>> מחירי הכותנה בעולם זינקו בחודשים האחרונים. ההסברים לזינוק הזה הם רבים ומגוונים: החל בפגעי מזג האוויר - מארה"ב ועד פקיסטאן - דרך עליית הביקושים בסין וכלה בירידה בשער הדולר. כל אלה גורמים לעליית מחירי הסחורות ולפעילות ספקולטיבית של קרנות גידור.
בעקבות עליית מחירי הכותנה, שהיא חומר גלם עיקרי בתעשיית הטקסטיל, מתחילים להיווצר לחצים להעלאת המחירים בענף הביגוד. פה ושם אנו רואים ניצנים לעלייה במחירים לצרכן. לכאורה מדובר בעניין שולי - עלייה של כמה אחוזים במחירי חלק מהבגדים לא יכולה להיות סיפור כלכלי חשוב, הלא כן? ואולם מחירי הביגוד מדגימים היטב את האופנים שבהם תהליכים כלכליים ארוכי טווח ומשמעותיים מושפעים מגורמים דמוגרפיים גלובליים או גיאו-פוליטיים.
20 שנה ללא עליית מחירים
בכמה לדעתכם עלו מחירי הביגוד וההלבשה בישראל ב-20 השנה האחרונות - מספטמבר 1990 ועד היום?
כדי לעזור לכם לנחש אציין שמדד המחירים לצרכן עלה באותה תקופה פי שלושה. במונחים שנתיים מדובר באינפלציה של כ-5.5%. עליות המחירים היו גבוהות יותר בשנות ה-90 ונמוכות יותר מאז שנת 2000. אלא שהרמז שנתתי כאן מטעה, שכן התנהגות מחירי ההלבשה וההנעלה היתה רחוקה מזו של מדד המחירים הכללי.
בעוד שב-20 השנה האלה המחירים בכללותם עלו ב-5% בכל שנה, מחירי הביגוד עלו ב-5% במצטבר. כלומר במונחים ריאליים מחירי ההלבשה וההנעלה הוזלו בתקופה זו בקרוב ל-70%.
השכר הממוצע עלה באותה תקופה אפילו יותר משעלה מדד המחירים, ואיפשר לצרכנים להגדיל דרמטית את מספר פריטי הלבוש שהם קונים בשנה עבור אותו שיעור מהשכר - וכך הם אכן עשו.
בממוצע, גרביים, חולצות, תחתונים וכיוצא באלה פריטי לבוש - אם נתעלם לרגע ממותגי יוקרה שהתייקרו, אך שמהווים חלק קטן מסל הצריכה - נמכרים כיום בחנויות באותם מחירים כמו לפני 20 שנה.
מדובר בתופעה כלל עולמית, הנובעת מכך שייצור הטקסטיל עבר רובו ככולו למדינות עניות שהשכר בהן נמוך במיוחד - בעיקר במזרח אסיה. ירידת העלויות בתעשיית הביגוד חילחלה למחיר לצרכן, שירד באופן חד.
תום עידן המלחמות
את ירידת מחירי הביגוד ניתן לייחס במידה רבה לנסיבות גיאו-פוליטיות. בשנות ה-70 היו מדינות כמו וייטנאם וקמבודיה עסוקות במלחמות פנימיות. בקמבודיה אף בוצעו אז פשעים איומים נגד האנושות בידי השלטון הרצחני של הקמר רוז'.
גם סין היתה אז סגורה כמעט לחלוטין לעולם, ושבויה עדיין בקונצפציה קומוניסטית נוקשה. בשלהי תקופתו של מאו טסה טונג עסק עדיין השלטון הסיני בסילוק חשבונות פוליטיים.
בשנות ה-80 הדרמות האלה החלו לדעוך. מדינות בדרום מזרח אסיה החלו לשמש יעד להשקעה, וחברות מערביות החלו להעביר אליהן את הייצור. ענפים עתירי עבודה כמו טקסטיל הובילו את המגמה. מלבד המדינות שהוזכרו למעלה היו שותפות לתהליכים אלה מדינות נוספות - בהן מלזיה, בנגלדש והפיליפינים.
המגמה הזו התעצמה בשנות ה-90 והגיעה לשיאה לאחר שנת 2000. בשנות ה-90 עוד נרשמו עליות קלות במחירי הביגוד - אם כי גם הן היו מתונות בהרבה מהאינפלציה. מ-2000 המחירים החלו לרדת, וחזרו לרמה הנומינלית שבה היו ב-1990.
התהליכים האלה שינו את פני הערים במערב - ובישראל ההשפעה היתה חזקה במיוחד. ירידת המחירים שינתה את כוח הקנייה של הציבור. הכוח הזה נוצל עד תום, ומספר פריטי הלבוש שקונה הציבור גדל מדי שנה. הגידול הצריך גידול ניכר בשטחי המסחר, ובראשם קניונים ומרכזי קניות, שבהם עיקר השטח מופנה לחנויות בתחום הביגוד, ההלבשה וההנעלה.
ניתן לומר שאילו מדינות בדרום מזרח אסיה היו ממשיכות בדרכן משנות ה-70 - של הסתגרות פנימית וסכסוכים עקובים מדם - מחירי ההלבשה היו נותרים גבוהים ומרכזי הקניות במערב היו נראים אחרת לגמרי. במלים אחרות, אילו פול פוט, המנהיג הרצחני של הקמר רוז', עדיין היה פעיל כיום, ייתכן שאימפריית הקניונים של עזריאלי היתה קטנה יותר.
אחד הייצוגים הבולטים לתופעה זו הוא קניון הקריון בקריית ביאליק, שנמצא בבעלות חברת מליסרון. הקריון, שכמחצית מבתי העסק בו הם מתחום ההלבשה וההנעלה, ניצב במקום שבו עמד פעם מפעל הטקסטיל אתא.
התהליך שתואר כאן בולט במיוחד בתחום ההלבשה, אבל גם בתחומים אחרים - בהם רהיטים, ציוד לבית, מוצרי חשמל ואלקטרוניקה וצעצועים - התרחשו תהליכים דומים. מחירו של כל פריט שניתן היה לייצר במדינות המזרח ולשווק לכל העולם נותר במקום שבו היה לפני שני עשורים, ואם הוא עלה, היה זה בשיעור נמוך בהרבה מהעלייה במחיריהם של מוצרים אחרים. ב-20 השנה האחרונות, דפלציה של מוצרי צריכה היתה ענף היצוא מספר אחת של מדינות אסיה.
אם מוצרי צריכה מיובאים עלו הרבה פחות מהעלייה במדד הכללי, אילו מוצרים משכו אותו כלפי מעלה? כל מה שלא ניתן היה לייבא מהמזרח או שההיצע שלו מוגבל יותר: למשל מזון ואנרגיה, שירותי בריאות וכמובן - מחירי הדיור.
דפלציית מוצרי הצריכה הסתיימה
היו הרבה יתרונות לתהליך הגלובלי הזה. בשנות ה-60 פרחה תנועת ההיפים, שסיסמתה הבולטת היתה "עשו אהבה, לא מלחמה". הסיסמה הזאת סייעה להוציא את החיילים האמריקאים מדרום מזרח אסיה - אבל קמבודיה, וייטנאם ולאוס סבלו מאלימות רבה גם בשנות ה-70, אחרי שההיפים האמריקאים התברגנו ועברו להתגורר בבתים מטופחים בפרברים.
החל בשנות ה-90 פרחה גישה עדכנית יותר במערב - "עשו קניות, לא מלחמות". בדרום מזרח אסיה שרר שקט יחסי, והרעש העיקרי היה צליל מכונות האריגה והתפירה. במערב קנו בגדים בזול, המסחר שיגשג והעסיק אינספור עובדים, והצרכנים קנו בהתלהבות בגדים ומוצרי צריכה אחרים.
אלא שנראה שהתהליך הדפלציוני הגדול - אותה ירידת עלויות ייצור מתמשכת ששינתה את דפוסי הצריכה ואת הנוף האורבני שלנו - הסתיים. לא ניתן יותר לצפות לירידה מתמשכת במחיריהם של מוצרי הצריכה. יש גבול תחתון לעלויות השכר, ונראה שהעולם הגיע אליו או מתקרב אליו.
מעתה דרום מזרח אסיה וסין לא ייצאו עוד דפלציה במחירי מוצרים, וסביר הרבה יותר שהן ייצאו אינפלציה של חומרי גלם. חגיגת הצריכה של העולם המערבי נתקלת כיום ברוחות נגדיות.
הכותב הוא מנכ"ל פסגות קומפס השקעות ומנהל מחקר חו"ל בפסגות
*אתא
מפעל שהוקם ב-1934 דרומית לכפר הערבי עטא. המפעל הוביל את תעשיית הטקסטיל המקומית בשנות ה-40 וה-50, אך נקלע לקשיים החל משנות ה-60 וב-1985 נסגר לאחר מאבק ממושך
*דלפציה
ההפך מאינפלציה. תהליך ממושך של ירידה במחירי מוצרים ושירותים
מקטורן לכל פועל, שמלה לכל פועלת
דורון צור
24.10.2010 / 6:49