>> רחובות צרפת בוערים. מיליונים צועדים ברחובות, קוראים קריאות זעם ומשביתים שירותים בסיסיים, ושיבושים מכוונים פוגעים במערכי הטיסות והרכבות. העילה להפגנות: הצעת חוק שתעלה את גיל הפרישה (כיום 60) וגיל הפנסיה (כיום 65) בשנתיים. במהלך אותן שנים יוכלו הפורשים ליהנות מפנסיה חלקית.
התסכול של העם הצרפתי לא נובע רק מהניסיון להשאיר את האנשים שנתיים נוספות במקום עבודתם; מה שתורם לתסכול הוא הכלכלה המקרטעת, הקשיים החברתיים הנובעים, בין היתר, מתוצאות מדיניות ההגירה הכושלת, והשנאה המעמיקה והולכת לנשיא ניקולא סרקוזי. אבל הקש ששבר את הבאגט היה הצורך העמוק של האזרחים לשמור על חלקת האלוהים שלהם - הפנסיה המוקדמת.
הצרפתים, יגידו עובדי כל העולם בקנאה, יודעים לחיות. שבוע העבודה שלהם הוא מהקצרים בעולם - בין 35 ל-39 שעות רשמיות, כשבפועל מדובר ב-33 שעות בלבד. לשם השוואה, מנתוני מחקר שערך ארגון העבודה העולמי בקרב 151 מדינות, עולה כי ב-53 מהן הנורמה היא 48 שעות עבודה בשבוע, ובמדינות האיחוד האירופי הסטנדרט הוא 40 שעות. בישראל קובע החוק 45 שעות שבועיות במשרה מלאה.
גם בהיבט של גיל הפרישה מתברר שהצרפתים אינם האחרונים לכבות את האור. שיעור כוח העבודה בגילאי 55-64 בקרב הגברים באיסלנד, למשל, הוא 91%; ביפן 85% מבני הגילאים האלה עובדים; ישראל נמצאת במקום טוב באמצע עם כ-71%. צרפת, לעומת זאת, נמצאת בתחתית הרשימה עם 42%. פירוש הדבר הוא ש-58% מגברי צרפת בגילאי 55-64 יושבים בבתי הקפה או נהנים מהשמש. אפילו האיטלקים עקפו את צרפת בנתון זה, והם מדורגים במקום גבוה יותר עם 47%.
הצרפתים גם יוצאים לחופשות יותר מכולנו. בתקופת הווקאנס הקדושה נסגרים העסקים לשלושה שבועות עד חודש. לכן, לא פלא שחופשה שנתית ממוצעת לעובד צרפתי נושקת ל-40 יום - הרבה מעבר לחופשות של רוב עובדי העולם, הנעות בין 14- ל-24 יום.
כעת מנסים לגעת להם בפנסיה ולאחר אותה. זהו שינוי לא פשוט לאומה שלא חונכה למות במשרד. כשזה קרה בישראל, וגיל חובת הפרישה עלה מ-65 ל-67, חלף העניין בקול ענות חלושה, ואילו בצרפת יוצאים האזרחים לרחובות.
בחינת ההשלכות לטווח ארוך מוכיחה כי ההתנגדות המוחלטת פזיזה מדי. בשנים האחרונות הולכת ומשתרשת תפישה הקוראת לביטול מוחלט של חובת הפרישה, או לפחות להעלאת הגיל באופן משמעותי. תוחלת החיים המתארכת, הכלכלה הבעייתית והפנסיות הפחות יציבות ומפנקות מבעבר הופכים את הפרישה לסיוט עבור עובדים רבים.
גיל הפרישה המסורתי - 65 ברוב מדינות העולם - נקבע באופן שרירותי עוד בימיו של ראש הממשלה הראשון של גרמניה המאוחדת, אוטו פון ביסמרק. אבל בתקופה שבה תוחלת החיים נושקת ל-80, נהפך הגיל הזה לא רלוונטי לתרומה האפשרית לשוק העבודה.
במקביל, יצר המשבר הכלכלי העולמי קושי אמיתי לפרוש בכבוד. אמריקאים שהיו שמחים לצאת לפנסיה בגיל 55 כדי לנפוש על חוף הים במיאמי, כבר לא יעשו זאת כשביתם שווה שליש מערכו. גם רבים מהאירופאים כבר לא נהנים מהסכמים קיבוציים שמנים, וסכומי הפנסיה שצברו נשחקו לבלי היכר.
תמונת המצב העולמית קובעת באופן ברור: אם אין לך רזרבות משמעותיות - אתה תהיה פנסיונר עני. הפתרון היחיד במקרה הזה הוא להוסיף עוד כמה שנות השתכרות ולהעלות את גיל הפנסיה.
נראה שהמפגינים הצרפתים שמתפרעים ברחובות עושים זאת כתגובה אוטומטית למה שמצטייר בעיניהם כניסיון לפגוע בהם. אם הם יעצרו רגע בצד ויחשבו קצת יותר לעומק, הם יגלו שהרפורמה של סרקוזי דווקא תעשה עם כמה מהם חסד גדול.
הפרדוקס הצרפתי: לעבוד או לסבול
טלי חרותי-סובר
22.10.2010 / 6:47