>> לפני כשנתיים הזדמן לי לבקר במפעל מכתשים אגן ברמת חובב שבנגב, ולסעוד בחדר האוכל ההומה של המפעל בחברתו של מנכ"ל החברה דאז והיו"ר כיום, אברהם ביגר. תוך כדי ארוחת הצהריים נכנס לחדר האוכל בחור צעיר שעבר בין פועלי הייצור, לחץ את ידיהם, ביקש את תמיכתם - ולבסוף הגיע כדי להחליף כמה מלים עם ביגר. הבחור הוצג בפנינו כמועמד לראשות העיר באר שבע. חודשים ספורים לאחר מכן נבחר הצעיר, רוביק דנילוביץ', לראש עיריית בא שבע.
הביקור הזה הבהיר לי את מקומו המרכזי של מפעל מכתשים אגן בנוף התעסוקתי של העיר. 575 מתושבי האזור מועסקים במפעלי החברה ברמת חובב ובבאר שבע, מתוך כ-1,400 עובדי החברה. כעת עומדת מכתשים אגן כולה תחת איום מכירתה לחברה הסינית הממשלתית כמצ'יינה, כפי שנחשף ב-themarker לפני כשבועיים.
המכירה של 70% ממכתשים אגן לסינים לפי שווי של 2.7 מיליארד דולר היא בשורה טובה לבעלי המניות בחברה, אבל היא בשורה קשה לעובדי החברה ברמת חובב ובאשדוד - משום שהיא תגרום קרוב לוודאי להעברת הייצור לסין ולפיטורים המוניים.
נוחי דנקנר, בעל השליטה בקבוצת אי.די.בי, שמכתשים אגן נמנית עמה, אמר השבוע כי בכל מקרה החברה תצטרך להתייעל. התייעלות פירושה שליחת מאות עובדים הביתה.
הסיפור של מכתשים מעמיד במבחן כמה אנשים: את דנקנר עצמו ומנהלי החברה, את יו"ר ההסתדרות, עופר עיני, שאמור לתווך בין ההנהלה והבעלים לעובדים, וגם את ראשי הערים אשדוד ובאר שבע, שבוודאי יהיה להם מה להגיד עקב האפשרות להגדלת שיעורי האבטלה ביישוביהם.
בחירתו של דנקנר
בסיפור הזה מעורבות גם לא מעט דילמות - פרסונליות, עסקיות, כלכליות וחברתיות. הדילמה של דנקנר ידועה: הוא בנה עצמו כאיש עסקים טוב ומיטיב עם תושבי הנגב והגליל, והנה מגיע הרגע שבו הוא צריך לבחור בין טובת המשקיעים במכתשים אגן וטובתו שלו, לבין טובת עובדי החברה בדרום.
העובדים מזהים את הדילמה שלו ומתכוונים למקד את מאבקם בדנקנר עצמו. דנקנר מנסה להניא אותם מכך, ואף קנה לעצמו שקט באמצעות דחייה של שבוע בהעלאת הקמפיין של העובדים נגדו, אבל זהו שקט זמני. הקונפליקט המובנה כאן חזק מכדי שיסתיים ללא מאבק.
איש הביניים בסיפור הזה הוא עיני, שיצטרך לגשר על הפערים. בשנים האחרונות הוא היה מיודד מאוד עם דנקנר ועם מנכ"ל אי.די.בי, חיים גבריאלי. מנגד, עיני הוא תושב באר שבע לשעבר, שצמח בעיר ויודע עד כמה מרכזי מקומו של מפעל מכתשים בעיר. הוא יצטרך למצוא את הדרך לאזן בין האינטרסים של כל הצדדים.
הדילמה הגלובלית יותר עוסקת בשאלה העקרונית של העברת פעילויות ייצור לסין. לא רק באשדוד ובבאר שבע מתמודדים עם הבעיה, אלא בכל העולם המערבי. הדבר בולט במיוחד כיום בשוק האמריקאי, שהעביר במשך השנים מיליוני משרות לאסיה ולסין, וכעת מכה על חטא בעטייה של מלחמת הסחר והמטבעות והאובדן של מיליוני משרות בארה"ב בעקבות המשבר הפיננסי.
מה שברור הוא שמקום עבודה שעוזב את מדינות המערב לטובת ייצור זול בסין - כבר לא יחזור. הסינים משלמים לעובדיהם הרבה פחות מכפי שמשלמים כאן, הם שומרים על המטבע שלהם כך שהייצוא הסיני יהיה אטרקטיבי ותחרותי, ובשנים האחרונות הם יושבים על הררי מזומנים שמאפשרים להם לרכוש כל חברה בעולם בקלות.
בישראל נמכרות מדי שנה עשרות חברות לחו"ל, מבלי שהדבר יוציא עובדים לרחובות ומבלי שבעליהן יותקפו בקמפיין שלטי חוצות כפי שמתכננים עובדי מכתשים לעשות נגד דנקנר. מנכ"ל איגוד תעשיות האלקטרוניקה והתוכנה, שלמה וקס, מעריך שהמשק הישראלי איבד בשנים האחרונות 15-20 אלף משרות כתוצאה מהעברת מרכזי ייצור ופיתוח של חברות היי-טק ישראליות לחו"ל.
הסיבה היא כמובן הוזלת עלויות שמאפשרות הגדלה או שמירה על הרווחיות וריכוז המאמצים המקומיים בחדשנות ובמחקר ופיתוח. בנוסף לאלה, נמכרו בעשור האחרון לא מעט חברות היי-טק ישראליות לחברות בחו"ל וגם זה גרע כמה אלפי משרות מהשוק המקומי שלנו. קשה להעריך מה היה עולה בגורלן של אותן חברות אלמלא נמכרו.
מנגד, חברות טכנולוגיה בינלאומיות כמו אינטל, hp ופיליפס מדיקל פתחו כאן פעילות ייצור ויצרו בישראל אלפי מקומות עבודה. השורה התחתונה היא שמדובר בענף שמגרש המשחקים שלו הוא הגלובוס כולו, ולכן הוא פיתח יכולות וסתגלנות למצבים משתנים במהירות: פעילויות יוצאות מכאן ופעילויות אחרות מגיעות לישראל, חברות נמכרות לחו"ל ובמקביל חברות מקומיות רוכשות חברות בחו"ל.
תהליכים אלה לא נטולי בעיות, אבל מה שברור הוא שהענף הזה צומח ומגדיל את המכירות והתעסוקה שלו בהתמדה. מכתשים אגן פועלת בשוק האגרו-כימיה, תעשיית ייצור כבדה שגם בה מגרש המשחקים הוא העולם כולו. כאן מדובר בחברה מסורתית יותר, שהוקמה לפני 50-60 שנה, שפועלת בפריפריה ומעסיקה כ-1,400 עובדים, רבים מהם בייצור.
החברה נחשבה לאחת הגדולות והמובילות בעולם במשך שנים רבות בשוק שלה. בשנים האחרונות היא גם נהנתה מגאות עולמית במחירים ובביקושים שהסתירו במידה מסוימת את החסרונות שלה בתחום העלויות. ואולם באחרונה היא החלה לאבד גובה ואף דיווחה כי היא צפויה להפסיד כ-18 מיליון דולר ברבעון הרביעי.
המסר שמעבירים ראשי מכתשים אגן הוא שהחברה פועלת בשוק מאוד תחרותי ושעלויות הייצור שלה גבוהות מדי בהשוואה למתחרים. זה נכון ומדויק, אבל כאן מגיעה הדילמה של המשקיף מן הצד לגבי מצבה של מכתשים.
כישלון אסטרטגי
המשקיף מהצד מקבל את העובדה שמנהלי החברה ובעליה רשאים למכור אותה לסינים או להעביר חלק מהפעילות שלה לחו"ל, ואף לייעל ולפטר עובדים כדי לשמור על כושר התחרותיות שלה. ככה עובדת כלכלה. אלא שהמשקיף מהצד מתבונן על האופן שבו נוהלה החברה בשנים האחרונות ושואל את עצמו אם המצב הנוכחי שמחייב מכירה או התייעלות חריפה הוא גזירת גורל.
המשקיף מהצד נזכר שמנהלי מכתשים אגן כיכבו כמעט תמיד לאורך השנים בצמרת מקבלי השכר בחברות הבורסאיות, ושואל את עצמו עבור מה קיבלו אותם מנהלים שכר כזה שמן ומפנק? המשקיף מהצד מתרשם שמנהלים זוכים לשכר גבוה כדי לבנות את היתרונות היחסיים של החברה, לפתח את החדשנות שלה, להכניס אותה לשווקים חדשים, לנהל נכון את החשיפות שלה לסיכונים שונים ולהציב אותה בעמדה טובה מול המתחרים שלהם. המנהלים לא מקבלים שכר גבוה כדי להגיד ש"הסינים יודעים לייצר יותר בזול", אלא כדי לבנות את היתרונות שיאפשרו לחברה להתמודד עם המציאות הזו.
האובדן האפשרי של כ-1,400 מקומות העבודה במכתשים אגן לטובת סין אינו רק תוצאה של ההתעצמות הסינית שנשענת על ייצור זול, מטבע מווסת ומאגרי הון אדירים, אלא גם כישלון אסטרטגי בבניית יכולות ההתמודדות של מכתשים אגן במציאות הזו.
היתרונות הסינים כאן כדי להישאר והם יכולים לספק להרבה מאוד מנהלים וחברות תירוצים לכישלונן. אבל מנהלים מקבלים שכר ובונוסים כדי לדאוג למחוק את היתרונות של הסינים ולהציע אלטרנטיבות חכמות וחדשניות לייצור הזול. מי שלא יודע לעשות זאת ומאשים את הסינים - לא זכאי למשכורות הענק שהוא מקבל כאן.
הסיפור של מכתשים אגן מלמד ששיטת התגמול למנהלים בנתה את העתיד של מנהליה, אבל לא את העתיד של המשק והעובדים בישראל.
כמה עולה לגלות שהסינים מייצרים יותר בזול?
סמי פרץ
22.10.2010 / 6:47