>> המשימה העיתונאית שהטילו עלי - לנסוע בקווי האוטובוס החדשים בירושלים - לא נשמעת חווייתית במיוחד. ייתכן שהבחירה בי היתה מכוונת. בוודאי חשבו במערכת: "אולי נטיל על כתב הרכב, זה שמסתובב במכוניות מבחן יקרות, לנסות גם אוטובוסים צפופים ואטיים. נראה כמה הוא יחייך אחר כך".
אבל אני חייכתי בכל זאת. לשלוח אותי לאוטובוסים ירושלמיים זה להשיב אותי לטריטוריה מוכרת - את שנותי כסטודנט ביליתי בנסיעות בהם. בנוסף לצפיפות ולתדירות האקראית, התחבורה הציבורית בעיר זכורה לי בעיקר כאטית. כדי להגיע מהר הצופים למושבה הגרמנית נסעתי לפחות שעה באוטובוס. כן, זה יותר מהזמן שלוקח להגיע מירושלים לתל אביב. היה זה מתסכל ובעיקר מיותר.
כשקניתי את המכונית הראשונה שלי, צרפתית קטנה וסטודנטיאלית, שמחתי להשאיר את האוטובוסים המפויחים מאחורי (ולהיות מוצף בבקשות לטרמפים). ואולם כעת יש אוטובוסים מהירים, ובקרוב גם רכבת קלה. אולי באמת משהו קורה בירושלים, אמרתי לעצמי ויצאתי לבדוק.
תחנה מס' 1: מרכזית בתל אביב
כדי לחוות באמת את התחבורה הציבורית, החלטתי להשאיר את המכונית במערכת ולנסוע גם לירושלים באוטובוס. את התחבורה הציבורית בתל אביב לא בחנתי הפעם: מערכת themarker שוכנת במרחק 10 דקות מהתחנה המרכזית, והדרך הטובה ביותר להגיע אליה משם היא ברגל.
הנוף מתחלף בדרך ממוסכי אופנועים לחנויות המתמחות בבובות לחלון ראווה, ומזכירות חנויות בגדים ריקות מסחורה, ולבסוף לחנויות לממכר מזון. הרבה מלים כבר נכתבו על עליבות התחנה המרכזית עצמה - אותן לא אוכל לסתור, רק לספר על שתי הפתעות: יש סניף של ארומה אפילו בתחנה המרכזית, והאוטובוס לירושלים הגיע במהירות והיה מלא למדי.
תחנה מס' 2: מרכזית ירושלים
במהירות מפתיעה (45 דקות בצהריים) הגענו לירושלים. התחנה המרכזית קטנה ונעימה בהרבה ממקבילתה התל אביבית, ומלאה בעיקר בחיילים. לתייר המזדמן נראית ישראל ודאי כמו מדינה המשנעת גייסות ללא הרף.
אני והצלמת - ירושלמית ותיקה - מחליטים לנהוג כמי שמבקרים בעיר לראשונה. לפיכך, החלטנו שננסה למצוא את קווי האוטובוס המתאימים בעזרת המודיעין של אגד בלבד. אנו עוקבים אחר השלטים "קופות ומודיעין", אך נתקלים בשלט על האשנב "כאן לא קופות ולא מודיעין". המשכנו לחפש ולבסוף הגענו למודיעין שהיה פעיל. פקידה חמוצה נתנה לנו הנחיות להמשך הדרך.
האוטובוס העירוני לא יוצא מהתחנה המרכזית אלא מהרחוב הצפוף, הלוהט משרב של תחילת הסתיו. השלטים לא ברורים ואין שום מפה המפרטת את מסלולי הקווים. אבל יש שביב של תקווה - מול התחנה נחות ארבע רכבות קלות ראשונות. השבוע נערך בהן ניסוי נוסף, שבמהלכו נגררו לאורך גשר המיתרים שבכניסה לעיר. הן קטנות במפתיע ולא מעוררות התרגשות. האם כך יגיבו תושבי העיר כשייראו איש זקן על חמור לבן נכנס בשעריה?
"מאיזה ערוץ אתם?", שואלת אותנו אשה מאופרת מדי במבטא עם קל ולא מזוהה. אנו מסבירים שזה לא ערוץ, אלא עיתון כלכלי. לשמחתנו, יש לה עצה כלכלית לתחבורה הציבורית: "הם חייבים לעבוד על המיתוג", היא ממליצה. "באוטובוסים אני פוגשת את האוכלוסיות החלשות ביותר, ולפעמים זה גורם לי להרגיש שאני לא שייכת לשם".
תחנה מס' 3: המשביר, מרכז העיר
נסענו לראות את האוטובוסים החדשים שהושקו השבוע (ראו מסגרת), אך בדרך השתמשנו באוטובוס ישן ומפויח, שלו נאלצנו להמתין כעשר דקות. על מפתן האוטובוס אנו פוגשים את הילה קורן-גזבר, בת 24, והיא דווקא מרוצה: "אני גרה במרכז העיר, ולכן יש לי הרבה קווים. בעלי עובד בעמק רפאים והוא יותר בבעיה. הוא צריך לנסוע לפעמים שעה בכל כיוון". הרכבת הקלה מעוררת בה תקווה, אך היא מספרת שהעבודות להקמתה החלו כשהיתה בכיתה ט'.
תחנת המשביר צפופה לא פחות, והשלטים החדשים של הקווים המהירים כבר קולפו ממנה, פחות משבוע לאחר ההשקה. אבל כאן מתחיל טוויסט בעלילה. לפתע מגיע אוטובוס ירוק וכסוף עם חלונות כהים יותר. כן, זה אחד מהקווים המהירים החדשים. עלינו.
קול נעים של גבר מבשר על התחנה הבאה. לוח אלקטרוני מציג גם הוא את המידע לגבי התחנות הקרובות. בינתיים כמעט שלא מרגישים שהאוטובוסים החדשים אכן מהירים. הם נראים כמו כל אוטובוס אחר, ותוספת הגודל הקלה כמעט לא מורגשת.
היתרון שלהם הוא שהם נוסעים בנתיב המוקדש רק להם - ולכן הם יעילים יותר. גם הנוסעים מרגישים זאת. משה פרידנברג מספר באנגלית: "הקו הזה מעולה. אני מרוצה. בשנים האחרונות יש שיפור רציני בתחבורה הציבורית בירושלים. כשעליתי מהעיר וושינגטון היה קשה להתרגל לתחבורה הציבורית האטית בירושלים, אך כעת נראה שמשהו מתחיל לזוז".
תחנה מס' 4: דרך חברון
ירדנו בדרך חברון, בדרום ירושלים. האזור שקט יותר והתחנות מטופחות. בכל תחנה יש תרשים של מסלול הקווים המהירים, ובעיקר מודעות מעניינות. אברך צעיר, למשל, מוכן לקרוא עבורך בכותל ספר תהילים וכמה משניות ממסכת ברכות במשך 40 יום, וכל זאת תמורת שקל ליום. מודעה אחרת המודבקת על התחנה מציעה טיולים לחברון, "בעזרת ד'" - האות ד' היא תחליף ל-ה', שהיא בעצמה תחליף לשם המפורש של אלוהים. הצורך להשתמש בשם האל בלי לעשות זאת במפורש הופך את השפה הכשרה לקוד של ממש. כמו בחידוש החרדי לשירה של ירדנה ארזי, "רק תפילה אשא, הו קלי, קלי".
באותה תחנה גם מזדמנת לנו אכזבה ראשונה מהאוטובוסים המהירים, שצריכים לשאת אותנו בחזרה למרכז העיר. האוטובוס מבושש לבוא במשך יותר מ-20 דקות - התדירות (שאינה תכופה) שמובטחת בשילוט. התחנה גם כלל אינה מוצלת.
כשהאוטובוס הירוק-כסוף מגיע, אנו פוגשים בפנים את נעה וציפורה, תלמידות כיתה י"א מצובעות באדום, לאחר שהשתתפו ביום ספורט ("ניצחנו!"). הן מתלהבות מהקווים החדשים: "זה ממש מגניב ומהיר", אומרת נועה. "אבל בירושלים הכל נורא תלוי ביום ובשעה". שתיהן גרות מחוץ לעיר, ואת הזמן הרב שהן מבלות באוטובוסים הן מנצלות להאזנה למוסיקה (ציפורה) או להכנת כל שיעורי הבית (נעה: "אני לא מכינה אותם בבית, רק באוטובוס").
תחנה מס' 5: המשביר, שוב
הפעם פנינו מועדות לגבעת רם. שאלנו את הנהג איך לנסוע והוא נתן הוראות מעורפלות: "קו 6, מאחורי המשביר". את הקו לא מצאנו, ולכן התקשרנו למודיעין אגד. אחרי שלוש דקות ומערכת ניתוב שיחות ארוכה ולא נוחה, הופנינו לקו 9 "ליד המשביר", וגם אותו לא מצאנו. רק לאחר ששאלנו מוכר באחד הקיוסקים, הגענו לתחנה המתאימה. שם נכונו לנו עוד 20 דקות המתנה לקו המתאים.
בקו 9 פגשנו את מיכאל מקיה, עורך דין בן 34 שנוסע באוטובוס לעתים קרובות - "אבל רק לנסיעות שתוכננו מראש", הוא מדגיש. "אם אני צריך להגיע מהר לאיזה מקום אני לוקח מונית, ובסופי השבוע אנו משתמשים במכונית המשפחתית". מקיה מספר כי הוא משתדל ללכת הרבה ברגל. "יש שינוי של קווים מהירים, אבל עוד לא למדתי את המסלולים. עד כמה שאני יודע, הם לא מביאים אותי לתחנות שאני צריך".
תחנה מס' 6: גבעת רם
רחבת האוטובוסים של קמפוס האוניברסיטה העברית מלאה בסטודנטים, אך שקטה למדי. ניגוד חריף לשאון של מרכז העיר. יפעת זיו, 23, יושבת שעונה על קיר מצופה אבן ירושלמית. היא לומדת באקדמיה למוסיקה, במגמה שירה רב-תחומית, וגרה בנחלאות. "אני נתקלת בלא מעט בעיות באוטובוסים", היא מספרת. "אין קו אחד לאוניברסיטה ואני נוסעת בשניים. זה לוקח 45 דקות ולפעמים אני פשוט מעדיפה ללכת ברגל. האוטובוסים תמיד צפופים, לנהגים אין סבלנות והם צועקים על נוסעים. רק במרכז העיר האוטובוסים נוחים. עירוב האוכלוסייה כל כך גדול, ולפעמים אני מרגישה לא בנוח כשחרדים מנסים להתרחק ממני. אני גם מרגישה רע בשביל התיירים - אין שום מדבקות באנגלית ושום דרך לדעת לאן נוסע האוטובוס".
תחנה מס' 7: גשר המיתרים
חוזרים לתחנה המרכזית - והפעם דרך גשר המיתרים, בעיקר כדי שנוכל לצלם את המונומנט האחרון שהצטרף לעיר העמוסה. עברתי מתחתיו במכונית כבר עשרות פעמים, אבל מבט מקרוב מאפשר לי להתרשם יותר מהקווים האלגנטיים ומההישג ההנדסי של יצירת גשר תלוי ומפותל. הוא אפילו הצליח לשאת את הרכבת הקלה בניסוי שנערך השבוע.
הבעיה עם הגשר החדש היא סביבתו. הגשר המודרני והמבהיק מדגיש את עליבות הבניינים שלידו, והתוצאה נראית מטופשת. לא כל מונומנט מתאים להעברה. בטוקיו, למשל, ניסו להעתיק את מגדל אייפל, אך מיקומו, בין גורדי שחקים, גורם לו להיראות כאנטנה. אפשר אולי להתנחם בכך שבאותו מבט קרוב מתגלה גם לכלוך ואשפה על הגשר - כנראה שבתוך כמה שנים גם הגשר החדש יהיה מוזנח ויתאים לסביבתו.
תחנה מס' 8 ואחרונה: שוק מחנה יהודה
אנו הולכים לאורך תוואי מסילת הרכבת הקלה וסיימנו בשוק, כדי להבין כיצד השפיעו עבודות הבנייה הממושכות (מאז 2000) על העסקים. דודו דלאן, מפעיל דוכן זיתים, אומר: "אני מקווה שעכשיו אנשים יחזרו לקנות. פעם בשעה כזאת לא יכולת לשים סיכה בשוק, ועכשיו הכל ריק. העבודה ירדה לגמרי. עשר שנים של ברדק היו לנו פה. עכשיו כולנו ציפייה מהרכבת. זו הגאולה האחרונה. אחרת אני שם את המפתחות והולך".
בחזרה הביתה
נסיעה לילית לתל אביב, אחרי המתנה של חצי שעה לאוטובוס. גם הפעם האוטובוס מלא והנסיעה מהירה. מזמן לא עשיתי את הדרך הזו כנוסע, ופתאום יש שהות לשים לב לנופים המתחלפים ולאורות המרצדים. למראה מפעלי המלט של "נשר" ברמלה, הנוצצים בפנסים צהובים, אני נזכר בדימוי היפה של המשורר נדב ליניאל: "חיות קוסמיות שהעדר עזבן".
יש לי גם זמן לסכם את היום שבילינו בירושלים: התחבורה הציבורית שם עדיין אטית, צפופה וכמעט מייאשת, אך שינוי מסתמן באופק. האוטובוסים המהירים ראויים לשמם, ובמקביל נערך ניסוי במערכת אשר מדווחת מתי יגיע האוטובוס הבא. ב-2011 גם תפעל, יש לקוות, הרכבת הקלה.
ואולם דווקא האוטובוסים המהירים מוכיחים עד כמה הרכבת הקלה מיותרת. בהשקעה קטנה בהרבה וללא עבודות תשתית אטיות המשתקות את החיים בעיר למשך עשור, הוקמה מערכת הסעת המונים המסתמנת כיעילה. עכשיו רק צריך לסלול קו רכבת לתל אביב כדי להפוך את ירושלים מסיסמה פומפוזית לעיר נגישה באמת לציבור.
אוטובוס באורך 19 מטר
>> הפעלת האוטובוסים המהירים היא חלק מתוכנית תחבורה נרחבת עבור ירושלים. אוטובוסים אלה, שיכולים להסיע עד 140 נוסעים, ינועו בשישה צירים מרכזיים (אחד מהם, בין רמות לגילה, פועל כבר עכשיו).
במארס 2011 תצטרף הרכבת הקלה, שעבודות הבנייה שלה החלו ב-2000. קווים שכונתיים אמורים להזין את האוטובוסים והרכבת. בסך הכל יהיו בקווים החדשים 150 אוטובוסים, שעלות רכישתם היתה 300 מיליון שקל. 230 מיליון שקל נוספים הושקעו בתשתיות. אורכם של האוטובוסים הוא 19 מטר - מטר אחד יותר מאוטובוס מפרקי מוכר.
קווים לדמותה
דניאל שמיל
22.10.2010 / 6:47