הקפאת העיקולים לא תבלום את משבר הנדל"ן בארה"ב

>> בנקי המשכנתאות בארה"ב שוב במרכז שערורייה. הפעם הגורם הוא לא נוהלי ההלוואות המופקרים שלהם, אלא הרשלנות שבה הם מתמודדים עם פשיטות הרגל שנבעו מכך. גילויים חדשים מראים כי מלווים רבים חתכו פינות משפטיות כדי לגרש לווים מבתיהם. אף שהבנקים טוענים שהאי סדרים הם מינוריים, הסיכונים שנובעים מהשערורייה נהפכים לביצה מסוכנת.



תובעים פדרליים ברחבי ארה"ב פתחו בחקירה. פוליטיקאים רבים (אם כי לזכותו ייאמר, לא ברק אובמה) קראו להקפאה (מורטוריום) על עיקולים. ואולם כל זה לא יעזור לשוק הדיור האמריקאי לפתור את קשייו. עיכוב תהליכי העיקול יקשה על השוק להיפטר ממלאים ועל מחירי הבתים למצוא בסיס איתן. למעשה, מוטב שהפוליטיקאים יחישו את הליכי העיקולים, שבמדינות מסוימות נמשכים עד שנתיים. זה נשמע חסר לב להוציא אנשים מבתיהם במהירות, אך מריחת התהליך היא רעיון גרוע. מדוע שתרצו לתחזק נכס שמישהו יגרש אתכם ממנו?

למרבה הצער, אין הרבה פוליטיקאים שירצו להחיש את התהליכים. וגם אם כן, עוצמת הקשיים בשוק מרפה ידיים. 2.5 מיליון בתים נמצאים בתהליכי עיקול, ו-11 מיליון (25% מכלל הבתים הממושכנים) נמצאים "מתחת למים" - הבעלים שלהם חייבים לבנק יותר משווי הבית. מאחר שקשה לאנשים כאלה לעבור דירה, זה יותר ממצב של אומללות גרידא - הוא מחמיר את מצב שוק העבודה בארה"ב.



לכלכלה כולה ולבנקים המלווים יהיה עדיף אם יותר משכנתאות בעייתיות יעברו ארגון מחדש ולא יעוקלו. ממשל אובמה, כמו צוותו של ג'ורג' בוש לפניו, ניסה כל מיני תוכניות לעודד מלווים להשאיר אנשים בבתיהם על ידי הפחתת התשלומים החודשיים. ואולם זה לא הצליח, בעיקר בגלל שזה לא מונע חדלות פירעון כשהבתים שווים הרבה פחות מהחוב עליהם.



דרך טובה יותר תהיה להפחית את קרן ההלוואה, ולהעניק ללווים תמריץ גדול יותר לפרוע את החוב. אף שמשמעות הדבר שהבנקים יקבלו יותר כסף בחזרה, הם לא אוהבים את הפתרון הזה. אם יאפשרו לאדם אחד להפחית את החוב, שכניו ירצו גם הם. עוד סיבוך הוא בתים שיש עליהם יותר ממשכנתה אחת. המלווים חוששים גם מתביעות של בעלי אג"ח מגובות משכנתאות, אם יתחילו להפחית את ערך ההלוואות. אלה חששות הגיוניים? כיצד יכולה הממשלה לפתור את הבעיות?



פתרון קיצוני אחד הוא לשחד את הבנקים בסובסידיות גדולות, אך זה ידרוש תקציב ציבורי שיכעיס את הבוחרים. האחר הוא לאלץ את הבנקים, על ידי שינוי חוקי פשיטת הרגל באופן המתיר לשופטים לארגן משכנתאות מחדש כמו כל הלוואה אחרת. שינוי רטרוספקטיבי כזה רומס חוזים קיימים וזכויות קניין, ולכן אין להקל בו ראש.



לפיכך, הפתרון הטוב ביותר הוא סדרת פתרונות מתונים שידרבנו את המלווים בכיוון הנכון. לאלץ את הבנקים למחוק הלוואות שניות, הרשומות בדרך כלל בערכים מנופחים במאזנים. להסיט סובסידיות קיימות למניעת עיקולים להפחתת הקרן. הקונגרס צריך להגן על הבנקים מתביעות על הפחתת משכנתאות, ולהעניק הטבות מס שמיטיבות עם הבנקים במקרה שערך הבתים חוזר לעלות.



אפילו שינויים כאלה יהיו קשים לביצוע מבחינה פוליטית. הפרדוקס הוא ששערוריית העיקולים עשויה לסייע להגשימם. באמצעות חשיפת קנה המידה של ביצת המשכנתאות, נפתחת הזדמנות להתחלה חדשה.