייתקלו מקרוב בתלאות היום-יום. בשלב זה הדיון הוא תיאורטי, שכן בנות המשפחה עדיין צעירות, אך יבוא יום שבו הרוטשילדים יידרשו להכריע. איזו תפישה מבין השתיים תנצח? כנראה שזו שלה. מפגש עם הברונית מגלה אשה דעתנית, כזו שיורה מהר ואינה מתנצלת. היא רהוטה, בעלת עמוד שדרה אינטלקטואלי ותפישות עולם מנומקות. בניגוד לדור הקודם של בנות אצולה, הסומכות על התואר ועסוקות בדילוג אינטנסיבי בין סעודות פאר למרוצי סוסים, אריאן דה רוטשילד מסמלת דור חדש: זה של האשה העובדת.
כשהיא נשענת על קריירה עצמאית ומשגשגת בתחום הפיננסי, דה רוטשילד לא סובלת מרגשי נחיתות. יש לה מה להגיד על הכל - והיא אומרת. כך, למשל, אין לה שום בעיה לספר כי כשפגשה בתחילה את מי שנהפך לימים לבעלה, במסגרת עבודתה הבנקאית - הם יצאו לארוחת ערב עסקית - לא היה בו שום דבר שאהבה. האציל מלידה, שנושא שם משפחה מחייב כבר יותר מ-200 שנה ויועד לנהל את עסקי האימפריה, לא היה בתוכניות של מי שגדלה באפריקה, פיתחה קריירה בינלאומית, ומגדירה עצמה כמי שלא יכולה לשבת יותר מדי זמן במקום אחד.
18 שנה לאחר מכן היא דווקא שמחה בחייה שמאפשרים לה שילוב בין עבודה ומשפחה, וטומנים בחובם עניין ויכולת להשפיע על חיי אנשים. "זה לא הכסף", היא אומרת, "אלה המטרות שלטובתן הוא משמש". באחרונה הודיע הברון כי הוא מעביר את הטיפול בעסקי המשפחה לידיה, תפקיד לא פשוט כשמדובר ב-4 מיליארד יורו. "זה לא ממש מפתיע", אומרים גורמים מקורבים, "אריאן היא המבוגר האחראי בין השניים".
לגדול באפריקה
הראיון עם דה רוטשילד נערך בלובי של בית מלון הרצליאני מוכר. איש מהעוברים ושבים לא היה מעלה בדעתו כי האשה בשמלה החומה הפשוטה, נטולת התכשיטים, שכמעט אינה מאופרת, היא אחת משועי עולם. מדובר כנראה בפריווילגיה של "עשירים ישנים". הסטטוס נמצא בשם, אך אין צורך לצעוק אותו החוצה.
דה רוטשילד מודעת למעמדה. ברור לה כי כל מקום שבו היא מבקרת עובר מיד לנוהל "מסדר המפקד". "פעם סיפרו לי שבכרם שלנו בבורדו מתאמצים במיוחד לפני שאני מגיעה", היא מספרת, "לכן החלטתי להגיע בהפתעה יום אחד ועובדי המקום כמעט חטפו התקף לב. מאז המקום הזה נקי תמיד". היא אוהבת לדבר על ילדותה, שהיתה נטולת הון או תארים. כבת למנהל בכיר בחברות תרופות בינלאומיות, היא הגיחה לאוויר העולם לפני 45 שנה באל סלוודור שבאמריקה הלטינית, ועד גיל 18 הספיקה לחיות בקונגו, בקולומביה ובבנגלדש.
השנים המעצבות האלה, שאותן בילתה מחוץ לאירופה, הותירו בה חותם עמוק: "החיים במדינות עניות מאוד, שבהן רוב האנשים נמצאים במלחמת הישרדות יום-יומית, ושלעתים קרובות אין בהן מה לאכול - יוצרים השקפת עולם ערכית אחרת, גם אם אתה לבן שחי חיים טובים יחסית. לומדים להוקיר את מה שיש לך.
"יש סיפור שאני נוהגת לספר לבנות שלי: פעם לא היה שוקולד באפריקה. זה היה מצרך נדיר שאבא שלי היה מביא ממסעותיו לאירופה. באחת הפעמים הוא חזר עם קופסת הקסם ולנו מותר היה, בחרדת קודש, לאכול שוקולד אחד ביום. יום אחד הגיעו אורחים ואבא אמר: תנו להם לטעום מהשוקולד. אני לא רציתי לוותר על מה שזכיתי בו לעתים כה רחוקות, אבל לא היתה ברירה. עד יומי האחרון אזכור את המבטים ששלחנו לעבר האורחים האפריקאים הקטנים שחיסלו בהנאה את האוצר. השוקולד היה כל כך יקר לליבנו כי מה שנגמר - פשוט לא היה יותר. כשחוזרים ממדינות כאלה לאירופה קשה להתחבר אל השפע. שום דבר כבר לא מובן מאליו".
לא רק פרופורציות למדה רוטשילד באפריקה. במהלך השיחה עמה נדמה שמי שיכולה ליהנות מכל טוב העולם, נוטה להתגעגע לפשטות: "אין שם כלום אבל אתה צוחק הרבה יותר", היא אומרת, "יש הרבה שמחה בחיים הבסיסיים". המקום החביב עליה בעולם גם כיום הוא בית הנופש של המשפחה במוזמביק, המוקף בצמחייה ובחיות. שם היא מרגישה "הרבה יותר טוב מאשר בפאריס, או באיזו ישיבת דירקטוריון. כמו בעלי החיים שסביבנו, גם אנחנו הולכים לישון בשמונה ומתעוררים בחמש", היא מספרת ומתארת כיצד רק שם היא מתחברת לקצב האטי של המקום ומצליחה לנוח. בעלה גם הוא נהנה: תחביבו הגדול של הברון הוא ציד.
הברונית לא משתייכת לדת משה וישראל. היא מצהירה בקלות כי אינה מאמינה באלוהים ולא מתנצלת על העובדה שעל אף החיבור למשפחה היהודית הכי מפורסמת בעולם, מעולם לא העלתה בדעתה להתגייר. "לו כל גיור היה מקובל לחלוטין על כל הזרמים ביהדות, אולי הייתי שוקלת זאת, אך כל זמן שהוא לא מקובל, זו פשוט צביעות בעיניי", היא אומרת בנחרצות. "רבים מתגיירים כי יותר נוח להם להיות יהודים, לא כי הם מאמינים בזה. בכל פעם ששאלת היהדות עולה, אני אומרת שלהיות יהודי זה מה שאתה עושה - לא מה שאתה אומר".
ילדותה האפריקאית, כך נראה, הפכה אותה לאדם סבלני - אך גם לכזה שלא רוצה להשתייך. "במדינות שבהן חייתי פגשתי בדתות רבות, חלקן כוללות עבודת אלילים. מבחינתי ניקוי הבית מרוחות רעות או וודו זה לא דבר מגוחך. אין לי בעיה עם אף דת, אבל אני לא שייכת לאף אחת".
בעלך יהודי מפורסם במיוחד. אילו טקסים אתם מנהלים בבית?
"אנחנו בית שיש בו המון אפשרויות - מלחגוג את חג המולד ועד לשמור שבת. אני אומרת לבנג'מין כל הזמן שהילדות יוכלו לבחור את דתן כרצונן כי הן מכירות את האפשרויות, אף שכשאתה נולד למשפחת רוטשילד, המחויבות ליהדות עמוקה ומלאה. הבת הגדולה שלנו, למשל, החליטה שהיא רוצה ללמוד תורה מיוזמתה. היא לומדת גם סינית וספרדית".
עד כמה לא-יהודייה כמוך יכולה להיות מחויבת לישראל?
"ישראל יקרה מאוד ללבי. היא חלק מהמורשת המשפחתית שלנו, חלק בלתי נפרד מהדי.אן איי שלנו. כולנו מחויבים לה באופן מיוחד".
מחויבות המשפחה מתבטאת כמובן בתרומות, העוברות מדי שנה לפרויקטים שונים בישראל. הסכום הרשמי המוקצב לפילנתרופיה הוא 20 מיליון דולר, שנתרמים דרך 12 קרנות פילנתרופיות שונות שבבעלות המשפחה. בישראל נתרם רוב הכסף דרך קרן קיסריה שהוקמה בהסכם משונה משהו עם מדינת ישראל, ועלתה לכותרות דווקא בשל טענות על עודפי הון משמעותיים שנמצאים בחשבונה.
לדברי הברונית, על הסכום הרשמי נוספים סכומים היוצאים באופן תדיר מחשבונם הפרטי של בני המשפחה. מאז ומעולם תרמו הרוטשילדים בעיקר למוסדות, אלא שבאחרונה השתנו קצת הכיוונים, ועדיפות ברורה ניתנת לאנשים פרטיים. גם הדרך שבה ניתנות התרומות עברה שינוי: "אנחנו עושים בנייה מחדש של הנושא", אומרת הברונית. שלא כמו הפילנתרופים הישנים, שפיזרו צ'קים שמנים וקיבלו בתמורה את אהבת הקהל, דה רוטשילד מחושבת הרבה יותר. היא מתייחסת גם לתהליך התרומה בכלים עסקיים הכוללים בדיקת נאותות, הצבת מטרות ארוכות טווח, ופולו-אפ קפדני על התוצאות.
"יש לנו לא מעט ויכוחים עם מוסדות שלטון בישראל שרוצים שנפזר יותר את התרומות, אבל אנחנו מעדיפים להתמקד", היא אומרת ונותנת כדוגמה את פרויקט הענקת המלגות לתלמידות במסלול דוקטורט באוניברסיטה העברית. זו השנה השנייה שבה מקבלות ארבע נשים מלגה בת עשרות אלפי שקלים, שמאפשרת להן לסיים את התואר השלישי מבלי לחשוש שלא יוכלו לסגור את החודש. "זה נשמע מעט, רק ארבע", אומרת דה רוטשילד, "אבל פה נכנסת תפישת הפילנתרופיה החדשה. ברור שבמקום לתת 40 אלף שקל לכל אשה יכולנו לתת סכום קטן ל-100 נשים, אבל בדיקות שלנו הוכיחו שאת ההבדל אמיתי תעשה מלגה אמיתית. בשנה שעברה פגשתי את אחת הנשים: חרדית קטנטונת בת 26 שכבר ילדה חמישה ילדים והיא גאון מתמטי. זה היה מרגש. ככה עושים שינוי בחיים של אנשים".
תפישת הפילנתרופיה החדשה, מתברר, עולה לתורם לא מעט כסף. בכל הקרנות, היא מעידה, התקורות עלו מכיוון שעבור תהליך הבחירה, ההחלטה והמעקב הצמודים נדרשים יותר עובדים ותשומת לב. הנכונות לשלם את המחיר נובעת מהתחושה שהתוצאה נכונה יותר. "משפחת רוטשילד", היא עונה למקטרגים שרוצים יותר, "חושבת לטווחים ארוכים. ברור לנו שהרבה יותר קל לתת מיליונים רבים ולהיעלם. קשה יותר לתת 10 מיליון דולר בכל פעם, ולעשות את זה במשך 100 שנה".
הסוד שאף אחד לא מגלה
לישראל מגיעה הברונית שלוש-ארבע פעמים בשנה, בכל פעם לכמה ימים, והמטרה היא עבודה. לפעמים היא מגיעה עם בעלה ועם בנותיה, לעתים בגפה, ומתגוררת בבית המשפחה הגדול בקיסריה. בכל זאת, יש פעמים שבהן היא מעדיפה את ירושלים או תל אביב. היא מגדירה את עצמה כחסרת מנוחה כרונית. "הבית שלי הוא בז'נווה, אבל לא הייתי יכולה לשבת שם שלושה חודשים ברצף. אני חייבת לשנות תפאורה, לעבור ממקום למקום, מלבן לצהוב, מעניין לעניין, אחרת אני נמוגה ונעלמת".
עסקיה המפוזרים של המשפחה והצורך בעיסוק משתנה מתאימים לאופיה הפעיל כמו כפפה ליד. המשפחה מחזיקה לא רק בבנק פרטי אלא גם בנדל"ן, בפרויקטים של תשתיות (בעיקר רכבות וכבישים) ובכרמים, וכמובן עוסקת בפילנתרופיה. בני הזוג מעורבים בעסקיהם והם בעלי השליטה של החברות השונות בקבוצה, אך העבודה בהן מוטלת על "הצוותים שלנו", כדברי דה רוטשילד - 2,800 עובדים המפוזרים ברחבי העולם. הדרך לנהל אימפריה בת מיליארדים עוברת, כך לדברי הברונית, דרך אנשים מצוינים, "וכשאני אומרת מצוינים, אני מתכוונת לפנטסטים, אנשים מבריקים שמבינים בדיוק מה אני רוצה, מבלי שצריך להגיד להם 50 פעם. כמנהלת אני אוהבת לעבוד עם אנשים עצמאיים, כאלה שאני יכולה להדריך בתחילת הדרך ואחר כך הם יעשו את העבודה. כשאתה עובד עם אנשים שמבינים אותך, הכל קורה נכון".
עד כמה את מעורבת בעסקים עצמם?
"כבעלת שליטה יש לי בדרך כלל חזון עסקי ברור ואני יודעת לאן אני רוצה ללכת. כשאני יושבת במועצת מנהלים אני מרגישה שזכותי להיכנס לנושא שקרוב ללבי ולעתים אני מציבה דרישות ברורות ונכנסת לפרטי הפרטים".
באילו תחומים למשל?
"סביבה וחברה. לטעמי מדובר בתחומים חשובים שכל מודל עסקי חייב לכלול כיום, בין היתר כדי להרוויח יותר. הגישה, גם של עסקים מסורתיים, חייבת להשתנות ולעבור מגישה ליניארית לגישה רב-ממדית הוליסטית. אנשים אומרים 'העסקים שלנו גלובליים', אבל הם לא גלובליים באמת, אם הם אינם מביאים בחשבון היבטים סביבתיים שמשפיעים על הגלובוס".
איך הגישה הזו באה לידי ביטוי בקבוצה?
"אנחנו עובדים חזק על נושא הקיימות, וזה לא תמיד פשוט. להפוך בניינים מהמאה ה-19 ל'ירוקים' זהו תהליך שגורר עלויות עצומות, וגם יש לו מתנגדים. אנחנו מנסים להפנים זוויות אחרות - חינוך מתמשך לשמירה על ערכי סביבה, תמהיל אנושי מגוון ושמירה על זכויות עובדים. יש לנו היכולת לבצע אינטגרציה בין עסקים לפעילות קהילתית, כמו חיבור בין פעילות הבנק ליזמים חברתיים, שהקרנות שלנו תומכות בהם. אנחנו ממנפים פעילות של הון ומגזר שלישי. זהו המודל הרב-ממדי שהזכרתי קודם - שום דבר לא עומד רק בזכות עצמו, אלא קשור לסביבה בקשר בל ינותק".
לדה רוטשילד יש את הפריווילגיה להחליט בעניין כניסה לפרויקטים גדולים, ולעתים אנשים מרימים גבה לנוכח בחירותיה. "כשאנחנו נכנסים לפרויקט תשתיות כמו רכבות או כבישים מהירים באפריקה", היא מסבירה, "ייתכן שההשקעה לא תהיה רווחית ואנשים יאמרו 'אריאן את מבזבזת זמן ומשאבים', אבל לי לא אכפת. אם אני מביאה כביש מהיר לדקאר ואני מרגישה שאני תורמת, זה מספיק. אולי בסוף גם נרוויח מזה משהו". אלא שיש מי שטוען שהברונית לא חושבת רק בממד החברתי, ומודעת היטב לפוטנציאל העסקי הטמון בשווקים המתעוררים. דה רוטשילד, הם יטענו, לא יכולה להרשות לעצמה לפזר לחינם את נכסי המשפחה רק כדי לפתח את אפריקה.
מהו לדעתך הסוד הגדול של עסקים מוצלחים?
"עסקים צריכים להיות מהנים. אני מסתכלת על האנשים הרציניים האלה בחליפות ולא מבינה למה הם לא מתייחסים לעסקים כתהליך שיש בו כיף והתרגשות. אם אתה לא יוצא מגדרך, אם אתה לא צוחק - האנשים שלך מתים. כדי שאנשים לא ימותו, אתה צריך לייצר סביבה כיפית ומאתגרת. כשאני באה ומספרת על הרכבות שלי לבנקאים מסורתיים, הם חושבים שזה שטויות. לי זה עושה את היום".
עולם שוויוני יותר
אמנם רכבות באפריקה מרגשות את הברונית, אך יש לא מעט תחומים שבהם המשפחה לא תשקיע. התפישה הרוטשילדית זהירה מאוד ובעיקר לא ספקולטיבית. "לפני המשבר היה בום גדול ואפשר היה לעשות המון כסף באופנות חדשות", היא אומרת. "הרבה אנשים, כולל אבא שלי, אמרו לי: 'את נהפכת לבנקאית שווייצית משעממת, שלא לוקחת סיכונים'. אני עניתי: 'יש המון דברים שאני לא יכולה לעשות'. אני לא אקנה, למשל, אלפי דונמים באינדונזיה כדי להפיק שמן דקלים. ההשקעה הזו יכולה להיות מסוכנת וגם לא מוסרית ברמת היחס לעובדים.
"כבנק יש הרבה מאוד כסף שאנחנו לא יכולים לקבל בגלל תנאי רגולציה - ולא נקבל, גם אם אפשר להרוויח יותר. אני שייכת למשפחה של אנשים שעסוקים במשך דורות בשמירה על שמם הטוב. לא נסתכן בשום דבר שעלול לפגוע בו".
בואי נדבר על פמיניזם.
"אני לא מגדירה את עצמי כפמיניסטית, בעיקר כי למושג הזה יצא שם רע. גם אני פגשתי את תקרת הזכוכית וברור לי שללא בעלי, שהודיע לחברות מסוימות כי אני היא זו שיושבת במועצת המנהלים - זה לא היה קורה. כיום מנסים בצרפת לחוקק חוק שיחייב כי 50% מהיושבים במועצות המנהלים בחברות ציבוריות יהיו נשים. האינסטינקט הראשוני שלי היה להתנגד, כי אני חושבת שעקרונית אדם צריך להתקבל לתפקיד על סמך כישוריו ולא מינו. כשחשבתי על זה שוב, הבנתי שאין לנו ברירה. כל עוד אין נשים בתפקידי מפתח - הן לא יתקדמו באופן טבעי, ולכן חוקים כאלה חשובים. חוקים כאלה, כמו גם דוגמה אישית, יסללו לבנות שלי את הדרך לעולם שוויוני יותר".
גם בלי הגדרות, את - אשה שלא נולדה בתוך משפחת רוטשילד - תנהל את רוב עסקיה.
"בעלי הוא הפמיניסט במשפחה, הוא פמיניסט גדול. לא טריוויאלי לחיות עם מישהו שסומך עלייך ככה. הוא פשוט אומר לי 'לכי על זה, ברור לי שמה שתעשי - תעשי טוב'".
"אני מתנגדת לסמי-גטאות באירופה"
חיי הנדודים והקשר עם מקומיים באפריקה ובאמריקה הלטינית יצרו אצל אריאן דה רוטשילד רגישות גדולה למהגרים. "אף שהתמזל מזלי לא לחיות אף פעם כמו המקומיים, אני מבינה את הקושי שבמעבר", היא אומרת. "באירופה אנחנו מתייחסים למהגרים כפולשים, ולא חושבים כמה סבל הם עברו כדי להגר. אני לא רוצה להטיף לאף אחד בתחום מדיניות ההגירה, אבל אם יש מהגרים במדינה שלך - אתה חייב לטפל בהם. איך? להתייחס אליהם בכבוד וליצור אינטגרציה עם האוכלוסיה המקומית. אני מתנגדת לסמי-גטאות, שבהם חיים המהגרים מחוץ לערים הגדולות. ארץ מפותחת לא יכולה להרשות לעצמה להדיר קבוצה כל כך גדולה של אנשים מחיים נורמליים".
במשך מאות שנים הקפידו הרוטשילדים להרחיק את נשות המשפחה מהעסקים - עד שהגיעה אריאן
טלי חרותי-סובר ואיתן אבריאל
21.10.2010 / 13:26