המדינה והאוצר מעדיפים את הנשים במטבח

אחת לכמה זמן אנחנו מתעוררות. מתעוררות ומגלות שאולי אנחנו רוב, אבל הלכה למעשה אנחנו בהחלט מיעוט. "המיעוט" הגדול ביותר במדינה. מיעוט שכוחו קטן מסך חלקיו (51 אחוזים מאוכלוסיית ישראל הן נשים), אך עדיין מיעוט שמופלה כמו שמיעוטים אחרים מופלים. שנים של דיונים אינסופיים על מעמד האישה, ועדות מיוחדות שהוקמו, ישיבות עם פאנלים נכבדים של מרצים, אנשי אקדמיה, אנשי חינוך, כלכלנים ומי לא נתנו את דעתם למצבן של נשות ישראל. והתוצאה, אין שוויון.

שביתת המטפלות במעונות היום של נעמ"ת בשבוע שעבר, מוכיחה שוב שהמדינה לא עושה דבר גם בנוגע למה שעשוי היה להיות, במדינה מתוקנת, מנוף משמעותי לניפוץ תקרת הזכוכית הנשית - תחום התעסוקה.

האישה הישראלית עוברת בעל כורחה קיפוח כלכלי כיוון שמצופה ממנה למלא תפקיד חברתי "מסורתי", הפעם לא מדובר רק בשכר הנשים הנמוך אלא בתמריץ לאפשר לנשים עובדות לדאוג למשפחות שלהן כאשר הן מפרנסות או מנסות לפרנס את ביתן. ועל אף שרבים אינם מתייחסים בביטול לאפליה התעסוקתית-כלכלית של נשים, לא מדובר בעניין של מה בכך - כסף מסובב את העולם ובהכרח גם את המעמד החברתי והאישי. המדינה אינה נוקפת אצבע על מנת להקל על ה"סוררות" שנאבקות גם לנהל משק בית וגם לנהל קריירה. אלו שרוצות, לצד הטיפול בילדים, גם להגשים את עצמן, לעבוד ולהיות שותפות מלאות בכלכלת הבית והמשפחה.

בקרוב צפויה להגיש הוועדה לבחינת מדיניות התעסוקה של ישראל את מסקנותיה, וראוי שהיא תשכיל להבין את חשיבות הנושא ולהתחיל לפעול. הנתונים ברורים לכל מי שרק מוכן להביט: מתוך כלל הלא-מועסקים במשק (פחות ממיליון איש) יותר מ-600 אלף הן נשים, מתוכן יותר מ-300 אלף נאלצות להישאר בבית בגלל עיוותים בשוק התעסוקה שלא מאפשר להן לפרנס את משפחותיהן. אין מדובר קריירה מפוארת אלא על פרנסה באופן כללי, גם במקצועות פחות "נחשבים". נשים מודרות משוק התעסוקה כחלק ממה שנראה כמו מדיניות מכוונת. הוועדה לבחינת מדיניות התעסוקה שיושבת על המדוכה חייבת לתת פתרון אמיתי וברור לאותן נשים ובתוך כך לאותן משפחות.

בישראל, בשל מדיניות האוצר, מדובר בנשים שתיאלצנה להקריב הרבה יותר ממה שנדרש מנשים במדינות אחרות באירופה, למשל. מדינת ישראל מבקשת למעשה ליהנות משני קצות החבל, מצד אחד להניף דגלי שיווין וצדק ולדבר גבוהה על תרומת הנשים לחברה כאילו מדובר באיזה מסע תרומות לעמותה כזו או אחרת ומן הצד השני מסרבת, בנחרצות ובעיקשות לתגמל, לתמרץ ולעודד את מי שרוצות ליהנות מאותו השוויון בדיוק.

שוויון אינו מתבטא רק במילים ובמשפטים יפים כי אם במעשים אך המדינה, באמצעות האוצר, אומרת, מתחת למשפטים החלולים של שוויון, שהיא מעדיפה את הנשים ב...מטבח. נראה שלא נעשה ניסיון אמיתי וכן, לאפשר לאישה עובדת גם להתפרנס בכבוד וגם לנהל את משק הבית, בחלוקה שיוונית וצודקת. שנים אנחנו נאבקות למען חברה מתוקנת ושוויונית יותר ואף מתיימרות להשוות את זכויות בני הזוג, כך בנושא חופשת הלידה, משמורת וכדומה, אבל כאשר מגיעים הדברים לקופת המדינה, כמו ביחס להכרה בהוצאות מטפלת, ניהול תיקים נפרד ועוד, נעמד האוצר על רגליו האחוריות והשוויון נזרק לפח.

האוצר מפנה אצבע מאשימה למשפחות בישראל: "מה שאתם רוצים לעשות ביניכם ובין עצמכם למען השוויון זה טוב ויפה ובהחלט ליברלי, אבל המדינה לא מוכנה להיות חלק מזה". אין שוויון במשק העבודה, אין שוויון בכלכלה מה שמוביל לכך שעיקרון השוויון הופך ריק מתוכן.

ולא מדובר רק בנפנוף בדגלי שוויון וזכויות מהפה החוצה, אישה עובדת שמממשת את עצמה, היא אדם מאושר ותורם למשפחה ולחברה. הכנסה נוספת לעיתים רבות היא מנוע צמיחה משפחתי שעשוי להוציא את בני המשפחה ממעגל העוני והדלות. המדינה ו "שיטת האוצר" כמו מסרבת להבין שהגדלת ההכנסה המשפחתית יכולה לספק באופן טוב יותר שירותי חינוך, תחבורה, מזון, ביגוד וצרכים בסיסים אחרים גם לילדים של אותה אישה עובדת. מנוע משפחתי-כלכלי שכזה הוא מנוע חברתי בסופו של יום שכלל המדינה נהנית ממנו. הנשים העובדות אינן זקוקות לקצבאות או תמיכה, הן הופכות מנתמכות על ידי החברה לתורמות פעילות לחברה.

רק לאחרונה התגלה, ואין צורך להיות מופתעים יותר מדי, כי דווקא במוקדי מצוקה תעסוקתית כמעט ולא קיימים מעונות יום, אשר עשויים לשמש תמריץ לנשים מובטלות לחפש עבודה, כך בזמן שילדיהן יכולים להימצא במעון. לצערנו, נשים שאינן מועסקות במשרה מלאה אינן נהנות כלל ממעונות היום, זהו פרדוקס נוסף שכן, דווקא נשים אלו נקרעות בין עבודת הבית השואבת, לעבודה מחוץ לבית ולהן אין כל עזרה, כמו איש לא מבין את מצוקתן, אלו בדרך כלל נשים קשות יום המשועבדות למלאכת הבית בין מרצונן ובין אם לאו ולהן אף שמאד זקוקות הן, אין מושיטים עזרה.

כך נופלות, שוב ושוב אותן הנשים, לתפקיד החברתי שיועד להן. משל למה הדבר דומה, לעגל הרוצה לינוק ופרה המסרבת להיניק, התוצאה תהיה שהעגל יגדל כרכיכה שברירית ולא לפרה מניבה. זו השיטה הישראלית ללא הוכחת סבל אין פיצוי ועדיף לחסוך כאשר ממילא אין תוצאות מיידיות, במקום לנקוט בשיטה של עידוד ותמריץ המביא תוצאות בטווח הארוך מעדיפים לחסוך ולשמור כאילו אין מחר. לכאורה ניתן היה לחשוב שמדובר ביד המקרה, לצערי נראה כי מדובר במדיניות מכוונת. כל עוד לא יחול שינוי בתחום זה עולם כמנהגו ינהג, מי שנחלצה מ"מעגל המטבח" זכתה ומי שלא לא תוכל ככל הנראה להוציא את עצמה.

חייבים לנפץ את תקרת הזכוכית הנשית לא רק למען הנשים עצמן אלא לטובת המשפחה ולטובת החברה בכלל. את התקווה הזאת, הבסיסית כל כך, צריך להפנות לוועדה לבחינת מדיניות התעסוקה.

*הכותבת היא מייסדת ומנכ"לית ארגון משפחה חדשה